אלכסנדר סלקירק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
"חייו והרפתקאותיו של אלכסנדר סלקירק - רובינזון קרוזו האמיתי", ספר עלילתי משנת 1835

אלכסנדר סלקירק (Alexander Selkirk;‏ 1676 - 12 בדצמבר 1721) הוא יורד ים ושודד ים אנגלי, אשר הושאר בשנת 1704 על ידי ספינתו באי בודד (שלימים ייקרא אי רובינזון קרוזו) ושרד שם 5 שנים, עד לחילוצו על ידי ספינה חולפת ב-1709. דמותו וסיפורו שימשו השראה לרומן רובינזון קרוזו מאת דניאל דפו, שיצא לאור עשור לאחר מכן.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו ותחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סלקירק נולד בסקוטלנד ב-1676 לאב מעבד עורות. בשנת 1695, בהיותו בן 19, עבר סלקירק על החוק וכדי להימנע ממשפט החליט לברוח מסקוטלנד דרך הים. הוא הצטרף כאיש צוות באחת הספינות, והחל לחבב את החיים כימאי. בשל שכלו החריף הצליח סלקירק בתוך כ-8 שנים להגיע לדרגות פיקוד גבוהות בספינות שבהן שרת. בשנת 1703 הוא שב לארץ מולדתו, ולאחר שהבטיח לתקן את דרכיו הורשה להישאר במדינה.

השארתו על האי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 1703 הצטרף סלקירק לצוות ספינה אשר יצאה לאוקיינוס השקט על מנת ללכוד ולגזול שלל ספינות ספרדיות (ספרד באותה העת הייתה אויבתה הגדולה של אנגליה). במגפה שפרצה בספינה בשל הצפיפות ששררה בה, מתו כ-48 מאנשי הצוות ובתוכם רב החובל צ'ארלס פיקרינג. הקצין תומאס סטרדלינג מונה לתפקיד רב החובל, וסלקירק הצעיר היה לסגנו, אולם בפיקוד החדש נתגלעו חילוקי דעות. רב החובל החדש סטרדלינג התקשה בפיקוד על הספינה, ובעקבות מספר סערות שעברו על הספינה במהלך הקפת כף הורן התעמת עימו סלקירק וטען כי הספינה אינה חזקה דיה לעמוד בהפלגה חזרה לאנגליה וכי יש לעצור באחד החופים הקרובים ולשפצה. משלא נענתה דרישתו ניגש אל רב החובל ודרש כי יוריד אותו מן הספינה בחוף הבא שבו יעגנו. באוקטובר 1704 עצרה הספינה באחד מאיי חואן פרננדס על מנת להצטייד במים, ושם החליט סלקירק, ברגע של כעס, לרדת מן הספינה. רב החובל, ששמח להיפטר ממנו, השאירו שם בלא מחשבה יתירה. עם ירידתו ליבשה נמלך סלקירק בדעתו. הוא קרא והתחנן בכל כוחו אל הספינה כי תשוב ותאספהו, אך קריאותיו לא נענו.

לפני ירידתו לחוף לקח עימו סלקירק ציוד בסיסי שנועד לקיימו כגון בגדים, נשק ומזון, וכן ספר תנ"ך. בחושבו כי בתוך כמה חודשים תעבור ליד האי ספינה אנגלית אשר תחלצנו, השתקע סלקירק בסמוך לחוף הים ולדבריו בכל יום היה יושב שעות ומביט אל האופק. בעבור כמה חודשים ללא כלי שיט באופק נכנס סלקירק לדיכאון ובשלב מסוים אפילו שקל להתאבד, לבסוף הוא חזר בו, ותחת זאת השקיע זמנו בקריאת פרקי התנ"ך. עם עבור הזמן הבין כי תחת לבכות על גורלו עדיף לנסות להפוך את האי למקום מגורים נוח יותר. בשל עלייתן של חיות ים אל החוף החליט סלקירק כי מוטב שייתישב בתוך האי פנימה. משהחל לחקור את פנים האי, מצא בו פירות וירקות רבים מה ששיפר מאוד את מצבו, כמו כן הוא מצא עדויות לכך שספינות נוהגות לעגון בו כתחנת מנוחה. בין היתר מצא חתולים מבויתים שהסתובבו באי, וכן חפצים מעשה ידי אדם. את החתולים אשר הסתובבו באי גידל סלקירק במסירות עד שהתרבו, שכן הועילו לו באכילתם את החולדות שנפוצו שם, כמו כן הועילו לו החתולים כחברה והוא סיפר כי היה יושב ושר להם וזה גרם לו אושר רב. סלקירק נהג לחרוט את שמו על גזעי העצים באי.

