אלן ברוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אלן ברוק ליד שולחן בתפקיד ראש המטה הכללי הבריטי, שנת 1942.
פסל של פילדמרשל אלן ברוק. וייטהול,לונדון

אלן פרנסיס ברוק, D.S.O עם אבזם, G.C.V.O, G.C.B, O.M, K.G, (ה-23 ביולי 1883 - 17 ביוני 1963) פילדמרשל בצבא בריטניה. ברוק היה ראש המטה הכללי הקיסרי במשך חלק ניכר ממלחמת העולם השנייה, וקודם לדרגת פילדמרשל בשנת 1944. בתפקיד זה שימש ברוק כיועץ הראשי לענייני ביטחון של ראש הממשלה ווינסטון צ'רצ'יל, ונחשב לאדריכל הראשי של ניצחון בעלות הברית בשנת 1945. לאחר פרישתו מהצבא שירת בתפקיד שר המשטרה בזמן הכתרת המלכה אליזבת השנייה ב1953. יומני המלחמה שכתב משכו תשומת לב בעקב ביקורתו על ווינסטון צ'רצ'יל ודעותיו על דמויות מובילות אחרות במלחמה.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלן ברוק נולד ב-1883 בבנייר-דה-ביגור (Bagnères-de-Bigorre) שבצרפת, למשפחה אנגלו-אירית בעלת היסטוריה צבאית ארוכה. הוא היה הבן השישי והילד התשיעי של הברון סר ויקטור ברוק ממחוז פרמנה (Fermanagh) באירלנד ואליס בלינגהם, בתו השנייה של הברון סר אלן בלינגהם ממחוז לאות' (Louth) שבאירלנד. ברוק התחנך בצרפת, שם הוא חי עד לגיל 16, ובאקדמיה הצבאית המלכותית בוולוויץ' בלונדון. ב-24 בדצמבר 1902 הוא הוסמך לגדוד הארטילרי המלכותי כסגן משנה.[1]. בשנת 1923 הוא קודם לדרגת קולונל ושימש כמרצה במכללה הצבאית בקימברלי ובאקדמיה המלכותית להגנה, שם הכיר את רוב האנשים שמאוחר יותר הפכו להיות המנהיגים של בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. בשנת 1939 מונה להיות מפקד הפיקוד הדרומי ועם פריצת מלחמת העולם השנייה יצא לצרפת כחלק מכוח צבאי בפיקודו של לורד גורט. ביוני 1940 שימש בתפקיד מפתח בנסיגה הבריטית לדנקרק. ברוק חזר לבריטניה ביולי 1940 והחליף את אדמונד איירונסייד כמפקד הכוחות הבריטיים שנותרו במדינה. למרות וויכוחים קשים עם ווינסטון צ'רצ'יל בנושאים אסטרטגיים, צ'רצ'יל מינה אותו למפקד הכוחות האימפריאלים בדצמבר 1941.

באוגוסט שנת 1942 הוצע לברוק לפקד על הכוחות במזרח התיכון, אך הוא סירב והמליץ על גנרל הארולד אלכסנדר לתפקיד. לקראת סוף שנת 1942 ברוק הצטרף לפיקוד העליון של בעלות הברית המערבית, מטה הכוחות המשולבים של בריטניה וארצות הברית. אחת המטרות העיקריות שלו הייתה לשמור על לחץ חזק בציר של צפון אפריקה ואיטליה, על מנת לאפשר לספינות של כוחות הברית גישה לים התיכון, ולשמש כנקודת פתיחה לפלישה יבשתית כאשר הגרמנים ייחלשו מספיק.

למרות שברוק קיבל הבטחה מצ'רצ'יל שיינתן לו הפיקוד על פלישת בעלות הברית למערב אירופה, בעקבות לחץ של הנשיא האמריקאי פרנקלין רוזוולט לאחר וועידת קויבק הראשונה באוגוסט 1943 מונה דווייט אייזנהאואר לתפקיד.

בינואר 1944 קודם ברוק לדרגת פילדמרשל.

בשנת 1946 פרש משירות פעיל. לאחר פרישתו מהצבא שירת בתפקיד שר המשטרה בזמן הכתרת המלכה אליזבת השנייה ב1953. וכמנכ"ל של בנק מידלנד.

