אלי גבע
| אלי גבע | ||
|---|---|---|
|
||
| נולד | 1950, נהלל, ישראל | |
| השתייכות |  צבא הגנה לישראל |
|
| תקופת שירות | 1968-1982 | |
| דרגה |  אלוף משנה |
|
| תפקידים צבאיים |
מפקד גדוד בחיל השריון, מפקד חטיבה 679, מפקד חטיבה 211. |
|
| מלחמות וקרבות | ||
אלי גבע (נולד ב-1950), אלוף משנה בצה"ל אשר עמד במרכזה של סערה ציבורית במהלך מלחמת לבנון.
[עריכה] ביוגרפיה
גבע נולד בנהלל, לשושנה זמל ואלוף יוסף גבע. במלחמת יום הכיפורים היה גבע מפקד פלוגת שריון בגדוד 77 של חטיבה 7, תחת פיקודו של אביגדור בן-גל. בין היתר לחם גבע בקרב הבלימה באזור מוצב 116, בו השמידה פלוגתו גדוד סורי ממוכן על כל ארבעים הטנקים והנגמ"שים שכלל[דרוש מקור], משם הועתקה פלוגתו לגיזרה הצפונית להמשך לחימה בקרב עמק הבכא. לאחר מכן עמד גבע בראש פלוגתו בקרב ההבקעה לסוריה. במהלך הקרב על מזרעת בית ג'אן סייעה פלוגתו של גבע ללוחמי גדוד 12 (ברק) של חטיבת גולני. הכוח המשולב הדף בהצלחה התקפות קומנדו ושריון סוריים והרגו רבים מהם[1]. לסורים הפכה הפינה ההיא לבית קברות המוני, לא מעט הודות לכוח טנקים מאולתר בפיקודו של אלי גבע. לאחר מלחמת יום הכיפורים לחם גבע במלחמת ההתשה, והמשיך לשרת ברמת הגולן. בשנים 1979 עד 1981 שירת כמפקד חטיבה 679, חטיבת שריון במילואים, ובתקופה זו שמש גבע ראש מחלקת פיתוח אמצעי לחימה של השריון ופעל למען פיתוח מערכת ממחושבת לבקרת אש לטנק. אלי גבע נחשב לקצין מצטין וכבר בגיל 28 מונה לאלוף משנה.
במלחמת לבנון היה מח"ט 211 בשריון (עוצבת יש"י). עוד לפני פרוץ המלחמה, ובשלבי תכנונה, גבע הביע בפני ראשי הדרג הצבאי את הסתייגותיו ממטרות המלחמה ומהיכולת להשיג תוצאות בעקבותיה. גבע עמד בראש חיילין בזמן הפריצה ללבנון מראש הניקרה ועד למערב ביירות, וסלל את הדרך לשאר כוחות צה"ל בעת כניסתם ללבנון. עם התקדמות הלחימה ובמהלך תכנון הפריצה לעיר ביירות, טען גבע כי אין לבצע את המהלך מחשש לפגיעה נרחבת וחמורה באוכלוסייה אזרחית ומוות מיותר של חיילים. את טענותיו והסתייגותיו המוסריות והמקצועיות ממהלכי המלחמה (שנוסחו במסמך בן 23 שאלות), העלה גבע במספר שיחות בפני ראשי הדרג הצבאי והדרג המדיני, ביניהם ראש הממשלה מנחם בגין ושר הביטחון אריאל שרון. בשיחה שקיים עם הרמטכ"ל, רפאל איתן, גבע הציע להמשיך ללחום לצד פקודיו אך לא לפקד עליהם. מאחר שגבע המשיך ועמד על דעתו שהלחימה בלבנון אינה תכליתית ולא תוביל לתוצאות, הוא הודח משירותו הצבאי מבלי שניתנה לו הזכות להפרד מחייליו[2].
מעשהו של גבע עורר דיון נוקב בחברה הישראלית באותם ימים, שנבע מהקרע שחוללה המלחמה. אנשי השמאל, ובהם תנועת "שלום עכשיו" שארגנה את המחאה כנגד המלחמה, ראו במעשהו הגנה על חיילים ועל אזרחים מפני מה שראו כשיקול לא אחראי של הדרג המדיני בזמן המלחמה. ב"הפגנת ה-400 אלף" אף הונפו שלטים עם הכיתוב "כולנו אלי גבע". לעומתם טענו אחרים, כי גבע פעל בצורה חסרת אחריות ואיים במעשהו על חוסנה של מדינת ישראל. בעקבות הטבח בסברה ושתילה, שבו התקיים חששו מפגיעה באזרחים, הוקמה ועדת חקירה ממלכתית, ועדת כהן. בעקבות מסקנותיה של הוועדה נאלץ אריאל שרון, שהיה שר הביטחון להתפטר מתפקידו.
זאב שיף ואהוד יערי מסכמים את המטרה של גבע: "גבע שאף להוציא את הביקורת מכלל "שיחות על המרפסת" (של הצבא) לכלל התבטאות ברורה מול הדרג המדיני כדי לסכל את הכוונה לפרוץ למערב ביירות[3].
גבע הוא בוגר תואר ראשון בחוג המשולב לכלכלה ולמדעי המדינה (אוניברסיטת בר-אילן), ובוגר תואר שני במנהל עסקים (אוניברסיטת תל אביב).
[עריכה] הערות שוליים
- ^ אביחי בקר, הכריזמה של ארבינקא האפור, באתר הארץ, 01/10/03, "11 מלוחמי הגדוד נהרגו בהתכתשות שהתנהלה מטווחים קצרים, לסורים הפכה הפינה ההיא לבית קברות המוני, לא מעט הודות לכוח טנקים מאולתר בפיקודו של אלי גבע, שנחשב כבר לבן בית בגדוד".
- ^ האיש שלא אמר "אחרי"
- ^ מלחמת שולל, 264
