אלכסנדר הלוי צדרבוים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אלכסנדר צדרבוים, 1885 (צילום: קונסטנטין שפירא)

אלכסנדר הלוי צֶדֶרבּוֹיםכתיב היידי, שנהג בזמנו: צעדערבוים; ברוסית: Цедербаум; נודע בשם העט ארז (נכתב לעתים אר"ז), שהוא תרגום שמו לעברית; 27 באוגוסט 1816, ג' באלול תקע"ו8 בספטמבר 1893, כ"ו באלול תרנ"ג) היה סופר ועיתונאי יהודי, המייסד, המו"ל והעורך של "המליץ", הביטאון הראשון בתולדות העיתונות העברית שיצא לאור באירופה מאמצע המאה ה-19 ועד ראשית המאה ה-20.

ראשית דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכסנדר צדרבוים נולד בקיץ 1816 בעיר זמושץ' שבפולין הרוסית. הוא היה בן להורים עניים, ובצעירותו היה שוליית חייטים. באמצעות לימוד עצמי רכש ידע בשפה העברית ובספרותה וכן בשפות הרוסית הפולנית והגרמנית. הוא נשא אשה בלובלין בשנת 1840 ועקר לעיר אודסה, שהייתה מרכז להשכלה ולתרבות עברית. שם התוודע למשכילים היהודים והמשיך לשקוד על השכלתו. לפרנסתו פתח חנות לבגדים, ועסק בה בחייטות.

"המליץ"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1860 הצליח צדרבוים לקבל אישור מהשלטונות הרוסיים להוציא לאור את כתב העת העברי המליץ". בתחילה הופיע "המליץ" כשבועון, ובתקופות מסוימות גם כדו-שבועון, ומשנת 1886 הפך ליומון. צדרבוים שאף כי העיתון ישמש כגשר בין שלטונות רוסיה לקהילות היהודים, ויחבר בין המסורת לבין ההשכלה.

בתחילה הוסיף צדרבויום לעיתון תוספת בגרמנית באותיות עבריות ומאז אוקטובר 1862 הופיעה תוספת זו בשפת היידיש בשם "קול מבשר" (אנ'), ובשנת 1869 הפכה לשבועון עצמאי.

בשנת 1871 עבר צדרבוים עם עיתונו "המליץ" לבירה סנקט פטרבורג, לאחר שקיבל אישור להעביר לשם את הדפסת עיתונו העברי וכן עיתון בשפה הרוסית בשם "Вестни русский евреев" ('המבשר של יהודי רוסיה').

עם צאתו של צדרבוים לסנקט פטרבורג נתמנה משה אליעזר בילינסון במקומו לעורך "קול המבשר". בעיתוניו כונה אלכסנדר צדרבוים ב שם העט "ארז", שהוא תרגום שם משפחתו היידי לעברית.

בשנת 1873 נאלץ צדרבוים לסגור את עיתונו מחמת קשיים כספיים, ובשנת 1878 חידש את הופעתו.

על אופן פעולתו כעורך כתב עליו צמח צמריון בעיתון "דבר" במלאת שבעים וחמש שנים למותו:

"צדרבוים היה איש העם ולא הצטיין בהשכלה רחבה; אף שדיבר בכמה לשונות לא שלט בהן כהלכה וגם לא בעברית. בכל זאת נהג בעיתון כיוצר בחומר ועשה בכתבי היד, שנשלחו אליו, כבתוך שלו, כאילו היה "ספרא רבא". ...עם כל זה היה צדרבוים בעל להט עיתונאי והגיב על כל תופעה חשובה בעום היהודי ומחוצה לו. ... לצדרבוים היו מהלכים בחוגי השלטונות הרוסיים והוא ניצל לא אחת קשריו להגנה על אחיו בני-עמו והפריך גזירות ועלילות דם. הודות לקשריו אלה לא החמירה הצנזורה הצארית עם 'המליץ'".‏[1]

פעילות יהודית וציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

משתתפי ועידת קטוביץ (צדרבוים בשורה הראשונה השלישי מימין)‏

עיתונו ה"המליץ" שימש בימה לתנועת ההשכלה באימפריה הרוסית ועסק בכל ענייני היום הגדולים ובכל הדילמות הפוליטיות והאידאולוגיות של יהודי האימפריה במחצית השנייה של המאה ה-19. צדרבוים יצר בו במה פתוחה כמעט לכל הזרמים והדעות בקרב העם. החל משנות השמונים החזיק העיתון בקו לאומי נלהב והטיף בהתמדה ליישוב ארץ ישראל. בין העינינים הבולטים שנדונו בעיתון לאורך השנים נכללו פולמוס על התיקונים בדת, וויכוח בין התומכים למסתייגים מתנועת חיבת ציון, מחלוקת בנוגע למעמדה של שפת היידיש ופולמוס בעקבות פרסום שתי סדרות מאמריו של אחד העם "אמת מארץ-ישראל', שביקרו את מפעל היישוב של זמנו.

צדרבויום סייע גם בייסודו של העיתון היהודי בשפה הרוסית ראזסוויט שהפך לעיתונה של האינטליגנציה היהודית ברוסיה. בשנת 1881 יסד צדרבוים יומון ביידיש בשם "יידישע פאלקסבלאט" (בטאון יהודי עממי).

