אלכסנדר שלפין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אלכסנדר שלפין בשנות ה-70

אלכסנדר שלפיןרוסית: Александр Николаевич Шелепин ;‏ 18 באוגוסט 1918, וורונז'24 באוקטובר 1994, מוסקבה) היה מדינאי סובייטי, ראש הק.ג.ב וסגן ראש הממשלה במחצית הראשונה של שנות ה-60. שלפין היה חבר בפוליטביורו בשנים 1964-1975.

על פעילותו הציבורית הוענקו לו עיטורי לנין (4 פעמים), עיטור הדגל האדום ועוד

תחילת הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכסנדר שלפין נולד למשפחת פקיד במערכת הרכבות הרוסית בעיר וורוניז'. לאחר שסיים בהצטיינות את בית הספר הוא עבר למוסקבה והתחיל ללמוד במכון לפילוסופיה, ספרות והיסטוריה. בשנת 1939 שלפין התנדב לצבא האדום והשתתף במלחמת החורף. בשנת 1940 הוא החל לעבוד במנגנון הקומסומול במוסקבה. עם תחילת מלחמת העולם השנייה שלפין היה אחראי לגיוס מתנדבים והכנתם לשליחת לפעילות בעורף הנאצים. במסגרת זו הוא גייס את זויה קוסמודמיאנסקיה. לאחר פרסום פעילותה שלפין נפגש עם יוסיף סטלין וכתוצאה מכך חל זינוק בקריירה שלו. הוא קודם במנגנון הקומסומול ובשנת 1952 התמנה למזכר הראשון של הארגון. בתפקיד זה הוא כיהן עד לשנת 1958. בשנת 1957 שלפין היה אחראי על ארגון פסטיבל הסטודנטים והנועד במוסקבה שהיה האירוע הבינלאומי הגדול ביותר שהתרחש בברית המועצות לאחר מות סטלין.

בראש הק.ג.ב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-25 בדצמבר 1958 שלפין מונה לראש הק.ג.ב. תחילה הוא סירב, אך ניקיטה כרושצ'וב לחץ ונימק בכך שלראש ארגון זה צריך להביא בן אדם שלא היה קשור עם פעילותו בעבר. על שפלין היה לבצע רה-ארגון משמעותי בפעילות הק.ג.ב. שלפין סירב לקבל דרגה צבאית גבוהה, הביא לשורות הארגון פעילי קומסומול רבים ופיטר כמה אלפים מעובדים ותיקים. שלפין היה בדעה שק.ג.ב צריך לשנות את תחום פעילותה ובמקום לטפל בנושאי פנים, עליו לרכז את פעילות מחוץ לגבולות ברית המועצות. באותו זמן נדבק לו כינוי "שוריק מברזל" על בסיס כינוי ידוע של פליקס דזרז'ינסקי "פליקס מברזל".

שלפין פעל לקיצור תקופת מעצר של מספר אנשי מפתח בק.ג.ב שהואשמו בשנת 1953 עקב קרבתם ללברנטי בריה. כמו כן הוא קידם שחרור של ואסילי סטלין (בנו של יוסיף סטלין) מהכלא. הוא אישית העניק עיטורים לרוצחי לאון טרוצקי וסטפאן בנדרה. בשנת 1962, כאשר הוא כבר לא היה ראש הק.ג.ב, במהלך מהומות בעיר נובוצ'רקסק שלפין הגיע לעיר ופיקד אישית על הדיכוי שהיה מלווה בירי.

בספטמבר 1961 שלפין הצטרף לוועד המרכזי של המפלגה והתמנה למזכיר המפלגה. בעקבות כך הוא עזב את הק.ג.ב.

לאחר ק.ג.ב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1962 שלפין מונה לסגן ראש הממשלה, וראש מחלקת ביקורת של הוועד המרכזי ומועצת השרים. שלפין היה פעיל בהדחת ניקיטה כרושצ'וב מהתפקיד ותמך בלאוניד ברז'נייב. במחצית שנות ה-60 שלפין היה נחשב למתחרה של לאוניד ברז'נייב. בהיותו בתפקיד רם הוא מינה מספר רב של תומכיו לתפקידי מפתח בק.ג.ב ובמנגנון המפלגתי.

בהתאם לעדויות של אנסטס מיקויאן, תומכיו של שלפין הציעו לו לתמוך בביקורת על פעילות של לאוניד ברז'נייב באחד הישיבות של פוליטביורו אך מיקואין סירב. כאשר באחד מישיבות הקרובות של פוליטביורו תומכיו של שלפין פתחו במתקפה על ברז'נייב, ברז'נייב פעל בנחישות. הוא העביר את שלפין מתפקידי מפתח ומינה אותו לעמוד בראש איגודים מקצועיים, ולדימיר סמיצ'סטני שהיה ראש הק.ג.ב נשלח למחוז נידח באוקראינה ותומך נוסף מונה לשגריר בדנמרק.

במשך כעשור שלפין עמד בראש ארגון איגודים מקצועיים של ברית המועצות. בשנת 1975 הוא עמד בראש משלחת סובייטית בבריטניה. במהלך ביקורו היו הפגנות נגדו וזה היה תרוץ להוצאתו מחברות בפוליטביורו. משנת 1975 שלפין היה סגן יושב ראש וועדה לחינוך מקצועי וכיהן בתפקיד זה עד לשנת 1984.

בשנת 1984 שלפין יצא לגמלאות. הוא נפטר בשנת 1994 והוטמן בבית העלמין נובודוויצ'י במוסקבה.