אלכסנדר מרמורק

אלכסנדר מרמורק
Alexander Marmorek

לידה	19 בפברואר 1865 Melnytsia-Podilska, ממלכת גליציה ולודומריה, האימפריה האוסטרית
פטירה	14 ביולי 1923 (בגיל 58) פריז, צרפת
ענף מדעי	מיקרוביולוגיה
מקום קבורה	בית הקברות באנייה
מוסדות	מכון פסטר
פרסים והוקרה	אביר בלגיון הכבוד

שלט רחוב אלכסנדר מרמורק בתל אביב

אַלֶכְּסַנְדֶר מַרְמוֹרֶק (Alexander Marmorek; 19 בפברואר 1865 – 14 ביולי 1923) היה רופא ומיקרוביולוג יהודי-אוסטרי-צרפתי יליד גליציה ופעיל פוליטי ציוני.

ביוגרפיה

מרמורק נולד ב-19 בפברואר 1865 במיילניצה, גליציה, אוסטריה-הונגריה, בנם של הרופא יוסף מרמורק (1838–1900) ופרידריקה יעקובסון (1838–1921) שניהם מגליציה, שעברו לגור בוינה. אחיו היו האדריכל והמנהיג הציוני אוסקר מרמורק, עורך הדין איזידור מרמורק והסופר שילר (יעקב שאול) מרמורק ושם אחותו - נינה.

לאחר הגימנסיה, מרמורק למד באוניברסיטת וינה, שם סיים כדוקטור, את לימודי הרפואה, ב-1889.

התחתן בפריז, בשנת 1910 עם הרופאה רחל שטיינברג (? - 1878), מבסרביה שעבדה כאורתופדית בבית חולים לילדים בפריז.

פעילותו המדעית

הכשרתו הקלינית הובילה אותו לשמש כמנתח במרפאת מיילדות וגינקולוגיה והוא חקר את נושא אלח דם (Sepsis) ואת חשיבותן של בלוטות הלימפה בהגנה מפני חיידקים וזיהומים. את תוצאות מחקרו הוא פרסם (1894) בספר "Versuch einer Theorie der septischen Krankheiten".

שנה קודם לכן (1893) הוא הוזמן למכון פסטר בפריז ובגיל 28 קיבל שם מחלקה ומעבדה משלו. עד שנת 1900 עבד מרמורק על פיתוח סרום אנטי-סטרפטוקוקלי, שביסס את המוניטין העולמי שלו כבקטריולוג. והקנה לו את אות אביר לגיון הכבוד ובהמשך גם את אות צלב האביר של מסדר פרנץ יוזף .

בשנת 1903 עזב את מכון פסטר ופתח ליד פריז, מעבדה פרטית משלו, בה התמקד בניסיון לפתח סרום כנגד מחלת השחפת. תוצאות מחקרו הביאו לוויכוחים בעולם הרפואה ולבסוף הסתבר שהפיתוח שלו היה חסר תועלת.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה , בהיותו נתין אוסטרו-הונגרי, נסגר המכון שלו, הוא נאלץ לעזוב את צרפת, יחד עם אשתו וחזר לוינה

תחילה עבד כבקטריולוג בבית החולים למגיפות בשכונת קגראן (Kagran) בוינה ולאחר מכן כרופא אזרחי בבית החולים הצבאי בעיר סימרינג (semmering).

בקיץ 1916 הוא עבר לטימישוארה ועד תום המלחמה כיהן שם כראש המעבדה הבקטריולוגית

בתום המלחמה, עבר מרמורק לז'נבה ומשם שב לפריז. עד מותו התמקד בעיקר בשיטות חדשות למלחמה בטיפוס ובסוכרת.

פעילות ציונית

כבר בהיותו סטודנט בווינה, מרמורק ייסד והיה חבר פעיל באגודת הסטודנטים הציונית "קדימה", תנועת הסטודנטים הציונית, הראשונה במערב אירופית (1883).

החל משנת 1896 הוא, אחיו אוסקר וחברו מקס נורדאו השתייכו לחוג החברים, שהיו היועצים והעוזרים הקרובים ביותר של תיאודור הרצל. מרמורק היה איש אמונו של הרצל וניהל מטעמו משאים ומתנים חשובים כגון: המשא ומתן עם אדמונד רוטשילד (אפריל 1898) בנושאים הקשורים למימון הפעילות של התנועה הציונית, המשא ומתן מול יק"א ועוד . הוא ליווה את הרצל בחלק ממסעותיו וסייע בידו בהפצת הרעיון הציוני.

