אלי פודה

אלי פודה
לידה	27 ביוני 1959 (בן 64)
ענף מדעי	אסלאם ומזרח תיכון
מקום מגורים	ישראל, ארצות הברית
מקום לימודים	אוניברסיטת תל אביב
מנחה לדוקטורט	שמעון שמיר, איתמר רבינוביץ
מוסדות	האוניברסיטה העברית בירושלים (17 באוקטובר 1993)

אלי פּוֹדֶה (נולד ב-27 ביוני 1959) הוא פרופסור מן המניין בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים. כיהן בתור ראש החוג בין השנים 2004 עד 2009. פודה כיהן כנשיא האגודה הישראלית ללימודי המזרח התיכון והאסלאם. תחומי המחקר שלו הם מצרים, המערכת הבין-ערבית, יחסי ישראל-ערב, תרבות וחינוך בעולם הערבי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פודה נולד בתל אביב להורים ניצולי שואה, למד בבית הספר התיכון עירוני ה' בת"א, במגמה המזרחנית. פודה התגייס לצה"ל ושירת ביחידה 8200 בין השנים 1977–1986. את כל שלושת תאריו השלים באוניברסיטת ת"א. הוא למד לתואר ראשון בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה ומדעי המדינה. הוא המשיך ללימודי תואר שני במזרח תיכון, ואת עבודת התיזה שלו לתואר שני על ערב הסעודית והבעיה הפלסטינית הוא כתב בהדרכת פרופ' יעקב גולדברג ופרופ' איתמר רבינוביץ. את עבודת הדוקטורט כתב בהדרכת פרופ' שמעון שמיר (עד אשר מונה לשגריר במצרים) ופרופ' איתמר רבינוביץ על החתירה להגמוניה בעולם הערבי סביב פרשת ברית בגדאד (1958-1954). פודה סיים את לימודי הדוקטורט שלו באוניברסיטת תל אביב בשנת 1991. עם סיים לימודיו יצא לפוסט-דוקטורט באוניברסיטת קורנל בארצות הברית.

פרופסור פודה הוא עמית מחקר במכון טרומן לקידום השלום, חבר בוועדה האקדמית של המכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דייוויס והמרכז לחקר האסלאם ע"ש נחמיה לבציון. עיסוקיו המחקריים העיקריים הם מצרים, יחסים בין-ערביים, הסכסוך הישראלי-ערבי וחינוך ותרבות במזרח התיכון. פודה הוא חבר הוועד המנהל של מכון מיתווים - המכון הישראלי למדיניות חוץ-אזורית של ישראל, וכן פעיל בארגון ישראל יוזמת, הפועל לקדם יוזמת שלום ישראלית בתגובה ליוזמת השלום הערבית משנת 2002. פודה מתבטא לעיתים בכלי התקשורת הישראליים, ובפרט כותב טורי עמדה בעיתון הארץ. כמו כן כיהן כעורך של "המזרח החדש", כתב העת של האגודה הישראלית ללימודי המזרח התיכון והאסלאם, בין השנים 2000–2008. החל מחודש יולי 2016 מכהן פודה כנשיא האגודה הישראלית ללימודי המזרח התיכון והאסלאם.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פודה הוא אב לשלושה. הוא גם צלם חובב^[1].

