אלכסנדר הראשון, מלך סרביה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אלכסנדר הראשון
מלך סרביה
KraljAlexObrenovic.jpg
שם מלא אלכסנדר הראשון אוברנוביץ', מלך סרביה
הקודם מילאן הראשון, מלך סרביה
יורש פטר הראשון
בת זוג

דראגה לונייביצה אוברנוביץ' לבית מאסין

שושלת בית אוברנוביץ'
אב מילאן הראשון, מלך סרביה
אם נטליה אוברנוביץ' לבית קשקו
תאריך לידה 14 באוגוסט 1876
בלגרד, נסיכות סרביה
תאריך פטירה 11 ביוני 1903
בלגרד, ממלכת סרביה
מקום קבורה כנסיית מרקוס הקדוש בבלגרד
בית אוברנוביץ'
סרביה
State Flag of Serbia (1882-1918).svg
דגל ממלכת סרביה
מדינה ממלכת סרביה
בית האב מרטינוביץ', אורלוביץ'
תארים נסיך סרביה
מלך סרביה
השליט האחרון אלכסנדר הראשון, מלך סרביה, בסרביה
שנת ייסוד 1815 כנסיכות ומ-1882 כממלכה.
הדחה סרביה: 11 ביוני 1903 רציחתו של אלכסנדר הראשון
אתניות סרבית

אלכסנדר הראשון או אלכסנדר אוברנוביץ'סרבית קירילית: Александар Обреновић‏; 14 באוגוסט 1876, בלגרד, נסיכות סרביה11 ביוני 1903, בלגרד, ממלכת סרביה) היה מלכה האחרון של סרביה מבית אוברנוביץ' אשר נרצח בארמונו במהלך הפיכה צבאית, שהובילה לעלייתו לשלטון של בית קראג'ורג'ביץ' ולקץ שלטונה של משפחת אוברנוביץ' בסרביה.

הרקע לעלייתו לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המאה ה-19 הגיעו לשיאם ההתעוררות הלאומית הסרבית והמאבק לשחרור המדינה מהאחיזה העות'מאנית. חתירה זו לעצמאות לוותה במאבק כוח פנימי ולפרקים אלים בין בית אוברנוביץ' אשר עד לסוף המאה אימץ בהדרגה אוריינטציה אוסטרו-הונגרית, לבין בית קראג'ורג'ביץ', אשר אימץ במקביל אוריינטציה רוסית. המעצמות השונות תימרנו לא אחת את השליטים הסרבים בתמורה לתמיכתן והם ביצעו מהלכים מדיניים וצבאיים ששירתו את האינטרסים של המעצמות, אך גבו מחיר דמים כבד מהסרבים. לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877-1878) הכריזה סרביה על עצמאותה תחת המלך מילאן אוברנוביץ' הראשון.

ילדותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכסנדר נולד לנסיך מילאן הרביעי (לימים המלך מילאן הראשון), ולרעייתו נטליה אוברנוביץ' לבית קשקו, שהייתה בת 17 שנים בעת לידתו. יחסי הנישואין בין מילאן לנטליה היו רעועים על רקע מוצאה ממשפחת אצולה רוסית-מולדבית מחד ומעשי הניאוף הבלתי פוסקים של מילאן מאידך, שהנודע מכולם הוא פרשיית יחסיו עם ג'ני ג'רום אימו של וינסטון צ'רצ'יל ובשנים מאוחרות יותר גם עם אחותה קלריטה.‏[1] ב-1886, בהיותו בן 10 עזבה נטליה את סרביה בלווי הנסיך אלכסנדר והיגרה לעיר ויסבאדן. מילאן, שאלכסנדר היו יורשו החוקי היחיד פעל נמרצות להשבת בנו לממלכה וב-1888 עלה הדבר בידיו, תוך הכרזה רשמית על גירושיו מאשתו וקבלת היתר דתי לצעד מראש הכנסייה.

נסיבות עלייתו לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תבוסת הסרבים במלחמת בולגריה-סרביה (1885) הלך והתערער מעמדו הציבורי של המלך מילאן הראשון וב-6 במרץ 1889 הוא ויתר על המלוכה. בשל גילו הצעיר של אלכסנדר מונתה מועצת עוצרים בראשות אימו, נטליה אוברנוביץ', ראש הממשלה קוסטה פרוטיץ', שר החוץ יובן ריסטיץ' והגנרל יובן בלימרקוביץ'. באפריל 1893 עלה בידי יורש העצר הצעיר להוביל הפיכה צבאית, להדיח את מועצת העוצרים ולהכריז על עצמו כמלך אלכסנדר הראשון, כשהוא בן 17 שנים.

שנות שלטונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1894 ביטל אלכסנדר את החוקה הליבראלית שכוננה ב-1888 והשיב את החוקה הישנה של 1869. במקביל, חזר מילאן במפתיע לסרביה והתקבל באהדה על ידי בנו. סרביה נותרה נייטראלית במהלך המלחמה העות'מאנית-יוונית (1897). ב-1897 מינה אלכסנדר את אביו למפקד הצבא הסרבי והוא החל בביצוע שורת רפורמות בצבא. להבדיל ממדיניותו הפרו אוסטרו-הונגרית המובהקת של אביו, נקט המלך אלכסנדר צעדי התקרבות לאימפריה הרוסית.

