אלי שרייבר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אלי שרייבר
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 1942 (בן 82 בערך)
ירושלים, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת תל אביב, הסיטי קולג' של ניו יורק עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אלי שרייבר (חתולי) (נולד ב-1942) הוא סופר, מתרגם וסאטיריקן ישראלי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בן לדוגמה מתוך "אבא ואמא מותו כבר"

יוחאי נהרי הוא בן למופת,
לאביו הסנילי, השלושת-רבעי מת.
האב רחוץ יפה, לבוש היטב,
זקנו עשוי – יש מטפלת –
מזונו עשיר, מיטתו צחורה,
לעולם לא נקרשת עליו הנזלת.
יוחאי לאביו כאם לבנה;
הוא מקפיד על ניקיון בקבוק השתן,
מנגב לאביו נטפי חלמון מהבטן,
מתעקש על נעלי-בית, שאביו לא יצטנן,
הקיצור, כל אב היה מאחל לעצמו כזה בן.

יוחאי נהרי הוא בן לדוגמה,
מגן על אביו כנמרה על גורה,
משגיח, סוכך, מפנק בלי לקמץ,
אץ-רץ למלא כל שאביו חפץ;
טיול – טיול, סיפור – סיפור,
קקי – קקי, שמפניה – שמפניה,
רק שהאבא יחיה עד מאה ועשרים,
ושלא ייפסקו השילומים מגרמניה.

אלי שרייבר נולד בשנת 1942 בירושלים. למד תיאטרון ופילוסופיה בתל אביב ולימודי תואר שני בניו יורק. כתב לטלוויזיה הלימודית ואחר כך לתוכנית הטלוויזיה "ניקוי ראש" (בעונה הראשונה) ולמוסף הסאטירי "דבר אחר" של עיתון "דבר". כמו כן, כתב את המחזות "הקורקבן" (1972),[1] "חיים חיים" (1974),[2] "בלוף" (1976) ו"מעשה בטייס" (1987). המחזות כשלו על הבמה ושרייבר לא שב עוד לכתיבה תיאטרונית.

שרייבר מרבה להשתמש בציניות ובהומור שחור; בספר "הס פן תעיר" מתוארת הקמה של מחנה השמדה משוחזר בישראל בתור אטרקציה תיירותית, וב"אשר סיפרתי לנכדותיי" מופיעים פיגועים ברקע בתור שגרה. לעיתים הוא כותב על תקופת התנ"ך: ב"השדה והמערה אשר בו" וכן ב"שיעור בתנ"ך" מתוארים האירועים שמאחורי סיפור רכישת מערת המכפלה וב"מטיאס" חלק מהעלילה הוא על שלמה המלך. לעיתים קרובות ישנה עלילה מקבילה לסיפור המרכזי (כמו ב"יאוש מדעת" ו"השדה והמערה אשר בו").

בכמה מספריו הוא מתאר תוך כדי הסיפור את תהליך כתיבתו כביכול (כמו ב"שווייצריה", "מטיאס" ו"עורצח"). לעיתים מופיע אצלו ויכוח עצמי על צורת הכתיבה הנכונה תוך כדי מבט אירוני מאוד על הכתיבה ועל עצמו. עוד מאפיין בכתיבתו היא שלעיתים המספר אינו יצור אנושי; ב"הס פן תעיר" חלק מהרומן מסופר על ידי ציפור וב"השדה והמערה אשר בו" חלק מסופר על ידי תאי סרטן שמתפשטים בגוף הגיבור. בספריו יש מבט בקורתי מאוד על החברה הישראלית ובעיותיה, תוך שימוש בדמויות אנטי הירואיות ודיאלוגים עוקצניים.

מלבד ספרי הפרוזה שלו הוא כתב כמה ספרים הומוריסטים: "תוגת אמך" (שירים לא חינוכיים לילדים), "אבא אמא מותו כבר" (שירים וסיפורים עם אופי מקברי על יחסי הורים זקנים עם ילדיהם המבוגרים) ו"כל ילדי הגן" (מעין ספר ילדים).

