אלכסנדר יולין

אלכסנדר יולין במדי צה"ל, תחילת שנות ה-50

יולין, השמאלי בין קבוצת מניפי הדגל, חבוש בכובע מצחייה ומצולם מאחור, בעת הנפת דגל הדיו באילת עם סיום מבצע עובדה

"סשקה פוליטרוק" בים האדום. ככל הנראה היה לישראלי הראשון בתקופה המודרנית שטבל בים סוף.

אלכסנדר יולין (ברוסית: Александр Иолин;‏ 1912 – 24 בדצמבר 1979; נודע גם בכינוי "סשקה פוליטרוק") היה קצין הסברה בצה"ל במלחמת העצמאות. בשנות החמישים הציע שירותיו כמרגל לשירותי מודיעין שונים – של ברית המועצות, של ארצות הברית ושל מצרים שמטעמה יצא לשליחות ריגול בישראל, בה הכשיל את עצמו כשהציע לפעול כמרגל במצרים, נשפט והורשע.

ראשית דרכו

אלכסנדר יולין נולד בעיר בילה צרקווה (אז בתחומי האימפריה הרוסית, כיום באוקראינה). כשהיה בן שנתיים היגר אביו לארצות הברית. אימו נסעה עם אלכסנדר בעקבותיו, אך נתקעה בלטביה עקב פריצת מלחמת העולם הראשונה. לאחר שהות של מספר שנים בלטביה נאלצה המשפחה לחזור לאוקראינה. הם התיישבו בקייב. היה חבר בארגון הנוער הקומוניסטי הקומסומול. שירת כקצין בצבא האדום, והשתתף במלחמת רוסיה - פינלנד בשנת 1939.

במלחמת העולם השנייה השתתף בקרבות נגד הנאצים כפוליטרוק בגדוד שלחם באוקראינה. בתום המלחמה היה יולין למושל צבאי של העיר פרדוביצה בצ'כוסלובקיה.

בתפקידו כמושל נתקל בשני צעירים יהודים שניסו לשכנעו להגיע לארץ ישראל ולהילחם על עצמאותה. תשובתו הייתה, לדבריו, כי אינו רוצה לערוק מן הצבא הרוסי והוא מעדיף להגיע לישראל לאחר שישוחרר כחוק. לאחר ששוחרר מן הצבא האדום, יצר יולין קשר עם אנשי ארגון הבריחה בפולין שהעלו אותו לישראל עם קבוצת אנשי גיוס חוץ לארץ (גח"ל) באוגוסט 1948, בימי מלחמת העצמאות.

"פוליטרוק" בצה"ל

יולין גויס לצה"ל והוצב בגדוד שבע של חטיבת הנגב של הפלמ"ח בפיקודו של עוזי נרקיס, גדוד שקלט לשורותיו עולים חדשים. יולין גויס לגדוד כלוחם והשתתף באוקטובר 1948 במבצע יואב ("מבצע עשר המכות"). במבצע זה הוא נפצע ואושפז בבית חולים. לאחר מכן השתתף במספר פעולות נוספות.

יולין לא מונה רשמית לקצין תרבות (במינוח הנוכחי – קצין חינוך), אך בפועל הוכר על ידי חבריו ככזה משום שנהג להלהיב את הלוחמים בזמן הקרב כששאג סיסמאות של הצבא האדום, דוגמת "למען המולדת!" ו"למען סטלין!" באוקטובר 1948, לאחר כישלון ההתקפה של גדוד שבע על עיראק אל-מנשיה (על חורבותיה הוקמה לימים העיר קריית גת), עודד יולין את רוחם של הלוחמים כשחרת על קיר את הכתובת "גדוד 7 – קום יקום", והחל בהוצאת דף קרבי.

יולין השתתף במבצע עובדה, והפעם במינוי בפועל כקצין תרבות בפלוגתו של אברהם אדן. יולין הונצח בתמונה הידועה של הנפת דגל הדיו באום רשרש, היא אילת, ב-10 במרץ 1949 (יולין הוא האיש השמאלי בקבוצת מניפי הדגל והוא מצולם מאחור). מאותו אירוע היסטורי נותר גם תצלום של יולין כשהוא פוסע אל תוך מימי ים סוף כשהוא עירום כביום היוולדו, זולת כובע ה"היטלמאכר" שעל ראשו.