ב-1900 הודיע אלכסנדר במפתיע על כוונתו להינשא לדראגה מאסין, אחת מנשות החצר שליוו את אימו, שלא הייתה ממשפחה מיוחסת וכן אלמנה, עקרה ומבוגרת ממנו ב-12 שנים. אלכסנדר לא נועץ באביו או מי מחבר יועציו ובתגובה להודעתו התפטרו אביו וראש ממשלת סרביה ולאדן דורדביץ' מתפקידם. גם אימו נטליה סלדה מרעיון הנישואים. אלכסנדר גירש את אביו מהממלכה ונישא לדראגה מאסין ב-23 ביולי 1900. דעת הקהל נטתה לרעת אלכסנדר, בשל הנישואין הוא נתפש כקל דעת והעניין הוביל גם להדרדרות היחסים מול הרוסים והאוסטרו-הונגרים גם יחד. אלכסנדר מצידו ניסה לפייס את המערכת הפוליטית ויזם רפורמה במסגרתה מוסדה מערכת שלטון פרלמנטרית דו-ביתית ובה אסיפה לאומית וסנאט.‏[2]

ההפיכה הצבאית ורציחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברחבי סרביה נפוצו שמועות, כי אלכסנדר עתיד למנות את אחיה של רעייתו ליורש העצר והעניין עורר מורת רוח רבה במערכת הפוליטית והצבאית. ב-23 במרץ 1903 התחוללה בבלגרד הפגנת המונים נגד השלטון שלובתה על ידי גורמים פוליטיים ופוזרה בכוח רב על ידי המשטרה והצבא, תוך ש-6 מהמפגינים נהרגו. המלך הגיב בביטול החוקה, פיזור הפרלמנט והסנאט והודעה על מינוי שופטים, חברי פרלמנט וחברי סנאט חדשים מטעמו. בחלוף מספר שעות הודיע אלכסנדר על השבתה של החוקה. ב-31 במאי נערכו בחירות, והממשלה מטעמו של אלכסנדר זכתה ברוב.

ב-1901 חברו קצינים זוטרים בצבא הסרבי, להתארגנות שמטרתה להתנקש בחייהם של המלך ורעייתו. חוסר שביעות הרצון ממהלכיו של המלך הוביל ב-1903, להצטרפותם של פוליטיקאים וקצינים בכירים, פעילים ובדימוס, לקשר כנגד אלכסנדר. בראש הקשר עמד הקולונל דרגוטון דימיטרייביץ, ראש המודעין הסרבי, אשר ייסד בהמשך את ארגון היד השחורה. השמועות על הקשר דלפו לציבור הסרבי, ואף הגיעו לאזניו של אלכסנדר, אך הוא התייחס אליהן בביטול. במהלך ליל 10 ביוני 1903 הגיעו יחידות צבא מקרב הקושרים לבלגרד, ובה הצטרפו לכוחות נוספים שחנו דרך קבע בעיר, והחלו בהיערכותם.

רצח המלך אלכסנדר ורעייתו בארמונם, במהלך ההפיכה שאירעה בסרביה

הכוחות המורדים כיתרו את ביתו של ראש הממשלה דימיטרי מרקוביץ' ואת בתיהם של קצינים בכירים הנאמנים למלך אלכסנדר. במקביל נעו כוחות נוספים אל עבר ארמון המלך. ב-11 ביוני, בשתיים אחר חצות, הגיעו המורדים לארמון המלך, אשר שעריו נפתחו בפניהם על ידי פטר ז'יבקוביץ', מפקד משמר הארמון, שחבר לקושרים ולימים הפך לראש ממשלת ממלכת יוגוסלביה. המורדים החלו לחפש את הזוג המלכותי ברחבי הארמון, אך הם לא נמצאו במשך מספר שעות. המלך ורעייתו הוזהרו על ידי אחד מקציני המשמר, שלו נודע על הקשר, ומיהרו להתחבא בחדר מסתור מיוחד שמוקם מאחורי המלתחה של המלכה דראגה. בסמוך לעלות השחר הצליחו המורדים לאתר את מקום מחבואם של הזוג המלכותי, הם נדקרו ממושכות בכידוני רוביהם של המורדים ובהמשך נורו וגופותיהם הושחתו. במקביל הוצאו להורג אחיה של דראגה, ראש הממשלה דימיטרי מרקוביץ' ושר הצבא מילובאן פבלוביץ'. שר הפנים הסרבי ולימיר טודורוביץ' נורה, נפצע קשה, אך נותר בחיים.

בסרביה מונתה ממשלת מעבר בראשות יובאן אבקומוביץ'. ב-15 ביוני אישר הפרלמנט הסרבי את בחירתו של פטר קראג'ורג'ביץ' לתפקיד מלך סרביה, והוא הומלך רשמית ב-21 בספטמבר 1904. בית אוברנוביץ' איבד את השליטה בממלכת סרביה לעד.‏[3][4]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ John Pearson‏, The private lives of Winston Churchill, עמוד 178, באתר גוגל ספרים (באנגלית).
  2. ^ John K. Cox‏, The history of Serbia, ספריית הקונגרס, ארצות הברית, 2002, עמודים 54-55, באתר גוגל ספרים (באנגלית).
  3. ^ Hannes Grandits‏, Nathalie Clayer‏, Robert Pichler‏, Conflicting Loyalties in the Balkans, הוצאת IB Tauris, ניו-יורק, 2011, עמודים 217-218, באתר גוגל ספרים (באנגלית).
  4. ^ Philip J. Cohen‏, David Riesman‏, Serbia's Secret War: Propaganda and the Deceit of History, הוצאת Fourth Printing, ארצות הברית, 1999, עמוד 69, באתר גוגל ספרים (באנגלית).
הקודם:
מילאן הראשון, מלך סרביה
מלכי ונסיכי סרביה
1889-1903
הבא:
פטר הראשון, מלך סרביה