בזמן שהותו באי הבחין סלקירק במספר ספינות חולפות, אך כל מאמציו להפנות את תשומת לבן אליו כשלו. הספינות היחידות שאכן חנו בקרבת האי היו ספינות ספרדיות מהן התחבא היטב, בשל חששו כי יביאו אותו לספרד שם צפוי היה לו מוות בשל היותו אנגלי. בשל כישלונות אלו ביצירת קשר עם העולם השלים סלקירק עם מצבו והמחשבה להישאר באי עד יום מותו כבר לא הייתה לו קשה כבעבר.

חילוצו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1708 יצא שודד הים וודס רוג'רס יחד עם חברו, רופא אנגלי בשם תומאס דובר למסע, על מנת ללכוד ולבזוז ספינות ספרדיות באופן פרטי. רוג'רס יצא בספינה גדולה שעל סיפונה 151 אנשי צוות וכלי נשק רבים. כנווט נבחר ויליאם דאמפייר, מי שהיה המפקח על הספינה אשר הורידה את סלקירק באי. לאחר הקיפם את כף הורן החליטו שודדי הים לעצור את הספינה ולעגון באחד מאיי חואן פרננדס. הם הגיעו לאי בו ישב סלקירק לפנות ערב, ובשל כך לא זיהו את מקור העשן שעלה ממנו וחששו שמא אלו הן ספינות ספרדיות שעלולות להכריע אותם. הספינה המתינה עד הבוקר, אז הורדו אנשיה אל החוף בסירות. עם הגיעם סמוך לאי יצא סלקירק לקראתם במראהו המוזר, וכשהוא הולך במים החל לכוונם על מנת שלא יתנגשו בשוניות ובסלעים שבחוף.

עם הגיעם לחוף הסביר סלקירק לאנשי הספינה כי הוא ימאי אנגלי אשר הושאר באי 4 שנים קודם לכן. כששמע על כך הנווט דאמפייר הבין מיד כי זהו האיש אשר השאירוהו במסעם הקודם באזור. הוא הזדהה בפני סלקירק, ועודדו בספרו לו כי בדיעבד הסתבר שטוב עשה בעוזבו את הספינה, שכן זו טבעה על כל אנשי צוותה ליד חופי פרו. הניצולים היחידים היו 7 מלחים שנתפסו על ידי הספרדים, ונכלאו בכלא בפרו.

דאמפייר העיד בפני רב החובל רוג'רס כי סלקירק הוא ספן מיומן, ועל כן ניאות רב החובל לצרפו אל צוות הספינה. ב-12 בפברואר 1709 יצאה הספינה מהאי, וכעבור חודש וחצי, ב-29 במרץ, לכדו שודדי הים ספינה תלת תורנית. בספטמבר 1710 מונה סלקירק לעמוד בראש הספינה אשר שמה שונה ל"דוכס".

לאחר חזרתו לאנגליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-14 באוקטובר 1711 חזר סלקירק לאנגליה לאחר שמאס בחיים כפיראט. הוא הגיע לכפר הולדתו בסקוטלנד בשנת 1712. המחזאי ריצ'רד סטיל שפגשו באותה העת כתב עליו ספר בשם "האנגלי" ("The Englishman") שבו הוא מספר את קורותיו.

בשנת 1717 נישא סלקירק לסופיה ברוס, נערה בת 16, ויחד הם עברו להתגורר בלונדון. לאחר כ-8 חודשים חזר סלקירק, שלא הצליח להסתגל לחיים ביבשה, אל הים ושירת בצי המלכותי. בשנת 1720 עגנה ספינתו בפלימות' שבאנגליה, שם הכיר סלקירק אלמנה בשם פרנסיס קנדרס (Frances Candes) ומאוחר יותר נשא אותה לאישה.

בנובמבר 1721, במסעו בספינה "Weymouth" ליד חופי מערב אפריקה, חלה סלקירק. ככל הנראה לקה בקדחת הצהובה בנוסף למחלת הצפדינה, וב-12 בדצמבר 1721 הוא מת. סיבת המוות הייתה ככל הנראה הקדחת הצהובה. גופתו טובעה בים‏[1].

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפורו של אלכסנדר סלקירק היה זה שהביא את העיתונאי דניאל דיפו לכתוב את הרומן רובינזון קרוזו, וסיפורו של סלקירק שימש לו כהשראה לכתיבת הספר.

האי שסלקירק ננטש עליו נקרא בספרדית "מאס א טיירה" (Más a Tierra, "הקרוב ליבשה"). ב-1966 שינתה ממשלת צ'ילה את שם האי לצורכי עידוד תיירות, וכיום שמו הוא אי רובינזון קרוזו. האי הוכרז אתר מורשת עולמי מטעם ארגון אונסק"ו. שמו של אי אחר בארכיפלג, "מאס אפוארה" (Más Afuera, "החיצוני") שונה אז לאי אלחנדרו סלקירק.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]