אלכסיי ריקוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אלכסיי ריקוב

אלכסיי ריקוב (1 בפברואר 1881 - 15 במרץ 1938) מהפכן ומדינאי סובייטי, מבכירי המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, ראש ממשלת ברית המועצות בין השנים 1924-1930.

אלכסיי איוואנוביץ' ריקוב נולד בסרטוב שעל גדות הוולגה. למד משפטים באוניברסיטת קאזאן, אך לא סיים את לימודיו. בשנת 1899, בגיל 18, הצטרף למפלגה הסוציאל-דמוקרטית של פועלי רוסיה (לימים המפלגה הקומוניסטית), ולאחר הפילוג בכנס ב' שלה (1903) הצטרף לסיעה הבולשביקית. שימש סוכן של המפלגה בערים שונות ברחבי האימפריה הרוסית ונטל חלק פעיל במהפכה של שנת 1905. נבחר לוועד המרכזי של המפלגה בכנסים ג' וד', ולמועמד-לחבר בו בכנס ה' (1907). בשנים 1910-1911 ריקוב גר בצרפת, והתנגד לכוונתו של לנין להפוך את הסיעה הבולשביקית מפלגה הסוציאל-דמוקרטית של פועלי רוסיה למפלגה עצמאית (כוונה שמומשה בוועידת פראג של שנת 1912).

בשנת 1917 ריקוב שב והצטרף לבולשביקים, אף שלא ראה בעין יפה חלק מדעותיהם, שהיה "רדיקלי" לטעמו; נבחר תחילה לסובייט של מוסקבה, ומאוחר יותר - לזה של פטרוגרד. בנוסף לכך, בכנס ו' של המפלגה שנערך באותה שנה, נבחר לוועד המרכזי. עם הקמת הממשלה הבולשביקית מיד עם ההפיכה של ה-7 בנובמבר 1917 ריקוב מונה להיות שר הפנים בממשלה הבולשביקית החדשה. ברם, לאור סירוב הוועד המרכזי לאשר את הצטרפותם של נציגים ממפלגות שמאל אחרות לממשלה, פרש ממנה ומהוועד יחד עם לב קמנייב, זינובייב, מיליוטין ונוגין כעבור 10 ימים. ב-3 באפריל 1918 ריקוב ממונה לראש המועצה העליונה לכלכלה לאומית (ВСНХ). ב-1920 ריקוב - חבר הוועד המרכזי, במאי 1921, לאחר התפטרותו ממועצת הכלכלה הלאומית - סגנו של ראש ממשלת הפדרציה הרוסית (РСФСР) לנין וסגן ראש המועצה לעבודה והגנה (СТО). ב-1922 ריקוב - חבר הפוליטביורו, ב-1923 הוא שוב ממונה לעמוד בראש המועצה לכלכלה הלאומית, ונהיה לסגן ראש ממשלת ברית המועצות. כיוון שראש הממשלה לנין כבר היה חולה מאוד בזמן זה, ריקוב היה למעשה ראש הממשלה.

לאחר מותו של לנין ב-24 בינואר 1924 ריקוב התפטר מהמועצה לכלכלה לאומית ונהיה לראש ממשלת ברית המועצות ולראש הוועדה לעבודה והגנה. יחד עם ניקולאי בוכארין ומיכאיל טומסקי, המתונים שבמפלגה, התנגד לאופוזיציה משמאל של טרוצקי, קאמנייב וזינובייב, וסייע לסטלין לנשלם מכוחם במנגנון המפלגתי בכנסים י"ד וט"ו של המפלגה בשנים 1925-1927. כשסטלין אימץ חלק מרעיונותיו הרדיקליים של טרוצקי והתבטא כנגד מדיניות הנא"פ ובשבח הקולקטיביזציה הכוחנית והאצת התיעוש, ריקוב התנגד לדעותיו אלה של שסטלין וגונה על "נטייתו ימינה" על ידי הפוליטביורו (1928). בשנה שלאחר מכן ריקוב הודח על רקע זה מתפקידו כראש ממשלתה של הפדרציה הרוסית, ובשנה שלאחריה - מהפוליטביורו ומתפקידיו כראש ממשלת ברית המועצות ויושב ראש הוועדה לעבודה והגנה (תפקיד שמילא לאחר הדחתו של קאמנייב).

בינואר 1930 ריקוב חתם על צו שהכשיר את הפעלת מדיניות חיסול מעמד הקולאקים. בדצמבר 1930 ריקוב מונה לשר הדואר והטלגרף, ובשנת 1934 הודח, יחד עם בוכארין, מחבר הוועד המרכזי למועמד-לחבר בו. ב-1936, לאור עדויותיהם של קאמנייב וזינובייב במשפט הראווה שלהם, פוטר מתפקידו בממשלה, ובשנת 1937 סולק מהמפלגה, נאסר ונשפט יחד עם בוכארין ושאר ה"אופוזיציה מימין" במשפט ראווה. הוא נמצא אשם בבגידה ובקשירת קשר כנגד ברית המועצות והוצא להורג בירייה ה-15 במרץ 1938. גזר הדין והסילוק מהמפלגה בוטלו בעת שלטונו הליברלי יותר של מיכאיל גורבצ'וב ב-1988.