אלכסנדר ביין
אלכסנדר (אלכס) ביין (21 בינואר 1903 - 1988), היסטוריון וביוגרף ישראלי, חתן פרס ישראל להיסטוריוגרפיה ציונית.
ביין נולד בגרמניה, בוגר אוניברסיטת ברלין ואוניברסיטת ארלנגן ובעל דוקטורט בפילוסופיה. בשנים 1927 - 1933 עבד כארכיונאי בארכיון הממלכתי של פוטסדאם. לאחר מכן הוא עלה לארץ ישראל והחל לעסוק בעריכת כתביו של בנימין זאב הרצל וכתיבת ביוגרפיה שלו. בשנת 1936 הוא מונה לסגן מנהל הארכיון הציוני המרכזי, תפקיד בו החזיק עד מינויו למנהל הארכיון ב-1955.
ביין עבד כמנהל הארכיון הציוני עד 1971, נוסף להיותו יו"ר האיגוד הארכיוני בישראל וחבר הנהלה בארגון הבינלאומי לארכיונים. במקביל הוא שימש גם כמנהל גנזך מדינת ישראל (1956 - 1971) וכמרצה לארכיונאות באוניברסיטה העברית בירושלים. ביין ישב גם כחבר הנהלה במכון לחקר הציונות של אוניברסיטת תל אביב, חבר הנהלת החברה ההיסטורית הישראלית, חבר הנהלת מכון בק וחבר במועצת "יד ושם". זכה בפרס ישראל ב-1987 על היסטוריוגרפיה ציונית.
בנו של ביין, יוחנן, כיהן כשגריר ישראל באו"ם.
[עריכה] מפרסומיו
ביין החל לעסוק בכתיבה היסטורית במהלך שהותו בגרמניה. הוא לקח חלק בעריכת אנציקלופדיית ברוקהאוס (1927 - 1934) ובאנציקלופדיה יודאיקה והאנציקלופדיה העברית. באותה תקופה החלו להתפרסם ספריו וביניהם:
- "רעיון המדינה של אלכסנדר המילטון", 1927.
- "פרידריך האמאכר", 1932.
- "הציונות ומפעלה", 1939.
- "תולדות ההתיישבות" 1943.
- "ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל" 1944.
- "הרצל ודרייפוס", 1945.
- "עם הרצל ובעקבותיו - מאמרים ותעודות", 1954.
- "האנטישמיות המודרנית" 1958.
- "הפרזיט היהודי".
- "שאלת היהודים - ביוגראפיה של בעיה עולמית" 1986.
עיקר פרסומו היה כביוגרף של בנימין זאב הרצל, לאו מוצקין, פרנץ אופנהיימר וארתור רופין.