בשנת 1988 הרצל מינה אותו למועצת הפיקוח של "הבנק היהודי הקולוניאלי" (יחד עם: ד”ר מכס נורדוי, מנחם אוסישקין, יחיאל צ’לנוב, ד“ר מנדלשטם, , יונה טיומקין, שמואל שור, קרל הרבסט, שלמה רוזנהק, מוריץ שנידר, אשר קוקש, ליאופולד כהן, אוסקר מרמורק, ריכרד גוטהייל, ישראל ייֶלסקי, איסידור יאסינובסקי, מ. ברנשטיין-כהן, שמואל פינלס, וְ אֶלמן)

בקונגרס הציוני החמישי בשנת 1901 הציע מרמורק לחייב את כל הציונים לחתום כמנויים על העיתון "די ולט" (בגרמנית: Die Welt ובעברית: "העולם"), כדי לסייע בהידוק הקשרים בין כל האגודות הציוניות בעולם וגם כדי לסייע במימון פעילותם של הרצל וההנהלה הציונית. הרצל תמך בהצעה, אך זו לא התקבלה.

מרמורק נטל חלק והיה חבר ההנהלה באחד עשר הקונגרסים הציוניים הראשונים (1897–1913).

מרמורק היה בין המתנגדים ל"תוכנית אוגנדה", שירדה מעל הפרק ב-1905. בכל אשר להתיישבות המונית בארץ ישראל, מרמורק היה מהמתנגדים ל"ציונות המעשית", עד לקבלת ערבויות מספקות מהמעצמות ועל פי החוק הבינלאומי.

הקונגרס הציוני הי"א, שנערך בוינה (1913) התקיים לאחר שכבר הוכרע שהכיוון הוא ה"הציונות המעשית". מרמורק היה ב"אופוזיציה" מול ההנהלה ובנאומו עמד על כך שלא יוצאו כספים מהבנק היהודי ולא ישתמשו במשאבים הכספיים של הארגון, עד למועד שבו תועבר פלסטין ליהודים, על פי המשפט הבינלאומי.

בקונגרס הראשון שלאחר המלחמה, שנערך בלונדון (1920) הוא נאם שוב והתנגד לתכניתו המעשית של חיים וייצמן וקבע בנאומו שהצהרת בלפור והמנדט הבריטי, אינם תנאים מספיקים ליצירת מדינה יהודית ושוב חזר על עמדתו שיש לפעול ולקבל הכרה בין לאומית למהלך.

במחאה על כך שגישתו לא התקבלה, הוא נעדר מהקונגרס הציוני שנערך, שנה לאחר מכן, בקרלסבד (1921) .

בשנותיו בפריז, מרמורק הקים כמה מוסדות צדקה ליהודים שהגיעו ממזרח אירופה וכן ייסד "אוניברסיטה עממית יהודית" (Université juive populaire) הציוני האוסטרי) וכן היה בין מייסדי הירחון הציוני פריז "L'Echo Sioniste" ויו"ר הארגון הציוני בצרפת.

הנצחה

על שמו נקרא המושב כפר מרמורק, שהפך ברבות השנים לשכונה ברחובות (וכתוצאה מכך גם קבוצת הכדורגל של השכונה, הפועל מרמורק), וכן רחוב בתל אביב.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אלכסנדר מרמורק בוויקישיתוף

• בן-ציון אייזנשטט, מארמארעק, דר. אלכסנדר, דור רבניו וסופריו, תרנ"ה-תרס"ה, חלק ו, עמודים 47–48, באתר היברובוקס
• Alexander Marmorek. Am J Public Health 1923;13(11):951–952. תיאור עבודתו כחוקר רפואי בדברים שנכתבו אחרי מותו.
• ד"ר מרמורק מת, דואר היום, 15 ביולי 1923
• אלכסנדר מרמורק, דואר היום, 11 בפברואר 1924 ; המשך
• אלכסנדר מרמורק (1865-1923), דף שער בספרייה הלאומית