תרגם מאנגלית את "הדורבן" של ג'וליאן ברנס, "כל היום חצות הליל" של חניף קוריישי, "נוכרי" של אדורם קלר, "כפר אשמדים" של אנתוני הורוביץ ו"רעידת זמן" של קורט וונגוט.

ב-1986 כתב את התסריט לסרט הקומדיה "סוף שבוע מטורף".

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בקרוב בעל מום (הוצאת ביתן, 1974)[3]
  • הכל שקרים (הוצאת פרוזה, 1980)
  • שווייצריה (הוצאת דליה פלד, 1982)[4]
  • תוגת אמך; איורים: דני קרמן (הוצאת טימן, 1983)
  • חמוץ (הוצאת פרוזה, 1985)
  • מטיאס (הוצאת תבל, 1987)
  • יאוש מדעת (הוצאת זמורה ביתן, 1991)
  • אבא אמא מותו כבר; איורים: דני קרמן (הוצאת אלפא, 1992)
  • עורצח (הוצאת זמורה ביתן, 1994)
  • הס פן תעיר (הוצאת תג, 1996)[5]
  • השדה והמערה אשר בו (הוצאת זמורה ביתן, 1998)
  • תייר בלגי (הוצאת זמורה ביתן, 1999)
  • איש בלי פיצה; איורים: אבנר כץ (הוצאת זמורה ביתן, 2001)
  • מותק (הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד, 2003)[6]
  • אשר סיפרתי לנכדותיי (הוצאת גוונים, 2004)[7]
  • בוקר טוב אליהו (הוצאת גוונים, 2004)
  • מומו, מימי, שושי, שמיל (אופרה); שיעור בתנ"ך (מחזה) (הוצאת גוונים, 2006)
  • כל ילדי הגן; איורים: דני קרמן (הוצאת כתב, 2009)[8]
  • די (הוצאת מסדה, 2010)
  • משכמם ומטה (מסדה, 2011)
  • שלוש נובלות (הוצאת מסדה, 2013)
  • נמרודי לומד לשחות (הוצאת מסדה, 2013)
  • אח ואחות אחות ואח - שתי פואמות פדגוגיות איורים: דני קרמן (הוצאת מסדה, 2015)[9]
  • היה טוב ולא ידענו (הוצאת מסדה, 2016)
  • נר נשמה ופזמונים אחרים (הוצאת מסדה, 2018)
  • עוד דוב אחד: סיפורים (הוצאת מסדה, 2019)
  • ארץ בלי סתיו (הוצאת מסדה, 2022)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על המחזה: רות פיינגולד, 'הקורקבן' – בתיאטרון העממי, דבר, 11 בנובמבר 1971; עלי מוהר, המדינה נגד הקורקבן, דבר, 19 בנובמבר 1971, המשך.
  2. ^ יהודית ליבנה, מסעות חיים אל ארץ הפלאות: שיחה עם הלל נאמן, במאי "חיים חיים" ב"הקאמרי", דבר, 22 בנובמבר 1974; חוה נובק, הקמרי חוסך, דבר, 29 בנובמבר 1974; ביקורת: אחרי בכורה | הצגה שלא הייתה צריכה להתקיים, דבר, 9 בדצמבר 1974.
  3. ^ עדית זרטל, הומור קיומי טהור, דבר, טורים 1–2, 6 בדצמבר 1974.
  4. ^ העולם של שוויצריה, וילי, סטלה, מעריב, טור 3, 22 באוקטובר 1982.
  5. ^ על 'הס פן תעיר' באתר 'ספרים ללא ירקות'.
  6. ^ ביקורת על 'מותק' באתר 'אופקים חדשים'.
  7. ^ ביקורת: אבנר שץ, שום דבר לא פשוט ולא ישיר, פרט ללשון, באתר הארץ, 17 במרץ 2004
  8. ^ ביקורת: יהודה אטלס, איך היה בגן היום, "כל ילדי הגן", באתר הארץ, 29 בספטמבר 2009.
  9. ^ בקורת על 'אח ואחות אחות ואח' מהבלוג 'ספרים, סופרים ומה שביניהם' 2016