משמאל לימין: אלן ברוק, וינסטון צ'רצ'יל וברנרד לו מונטגומרי. התמונה צולמה במפקדה הניידת בראשות מונטגומרי בנורמנדי ב-12 ביוני 1944

יחסיו עם צ'רציל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנותיו כראש הכוחות האיפריאליים של הצבא הבריטי, לאלן ברוק היו יחסים סוערים עם ווינסטון צ'רצ'יל. ברוק היה פעמים רבות מתוסכל מההרגלים ושיטות העבודה של ראש הממשלה, מהיחס שלו כלפי הגנרלים ומהתערבותו הבלתי פוסקת בעניינים אסטרטגיים. בו בזמן ברוק העריץ את צ'רצ'יל על הדרך בה עורר השראה במטרה של עלות הברית ועל הנטל הכבד שהוטל עליו כמנהיג בזמן מלחמה. בפיסקה אופיינית אחת ביומניו של ברוק צ'רצ'יל מתואר כ"גאון מעורב עם אדם בעל חוסר חזון משווע". למרות הקושי של ברוק לעבוד עם צ'רצ'יל הוא כתב ביומנו שלא היה מחמיץ את ההזדמנות לעבוד איתו בעד שום הון שבעולם.‏[2]

כאשר הרעיונות האסטרטגיים של צ'רצ'יל התנגשו עם האסטרטגייה הצבאית, אלן ברוק התנגד נחרצות לעמדתו של ראש הממשלה. צ'רצ'יל בתגובה קרא לו "מהגר אירי קשה עורף"‏[3][4]. יש מי שמייחסים חלק מגדולתו של צ'רצ'יל לעובדה שמינה את ברוק בתור ראש המטה הכללי ושמר אותו בתפקיד למשך כל המלחמה.

תלונה כללית של ברוק הייתה שצ'רצ'יל דוגל בהטייה ובפיצול של הכוחות, בעוד המטה הכללי העדיף לרכז אותם. ברוק התרגז במיוחד עקב הרעיון של צ'רצ'יל לכבוש את חלקה הצפוני של סומטרה[5] . אבל בחלק מהמקרים ברוק לא ראה את הסיבות הפוליטיות לפעולותיו של צ'רצ'יל. לדוגמה, המטה הכללי התנגד להתערבות צבאית של הצבא ביוון בסוף 1944, מתוך אמונה שצעד זה ידלל את הכוחות במרכז גרמניה. אך צ'רצ'יל העדיף להעביר כוחות ליוון על מנת למנוע את הפיכתה למדינה קומוניסטית, מתוך מחשבה שהמערכה בגרמניה כמעט הוכרעה והזזת כוחות לא תשנה את עובדת ניצחון בעלות הברית.‏[6]

כאשר בשנת 1943 אדמירל אנדרו קנינגהם החליף בתפקיד את אדמירל דאדלי פאונג כמפקד חיל הים הבריטי, ברוק הרוויח בעל ברית נוסף במטה הכללי בוויכוחיו עם צ'רצ'יל.‏[7] בעקבות זאת התרחש העימות החריף ביותר בין ראש הממשלה והמטה הכללי, בנושא ההכנות של בריטניה לצעדים האחרונים של המלחמה בפסיפיק. ברוק ויתר המטה הכללי רצו להקים את הכוחות באוסטרליה בעוד צ'רצ'יל העדיף להשתמש בהודו כבסיס למאמצי בריטניה. זה היה וויכוח עליו המטה הכללי היה מוכן להתפטר מתפקידו, אולם בסוף הצדדים הגיעו לפשרה.‏[8]

יומני מלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עטיפת הספר "יומני המלחמה של אלן ברוק". ברקלי, 2001.

אלן ברוק כתב יומן במהלך מלחמת העולם השנייה‏[9]. במקור היומן נכתב עבור אשתו, בניטה, אך מאוחר יותר, בשנות ה-50, הוסיף להם הערות. היומנים מכילים תיאורים על ההתנהלות היומיומית של מאמצי הצבא הבריטי.