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכת הבין-ערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחום זה, העוסק באינטראקציות המדיניות בין מדינות ערב, העסיק את פודה בראשית הקריירה האקדמית שלו. עבודת הדוקטורט, שפורסמה כספר בעברית ובאנגלית, עסקה בדיון סביב שאלת החתירה להגמוניה בעולם הערבי, המוגדר כתת-מערכת במערכת הבינלאומית. החלק התאורטי עסק בשאלה מהם התנאים הדרושים להפיכת שחקן אזורי להגמוניאלי ומהם הכלים העומדים לרשותו על מנת להשיג מטרה זו. מקרה הבוחן ההיסטורי, המבוסס על מסמכים ראשוניים מהארכיון הבריטי והאמריקני, היה המאבק הבין-ערבי (בעיקר בין מצרים ועיראק) סביב ברית בגדאד – ארגון ההגנה שהוקם על ידי המערב (בעיקר בריטניה) כנגד ברית המועצות במחצית שנות ה-50. ספרו השני, השייך אף הוא לתחום מחקר זה, עסק באיחוד בין מצרים וסוריה (מה שמכונה בישראל הקהילה הערבית המאוחדת, קע"ם) בין השנים 1958–1961. ספר זה היה הראשון שעסק באפיזודה מרכזית זו בתולדות העולם הערבי בעת המודרנית והוא התבסס על מקורות ארכיוניים מבריטניה, ארצות הברית ואף קנדה. בתחום זה פרסם פודה מספר מאמרים אקדמיים. אחד מהם עוסק בראשית פעילותה של המערכת הבין-ערבית. טענתו היא כי ניצניה של מערכת זו נראו כבר בשנות ה-20, הרבה לפני הקמת הליגה הערבית ב-1945, שנתפסת בספרות כמועד ראשיתה של המערכת הבין-ערבית.

מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגלל מרכזיותה של מצרים בעולם הערבי, מחקריו של פודה על המערכת הבין-ערבית הובילו אותו גם להעמיק חקר במצרים. במקביל למאמרים שונים, הוא פרסם קובץ מאמרים, יחד עם שותפו מחיפה, פרופ' און וינקלר, שעוסק בבחינה מחודשת של התופעה המכונה "נאצריזם". החידוש העיקרי בקובץ זה הוא הניסיון לפענח את התופעה הזו כסוג של פופוליזם – בדומה למודל המצוי במשטרים באמריקה הלטינית והדרומית (כולל גם אירופה), וזאת בניגוד להסברים הקודמים שניתחו את הנאצריזם כתופעה אידאולוגית, תנועה משיחית, תנועת מודרניזציה וסוג של פולחן אישיות. במסגרת קובץ זה, הוא פרסם מאמר – המבוסס על ספרות תאורטית מתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית – על הדרך שבה מקבלי ההחלטות בישראל תפסו את המנהיג המצרי, ג'מאל עבד אל-נאצר ואת תופעת הנאצריזם. במאמר זה מראה פודה את תהליך הדימוניזציה שעברה דמותו של נאצר בקרב מקבלי ההחלטות – תופעה שכיחה במצבי סכסוך. בנוסף, פודה ווינקלר פרסמו מונוגרפיה על החרם הערבי שלא היה על מצרים בעקבות חתימת הסכם השלום בין ישראל ומצרים ב-1979. בניגוד לטענה הרווחת, הם מראים כי בניגוד להחלטות הפסגה הערבית להחרים את מצרים, באופן מעשי מדינות ערב התקשו להחרים אותה ואף מיהרו להחזירה לעולם הערבי תוך עשור. בעקבות המהפכה במצרים בינואר 2011, פודה פרסם מאמרים עיתונאיים ואקדמיים בנושא וכעת הוא שוקד על עריכת ספר בנושא האביב הערבי.