ב-6 בנובמבר 1884 התכנסה בעיר קטוביץ (כיום בפולין), ועידת קטוביץ שהייתה ועידת היסוד של חובבי ציון, שהתכנסה ביוזמתם של הד"ר יהודה לייב פינסקר והרב שמואל מוהליבר. בוועידה השתתפו 36 נציגים של חובבי ציון ברוסיה, רומניה, שלזיה, גרמניה וצרפת, ובהם ראשי חיבת ציון: קלונימוס זאב ויסוצקי, משה לייב ליליינבלום, שאול פנחס רבינוביץ (שפ"ר), אלכסנדר צדרבוים, אחד העם ודוד גורדון ואלכסדר צדרבויום בכללם.

צדרבוים הפך את עיתונו לכלי ביטוי של "חיבת ציון". בזכות קשריו והשתדלותו בקרב השלטונות בסנקט פטבורג זכתה תנועת "חיבת ציון" בהכרה רשמית, ניתן רישיון מטעם השלטונות לייסוד הוועד האודסאי של חובבי ציון (בשמו הרשמי: "החברה לתמיכת בני ישראל, עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריה ובארץ-ישראל").

צדרבוים ועלילות הדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 1878 התחוללה עלילת דם בכפר קטן ליד העיר סצ'חרה בגאורגיה, שהייתה אז חלק מן האימפריה הרוסית. תשעה רוכלים יהודים הואשמו ברצח ילדה נוצרייה בת 6 ובשימוש בדמה לאפיית מצות. הם הועמדו למשפט בבית הדין המחוזי בכותאיסי. דבר העלילה זכה לפרסום רב בעיתונות היהודית ברוסיה, והיא הביאה להתגייסותם של אישים יהודים, ובראשם הברון גינצבורג. שני עורכי דין נודעים, יהודי ורוסי נקראו להגן על הנאשמים. אלכסנדר צדרבוים, שהייתה לו השפעה ניכרת בחוגי הממשל הצארי היה אף הוא בין אלו שנחלצו לעזרת הנאשמים והוא הפעיל את השפעתו בשתדלנות למען הנאשמים. במרץ 1879 הנאשמים זוכו.

היפוליט לוּטוֹסטַנסקי (אנ')‏ (Лютостанский) שהמיר דתו לנצרות. בתחילה הפך לכומר קתולי, אך סולק מכהונתו בגין עבירות מרמה וזיוף והפך לאורתודוקסי. הוא חיבר מנשר אנטישמי בכותרת "השימוש שהיהודים בדם נוצרי". בתגובה חשף אלכסנדר צדרבוים ב"המליץ" את עברו הפלילי של לוטוסטנסקי. לוטוסטנסקי הגיש בשל כך תביעת דיבה נגד צדרבויום וזו נדונה בספטמבר 1880 בפני שופט שלום רוסי בשם טרופימוב, אשר פסק לטובת צדרבויום ודחה את תביעתו של לוטוסטנסקי. ערעור שהוגש לערכאה גבוהה יותר נדחה אף הוא.

פעילותו כסופר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכסנדר צדרבויום תרגם ספרים אחדים מרוסית לעברית והוציא לאור מספר ספרים בשפה העברית. ביניהם:

  • בין המצרים 1867.
  • מותר האדם מן הבהמה 1868.
  • כתר כהונה 1867.
  • עין צופיה הליכות ישראל ברוסיה 1877.

סוף דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכסנד צדרבוים נפטר בסנקט פטרבורג ב-7 בספטמבר 1893, כ"ו באלול תרנ"ג. בעיתונו נכתבו עליו דברי ההספד הבאים:

השמועה הרעה כי אלכסנדר בן יוסף הלוי צעדערבויום לך לעולמו, הקיפה עד מהרה כל ערי ישראל, ומכל עיר ועיר, מקום אשר השמועה הרעה הגיע, נקבל טלגרמות ומכתבים מהמשתתפים בצערנו, וכלם שואלים פה אחד: מה יהיה גורל 'המליץ' אחרי מות מיסדו, מו"לו ועורכו ארז ז"ל? וכל אלה ולכל סופרי המליץ וקוראיו הנאמנים די בכל אתר ואתר ודיע היום נאמנה, כי 'המליץ' אחרי הגיעו לשנות כח יחיה וירבה עצמה, והוא יהיה למצבה חיה להזכיר לנו בכל יום, מה פעל המנוח ארז ז"ל לטובת ישראל וספרותו, עד הגיליון הנוכחי וכל הגליונות אשר יבואו אחריו, כי חי המליץ ודגלו לא יעזוב. במות אדם דגול מבקשים תמיד לעשות ציון לנפשו, והציון היותר טוב והיותר נעלה – לחזק את המגדל אשר בנה המנוח. רבות עמל ארז ז"ל עד יסדו את המליץ, ראש חפצו בחיים, ועד הביאו הלום כי מצבו יהיה איתן כיום הזה, ואנחנו לא נחטא לזיכרון מיסדו להוריד כבוד 'המליץ', אחרי מות מיסדו, רוחו הכביר של ארז ז"ל, אשר כשמו כן היה, הרוח הזה יעוררנו תמיד לחק בנינו ולפארו תמיד.

"המליץ" המשיך להתקיים אחת עשרה שנים נוספות לאחר מות מייסדו ונסגר בשנת 1904.

צאצאיו של צדרבוים לא הלכו בדרכו הלאומית. ארבעת נכדיו היו מהפכנים רוסיים. אחד מהם יולי מרטוב היה מנהיג המֶנשֶביקים. שני אחיו של צדרבוים חוסלו בברית המועצות בתקופת סטלין.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרי עטו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ צמח צמריון, צדרבוים ו"המליץ": (75 שנים למות הארז), דבר, 4 באוקטובר 1968.