הלוחמים כינו את יולין בכינוי "סשקה פוליטרוק". הכינוי היה מעין כינוי חיבה, אך הייתה בו גם נימה של זלזול כלפי "פוליטרוק" שמעמדו לא היה כמעמדם של קציני התרבות הנודעים של מלחמת העצמאות, דוגמת בני מרשק ואבא קובנר. יולין נודע כמי שמנסה להתרועע עם מפקדים בכירים בצה"ל וניצל הזדמנויות להצטלם בחברת קצינים ואישי שלטון בישראל כיגאל אלון, יצחק שדה ודוד בן-גוריון. סיפורו של יולין שימש השראה לסיפור "דגל הדיו" של הסופר נתן שחם. הסיפור הופיע בקובץ הסיפורים "האלים עצלים" של שחם בשנת-1949.

עם תום מלחמת העצמאות בשנת 1949 שוחרר יולין מצה"ל. הוא לא מצא את מקומו בחיים האזרחיים, חזר לצבא והתגייס לשירות קבע. באפריל 1952 סיים יולין קורס קצינים ונשלח לגוש רמלה של ההגנה המרחבית כסגן מפקד הגוש. שירותו בצה"ל היה קצר ימים. במרץ 1953 הואשם בתקיפת אישה צעירה, עובדת אזרחית. הוא הועמד לדין צבאי, דרגתו נשללה על תנאי, והוא הודח מצה"ל.

מרגל בהתנדבות של מספר אדונים

בחיים האזרחיים לא עשה יולין חיל. הוא הקים עם קצין משוחרר חוות חזירים סמוך לרמלה, אך העסק כשל והשותפות פורקה. לאחר מכן, ניסה לעסוק ללא הצלחה במקצועות אחרים, בין השאר כעיתונאי. אשתו, אותה נשא בשנת 1950, עזבה אותו ולקחה עמה את בתם. במרץ 1956 יצא יולין לאירופה למצוא את מזלו בה. הוא נהג כהרפתקן. ראשית פנה לקונסוליה הסובייטית בציריך וביקש אשרת כניסה לברית המועצות, בנימוק שהוא מחפש את בתו מנישואיו הראשונים שנעלמה במלחמה, בעת שאשתו הראשונה ובנו נהרגו בהפצצה. משנענה בסירוב פנה לקהילה היהודית וביקש סיוע בהציגו עצמו שוב כפליט מברית המועצות. ועד הקהילה לא נתן בו אמון ומסר אותו לידי משטרת הזרים השווייצרית, ויולין נאלץ לעזוב את שווייץ ויצא לווינה. בווינה פנה לקונסוליה הסובייטית והציג עצמו כמי שהתפתה על ידי הציונים לעזוב את רוסיה ועתה "חזר בתשובה" אחרי שהתאכזב מישראל וסולק, לדבריו, מן הצבא בשל היותו יוצא הצבא האדום, והוא מבקש לחזור אליה.

הרוסים הציעו לו לשמש עבורם כמרגל בתחנת "רדיו אירופה החופשית" ואצל המוסדות היהודיים בווינה תמורת תשלום של 20,000 שילינג. לאחר שמסר לרוסים דו"ח על הקהילה היהודית בווינה, שלדבריו כלל מידע השאוב ממקורות גלויים, יצא למינכן. במינכן הציע את שירותיו לאמריקאים. הוא הועמד למבחן בפוליגרף ונדחה באדיבות. יולין נסע לפריז והציע את שירותיו לנציגי מצרים. המצרים שמחו כמוצאי שלל רב על כך שאדם בעל רקע צבאי בישראל מוכן לפעול למענם, ושלחו אותו דרך אתונה לקהיר. בקהיר שהה יולין מספר שבועות באוגוסט 1956 ומסר למצרים את המידע שהיה ברשותו על אודות צה"ל, ושם הודרך כיצד לפעול כסוכן בישראל. השב"כ לא חשף את יולין, אלא הרפתקנותו היא שהכשילה אותו. כשבועיים לאחר הגיעו לישראל התייצב ביוזמתו בפני מפקדו לשעבר, עוזי נרקיס, שהיה אז עוזר ראש אג"ם במטכ"ל, הודיע לו כי חזר ממצרים "כמרגל מצרי" והציע לשמש כסוכן כפול. עוזי נרקיס הזעיק מיד את אנשי ביטחון שדה, ויולין נעצר.