יחסי ישראל-ערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

פודה היה בין הראשונים לשלב את ישראל בלימודי המזרח התיכון. הפרדה זו, שנעשתה לראשונה באוניברסיטה העברית עם הקמתה, גרמה להקמת מחיצה דיסציפלינרית בין לימודי היהדות וישראל מצד אחד ולימודי המזרח התיכון מצד שני. במסגרת תוכנית הלימודים של החוג, הוא יזם קורס בנושא "ישראל במזרח התיכון" – כותרת שביטאה גם עמדה אידאולוגית בדבר שיוכה של ישראל למזרח התיכון (בניגוד, למשל, לכותרת "ישראל והמזרח התיכון"). במסגרת הניסיון לשלב בין שני תחומים אלה, הוא פרסם ספר ומאמרים על הדרך שבה ספרי הלימוד להיסטוריה ואזרחות בבתי הספר במדינת ישראל לימדו על הערבים ועל הסכסוך הישראלי-ערבי. מחקר זה, אשר מבחינה תאורטית שייך לתחום הזיכרון הקולקטיבי (collective memory), מנתח את השינויים בספרי הלימוד, ששיקפו יפה את "רוח התקופה" ואת השינויים ההיסטוריוגרפיים שהתחוללו במחקר על הציונות וישראל. בעוד הדור הראשון של ספרי הלימוד (עד מחצית שנות ה-70) הכיל טעויות, הטעיות והתעלמויות, תוך כדי בניית מיתוסים ונרטיב ציוני חד-צדדי, הרי הדור השלישי (ממחצית שנות ה-90) כבר כלל הכרה באחר הערבי, אם כי לא היה חף מהאדרת העצמי. במקביל, פודה כתב מחקר קצר על ספרי לימוד להיסטוריה במצרים וכן הוא עורך עתה ספר (יחד עם ד"ר סמירה עליאן מבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית) על הכרת האחר בספרי לימוד במזרח התיכון. בשנים האחרונות פודה שוקד על ספר שעוסק בהחמצת הזדמנויות בסכסוך הישראלי-ערבי. בהתבסס על הגדרה ומודל חדשים של המונח "החמצה היסטורית", הוא מנתח כ-30 מקרי בוחן בסכסוך ומנסה לבחון מדוע לא הוחמץ השלום במקרים מסוימים (מצרים, ירדן, חלקית עם אש"ף), ובאיזו מידה הוחמץ שלום במקרים שנוהל משא ומתן לשלום אולם לא נחתם הסכם. בהקשר זה הוא פרסם כבר כמה מאמרים על החמצת השלום של ישראל עם יוזמת השלום הערבית ב-2002.

חינוך ותרבות בעולם הערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיסוקו של פודה בתחום זה הוא המשך להתעניינותו בתחום הזיכרון הקולקטיבי, ובמיוחד עבודתו על ספרי לימוד להיסטוריה בישראל, במצרים ובמזרח התיכון באופן כללי. ב-2011 הוא פרסם ספר – ראשון בתחומו – העוסק בדרך שבה מדינות ערב חוגגות את החגים הלאומיים והדתיים שלהם. בהתבססו על מחקרים תאורטיים במדעי המדינה (בעיקר בתחום הלאומיות), סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, הוא מנתח את לוח השנה הרשמי בשש מדינות ערביות מייצגות – מצרים, עיראק, סוריה, לבנון, ירדן וערב הסעודית. הוא מראה, כי כל מדינה בנתה לוח-שנה שונה, המנציח נרטיב היסטורי המפאר מיתוסים, סיפורי גבורה, ניצחונות צבאיים ולעיתים אסונות. הוא מצא כי ניתן לזהות ארבע סיבות לקיום חגיגות מדינה: הרצון לחזק את הזהות הלאומית; הצורך לחזק את הלגיטימציה של המשטר; רצון של המשטר להפחיד ולאיים על האזרח; וההכרה של המשטר בצורך הפסיכולוגי של האזרח לפורקן, כאשר בכל מדינה או בכל משטר ניתן לזהות מניעים שונים. פועל יוצא של מחקר זה היה גם מאמר ראשון מסוגו על דגלים בעולם הערבי כסמל לאומי.

ספרים ומונוגרפיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החתירה להגמוניה בעולם הערבי: המאבק סביב ברית בגדאד, הוצאת משרד הביטחון, 1996
- הספר יצא גם באנגלית: The Quest for Hegemony in the Arab World: The Struggle over the Baghdad Pact (Leiden: E. J. Brill, 1995)

The Decline of Arab Unity: The Rise and Fall of the United Arab Republic (Brighton: Sussex Academic Press, 1999)
The Arab-Israeli Conflict in Israeli History Textbooks, 1948-2000 (Westport, CT: Bergin and Garvey, Greenwood, 2002)

- הספר תורגם לערבית, الصراع العربي الاسرائيلي في الكتاب التاريخ المدرسية الاسرائيلية (רמאללה: מדאר, 2006)

The Boycott that Never Was: Egypt and the Arab System, 1979-1989, Durham Middle East Papers, Monograph No. 72. University of Durham, Institute for Middle Eastern and Islamic Studies, December 2002,
The Politics of National Celebrations in the Arab World (Cambridge: Cambridge University Press, 2011)

מפילגש לידועה בציבור: היחסים החשאיים של ישראל עם מדינות ועם מיעוטים במזרח התיכון, 1948–2020, עם עובד, ספריית אופקים, 2022^[2]. על ספרו זה זכה ב-2024 בפרס צ'צ'יק לחקר ביטחון ישראל.