היומנים הפכו לפופולריים בעיקר בעקבות ההערות והביקורות הרבות על ווינסטון צ'רצ'יל. למרות שביומנים ברוק לעתים מביע הערכה והערצה כלפי צ'רצ'יל, הם משמשים גם כפורקן לתיסכולו בקשר לעבודתו עם ראש הממשלה. היומנים מספקים דעה קשה על מנהיגים בכירים אחרים של בעלות הברית. הגנרלים האמריקאיים דווייט אייזנהאואר וג'ורג' מרשל מתוארים כאסטרטגים גרועים, והפילדמרשל הבריטי הרולד אלכסנדר מתואר כטיפש. לעומת זאת דאגלס מקארתור, פילדמרשל ג'ון דיל ויוסף סטלין זוכים לדעות חיוביות.‏[10]. ברוק העריץ את סטלין על חשיבתו המהירה ויכולת התפיסה האסטרטגית שלו. אבל לא היו לו אשליות לגבי סטלין, והוא תיאר אותו כ:"איש בעל פרצוף לא נעים, קר, ערמומי ומת". הוא טען שכאשר הוא מסתכל על סטלין הוא יכול לדמיין איך הוא שולח אנשים למותם מבלי שזה בכלל יזיז לו.‏[11]

למרות שהיומנים נכתבו למטרות אישיות בלבד, ברוק החליט לפרסמם מכיוון שסבר בספר הזכרונות שפרסם צ'רצ'יל לא נתן מספיק קרדיט לתרומתו של המטה הכללי בראשתו להצלחת המלחמה. לטענתו, צ'רצ'יל הציג את רעיונותיהם כאילו היו שלו. היומנים פורסמו בשני חלקים: הראשון ב-1957‏[12] והשני ב-1959 ‏[13] לאחר שנערכו על ידי היסטוריונים ועברו צנזורה. ב-2001 יומני המלחמה יצאו לאור במהדורה לא מצונזרת ומשכו שוב תשומת לב לדמותו של אלן ברוק.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חייו הפרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבתו של אלן ברוק

ב-17 ביוני 1963, ברוק לקה בליבו ומת בשקט במיטתו כאשר אשתו לצידו. באותו היום הוא אמור היה להיות נוכח במסדר גארתר (Garter Service) בכנסיית ג'ורג' (George's Chapel) שבווינדזור. תשעה ימים לאחר מכן נערכה הלוויתו בווינדזור והוא נקבל בבית הקברות שליד כנסיית סנט מארי, קרוב לביתו בהארטלי ווינטני, שם בנו, היורש האחרון לשושלת האצולה, עדיין חי.

זיכרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Alanbrooke, Field Marshal Lord (edited by Alex Danchev and Daniel Todman) (2001). War Diaries 1939-1945. Phoenix Press. ISBN 1-84212-526-5. 
  • Fraser, David (1983). Alanbrooke. Hamlyn Paperbacks. ISBN 0-600-20816-8. 
  • Galloway, Peter (2006). The Order of the Bath. 
  • Heathcote, Tony (1999). The British Field Marshals 1736-1997. Pen & Sword Books Ltd. ISBN 0-85052-696-5. 
  • Reynolds, David (2005). In Command of History, Churchill Fighting and Writing the Second World War. Penguin Books. ISBN 0-141-01964-6. 

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [1] הלונדון גאזט. 24/2/1903 עמוד 1216
  2. ^ יומני מלחמה, אלן ברוק 1939-1945], רישום ב-30 באוגוסט 1943.
  3. ^ Winston S. Churchill (1948-1954). The Second World War, 6 vols. London: Cassell, 233-34. 
  4. ^ Colville, John (1986 and 1987). The Fringes of Power: Downing Street Diaries, 2 Vols. London: Sceptre, 530. 
  5. ^ יומני מלחמה, אלן ברוק 1939-1945], ראה לדוגמה רישומים ב8 וב-19 באוגוסט 1943, 28 בספטמבר 1943, ו8 באוגוסט 1944.
  6. ^ Fraser (1982), pp.471-473.
  7. ^ Reynolds (2005), p 405.
  8. ^ Fraser (1982), pp.410-421.
  9. ^ Alanbrooke, War Diaries 1939-1945
  10. ^ יומני מלחמה, אלן ברוק 1939-1945], רישום ב-20 בנובמבר 1943.
  11. ^ יומני מלחמה, אלן ברוק 1939-1945], רישום ב-14 באוגוסט 1942.
  12. ^ The Turn of the Tide, 1939-43
  13. ^ Triumph in the West, 1943-1946