משפט ומאסר

אלכסנדר יולין הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב על עבירת ריגול, לפי פקודת הסודות הרשמיים (שקדמה לחוק העונשין, תשל"ז-1977). ב-20 בדצמבר 1956 נידון לחמש שנות מאסר. ככל הנראה נגזר עליו עונש קל יחסית, משום שנחשב על ידי בית המשפט להרפתקן פזיז, אשר לדברי בית המשפט ניתן לייחס את מעשיו "לרצונו העז לחזור למעמדו הקודם שהביא לו גם כבוד וגם ביטחון כלכלי", יותר מאשר למרגל רציני.

יולין ערער לבית המשפט העליון על עצם הרשעתו וניסה לשכנע את בית המשפט "שמעשיו הונעו כולם על ידי רצון עז להיטיב עם המדינה ועם צבא ההגנה לישראל". הוא הסתמך על הודאתו המפורטת וטען (כלשון בית המשפט העליון), כי יש "בעובדה זאת כדי להראות שכל מעשיו נעשו לשם שמיים, שאם לא כן מה טעם היה מכניס ראשו בגוב האריות ומגלה דברים שאין בהם אלא להזיק לו....הרי אילו למטרת ריגול המדינה בא, היה מסתיר את כל העובדות שגילה". היועץ המשפטי לממשלה הגיש ערעור על קוּלת העונש.

ב-31 ביולי 1957 נתן בית המשפט את פסק דינו בערעור. השופט דוד גויטיין דחה את טענות המערער וקבע כי התרשמותו של בית המשפט העליון שונה מזו של בית המשפט המחוזי, שהקל בחומרת מעשיו של המערער וייחס אותם למניעים של רדיפת כבוד ובצע, אך מצא לנכון שלא לשנות את גזר דינו של בית המשפט המחוזי.

חיים פרטיים ומשפחה

יולין נישא מספר פעמים בחייו והיו לו ילדים מנישואים שונים. התחתן עם אשתו הראשונה בתחילת שנות ה-30, ובשנת 1935 נולדה בתו הראשונה, רוזה. הנישואים לא צלחו ורוזה חיה במשפחת אימה. אשתו הראשונה נפטרה ב-1942 מסיבות רפואיות ואלכסנדר יולין לקח את רוזה מחזקת סבתה. באותה השנה נישא פעם נוספת ונולדה בתו השנייה, יבגניה. גם נישואים אלו התפרקו בהמשך. רוזה נמסרה לאימוץ למשפחת סיסטר, בה הכירה את יוליה סיסטר (כימאית ישראלית מוכרת בהמשך חייה), שהייתה בת גילה. ב-1945 אלכסנדר מסר את רוזה לבית יתומים, משם נלקחה בהמשך על ידי סבתה.

לאחר עלייתו לישראל, ב-1950 התחתן יולין בפעם השלישית ונולדה לו בת נוספת בשם אירית. גם נישואים אלו לא נמשכו זמן רב. בתו הראשונה רוזה עלתה לישראל ב-1993, שנים רבות לאחר מות אביה. בישראל היא נפגשה לראשונה עם אחותה למחצה אירית, ונפגשה שוב לאחר שנים רבות עם יוליה סיסטר.

אחריתו

יולין נתקבל לאחר שחרורו מהמאסר לעבודה שיקומית כמחסנאי במכון הווטרינרי ע"ש קמרון בבית דגן, ועבד בו משנת 1962 ועד פרישתו לגמלאות בגיל 65 (1977). הוא היה אדם מוחצן, חברתי, שלט בכמה שפות ובלט בכוח זיכרון צילומי חריג שסייע בעבודתו כמחסנאי. יולין היה משתתף מתמיד בקבוצת עובדי המכון הווטרינרי בצעדות שלושת הימים.

לקריאה נוספת

• מיכאל בר-זוהר, הממונה - איסר הראל ועלילות שירותי הביטחון, הוצאת וינדנפלד וניקולסון, 1970.
• יוסי מלמן ואיתן הבר, המרגלים - פרשות ריגול במדינת ישראל, הוצאת ספרי חמד, 2002,

קישורים חיצוניים

• נאשם בריגול, דבר, 18 באוקטובר 1956
• נידון למאסר, דבר, 21 בדצמבר 1956
• משה ניסנבוים, הקצין הישראלי שהפך למרגל: הסיפור שלא הכרתם על אחד מגיבורי "דגל הדיו", באתר ישראל היום, 20 בפברואר 2019
• כתבה על אלכסנדר יולין בעיתון "במחנה"
• אלכסנדר יולין, באתר הפלמ"ח