ספרים וכתבי עת שערך[עריכת קוד מקור | עריכה]

Rethinking Nasserism: Revolution and Historical Memory in Modern Egypt (Gainesville: University Press of Florida, 2004). [with Onn Winckler]
Arab-Jewish Relations: From Conflict to Resolution? (Brighton: Sussex Academic Press, 2006). [with Asher Kaufman]
Britain in the Middle East: From Imperial Power to Junior Partner (Brighton: Sussex Academic Press, 2008). [with Zach Levey]
Researching Ottoman History: Studies in Honor of Prof. Amnon Cohen (Leiden: E. J. Brill, 2013). [with Eyal Ginio]

"חברה ומדינה במזרח התיכון", המזרח החדש, כרך 41 (2000) [יחד עם חיים גרבר]
"דת ומדינה באסלאם", המזרח החדש, כרך 42 (2001) [יחד עם חיים גרבר]
"יחסי יהודים-ערבים בארץ-ישראל/פלסטין", המזרח החדש, כרך 43 [2002) [יחד עם חיים גרבר]
"זרמים בהיסטוריוגרפיה במזרח התיכון", המזרח החדש, כרך 45 (2005) [יחד עם חיים גרבר]
"מצרים והסודאן", המזרח החדש, כרך 47 (2008).

מאמרים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"ישראל במזרח התיכון: עיון מחדש במעמדה האזורי", מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים, כרך 41–42 (תשנ"ז), עמ' 73–102.
"בגנות המבוכה ובזכות הטיח: הסכסוך הישראלי-ערבי בראי ספרי הלימוד בהיסטוריה ואזרחות בעברית (1995-1953)", מחקרי שלום ע"ש גיטלסון מס' 9 (ירושלים: המכון למחקר ע"ש הרי ס. טרומן לקידום השלום: 1997).
"ראשית התגבשותה של המערכת הבין-ערבית: עיון מחודש", המזרח החדש, כרך 41 (2000), עמ' 86–106.
היסטוריה וזיכרון במערכת החינוך: הסכסוך הישראלי-ערבי בראי ספרי הלימוד להיסטוריה בישראל, 2000-1948", בתוך אבנר בן-עמוס (עורך), היסטוריה, זהות וזיכרון: דימויי עבר בחינוך הישראלי (ת"א: הוצאת רמות אוניברסיטת ת"א, 2002), עמ' 69–100.
"דמוניזציה של האויב: נאצר והנאצריזם בעיני מקבלי ההחלטות בישראל", המזרח החדש, כרך 45 (2005), עמ' 151–208.
"הגמון, מנהיג או ראשון בין שווים: מעמדה של מצרים במערכת הבין-ערבית", המזרח החדש, כרך 47, עמ' 188–215.
"שונות בתוך מפגן של אחדות: חגיגות יובל הזהב להצהרת בלפור (1967) בישראל", ישראל, כרך 17 (2010), עמ' 59–90.
"ישראל ותוכנית השלום הערבית – החמצה היסטורית אפשרית?" בתוך אפרים לביא, ישראל ויוזמת השלום הערבית (ת"א: מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום, 2010), עמ' 67–94

“Egypt’s Struggle against the Militant Islamic Groups,” Terrorism and Political Violence, Vol. 8, No. 2 (1996), pp. 43-61.
“The Emergence of the Arab State System Reconsidered,” Diplomacy and Statecraft, Vol. 9, No. 3 (1998), pp. 50-82.
“The Desire to Belong Syndrome: Israel and Middle Eastern Defense, 1949-1954,” Israel Studies, Vol. 4, No. 2 (1999), pp. 121-149.
“History and Memory in the Israeli Educational System: The Portrayal of the Arab-Israeli Conflict in History Textbooks (1948-2000),” History and Memory, Vol. 12, No. 1 (2000), pp. 65-100.
Elie Podeh, “The 'Big Lie': Inventing the Myth of British-US Involvement in the 1967 War,” The Review of International Affairs, Vol. 2, No. 1 (2002), pp. 1-23. Reprinted as “The Lie That Won't Die: Collusion, 1967,” Middle East Quarterly, Vol. 11, No. 1 (2004), pp. 51-62.
“To Unite or Not to Unite: That is Not the Question: The 1963 Tripartite Talks Reassessed,” Middle Eastern Studies, Vol. 39, No. 1 (2003), pp. 150-185.
Suez in Reverse: The Arab Response to the Iraqi Bid for Kuwait, 1961-1963,” Diplomacy and Statecraft, Vol. 14, No. 1 (2003), pp. 103-130.
“Recognition without Legitimization: Israel and the Arab-Israeli Conflict in Egyptian History Textbooks," Internationale Schulbuchforschung/ International Textbooks Research, Vol. 25, No. 4 (2003), pp. 371-98.
“From Fahd to ‘Abdallah: The Origins of the Saudi Peace Initiatives and Their Impact on the Arab System and Israel,” Gitelson Peace Publications, No. 24. Jerusalem: The Harry S. Truman Institute for the Advancement of Peace, 2003.
“Making a Short Story Long: The Construction of the Suez- Mediterranean Oil Pipeline in Egypt, 1967-77,” Business History Review, Vol. 78, No. 1 (2004), pp. 61-88.
“Nasserism as a Form of Populism,” in Elie Podeh and Onn Winckler, Rethinking Nasserism: Revolution and Historical Memory in Modern Egypt (Gainesville: University Press of Florida, 2004), pp. 1-42.
Demonizing the Other: Israeli Perceptions of Nasser and Nasserism” in Elie Podeh and Onn Winckler, Rethinking Nasserism: Revolution and Historical Memory in Modern Egypt. Gainesville: University Press of Florida, 2004, pp. 72-99.
“Between Stagnation and Renovation: The Arab System in the aftermath of the Iraq War,” Middle East Review of International Affairs, Vol. 9 (September 2005), pp, 51-72.
“Normal Relations without Normalization: The Evolution of Egyptian-Israeli Relations, 1979-2006 – The Politics of Cold Peace,” in Edwin Corr, Joseph Ginat and Shaul Gabbay (eds.), The Search for Israeli-Arab Peace: Learning from the Past and Building Trust (Brighton: Sussex Academic Press, 2007), pp. 107-129.
“From Indifference to Obsession: The Role of National State Celebrations in Iraq, 1921-2003,” British Journal of Middle East Studies, Vol. 37, No. 2 (2010), pp. 179-206.
“The Bay‘a: Modern Political Uses of Islamic Ritual in the Arab World,” Die Welt des Islams, Vol. 50, No. 1 (2010), pp. 117-152.
“Univocality within Multivocality: The Israeli-Arab-Palestinian Conflict as Reflected in Israeli History Textbooks, 2000-2010,” Journal of Educational Media, Memory, and Society, Vol. 2 (2010), pp. 46-62.
“Iraq and the Arab System in the Post-2003 War Period: A Persistent Marginality.” In Amnon Cohen and Noga Efrati (eds.), Post-Saddam Iraq: New Realities, Old Identities, Changing Patterns (Brighton: Sussex Academic Press, 2011), pp. 266-294.
“The Symbolism of the Arab Flag in Modern Arab States: Between Commonality and Uniqueness,” Nations and Nationalism, Vol. 17, Part 2 (2011), pp. 419-442.
“Farewell to an Age of Tyranny? The Egyptian Spring as a Model,” Sharqiyya (Fall 2011), pp. 12-20. https://pij.org/articles/1405/farewell-to-an-age-of-tyranny-egypt-as-a-model-of-arab-revolution
“Celebrating Continuity: The Role of State Holidays in Syria (1918-2010).” British Journal of Middle East Studies, Vol. 40, No. 4 (2013), pp. 1-29.
“Israel and the Arab Peace Initiative – A Missed Opportunity?” Middle East Journal, Forthcoming.