אלן ג'יי לרנר

אלן ג'יי לרנר
Alan Jay Lerner
	צילום משנת 1950 תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.; נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה	31 באוגוסט 1918; ניו יורק, ארצות הברית
פטירה	14 ביוני 1986 (בגיל 67); ניו יורק, ארצות הברית
סוגה מועדפת	מוזיקת פופ, מחזמר
מדינה	ארצות הברית
תקופת הפעילות	מ-1942
מקום לימודים	אוניברסיטת הרווארד; בית הספר צ'ואט רוזמרי הול; בית הספר בדאלס ;
צאצאים	Michael Alan Lerner
פרסים והוקרה	פרס גראמי של חבר הנאמנים (1997); פרס ג'וני מרסר (1985); פרס אוסקר לתסריט המעובד הטוב ביותר (1957); פרס גראמי לאלבום מחזמר (15 במרץ 1966); פרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר (1950); פרס מרכז קנדי ;
	פרופיל ב-IMDb

אלן ג'יי לרנר (באנגלית: Alan Jay Lerner;‏ 31 באוגוסט 1918- 14 ביוני 1986) היה מחבר שירים, לבריתן ותסריטאי אמריקאי.^[1] יצר יחד עם פרדריק לאו את אחד ממחזות הזמר הפופולריים ביותר בעולם, הן על הבמה והן בקולנוע, "גברתי הנאווה". הוא זכה בשלושה פרסי טוני ובשלושה פרסי האקדמיה, בין שאר פרסים ואותות כבוד.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרנר נולד בניו יורק כבנם של אדית לרנר לבית אדלסון ושל ג'וזף ג'יי לרנר. אחי אביו, סמואל אלכסנדר לרנר היה הבעלים והמייסד של Lerner Stores, רשת של חנויות בגדים. אחד מבני הדודים של לרנר היה איש הרדיו, המנחה והשחקן הנרי מורגן. לרנר התחנך בבית הספר בידיילס (Bedales) באנגליה, אחר כך בבית הספר קואוט (Choate, כיום Choate Rosemary Hall), השייך בימינו ליישוב וולינגפורד, קונטיקט (שבו כתב את שיר הלכת של בית הספר) ובהמשך באוניברסיטת הרווארד. בבית ספר קואוט וגם בהרווארד היה חבר לכיתה של ג'ון פיצג'רלד קנדי, כששניהים נמנו עם צוות עורכי השנתון של בית ספר קואוט. בדומה לקול פורטר באוניברסיטת יל ולריצ'רד רוג'רס באוניברסיטת קולומביה, שהחלו את הקריירה שלהם במחזות-זמר שהיו תרומות למוסד שבו למדו, כתב לרנר את מחזות הזמר השנתיים במסגרת אגודת "פודינג" של תלמידי הרווארד. בעונות הקיץ 7–1936 למד לרנר בג'וליארד. בתקופת לימודיו בהרווארד איבד את הראייה בעינו השמאלית כתוצאה מתאונה בזירת האיגרוף. ב-1957 שיתף פעולה עם חברו ללימודים, ליאונרד ברנשטיין, בכתיבת "הגברים הבודדים מהרווארד", הצדעה היתולית ושנונה לאלמה מאטר שלהם.

עקב פגיעתו, לא שירת לרנר בצבא במלחמת העולם השנייה ובמהלכה כתב תוכניות רדיו, בהן "מצעד הפזמונים", עד שהתוודע ב-1942 למלחין האוסטרי פרדריק לאו, ובהמשך ללורנץ הארט והיה לבן-חסותו של הארט.

שיתוף הפעולה הראשון של לרנר ולאו היה בעיבוד מוזיקלי לפארסה "פאטסי" של בארי קונרס, למחזמר בשם "מסמר המסיבה" בשביל חברת מניות בדטרויט. את רוב הפזמונים כתב ארל קרוקר, אך הוא פרש מן המיזם והניח אחריו כר נרחב לשינויים ושיפורים. הצגות המחזמר נמשכו תשעה שבועות ועודד את הצמד להצטרף אל ארתור פירסון ביצירת "מה קורה?", שעלה על הבמה בברודוויי ב-1943. ההפקה הופיעה על הבמה ל-63 הצגות וכעבור שנתיים בא בעקבותיה "היום שלפני האביב". אחת השותפויות המוצלחות ביותר של ברודוויי קמה והייתה לעובדה.

הלהיט הראשון של השניים היה "בריגדון" (1947), פנטזיה רומנטית שמקום התרחשותה הוא כפר סקוטי מסתורי. הבמאי היה רוברט לואיס, עובד לסרט קולנוע ב-1954 בבימויו של וינסנט מינלי לאחר "בריגדון",בשנת 1951, בא "צבע את הקרון שלך", שנושאו הבהלה לזהב והצלחתו נפלה מזו של קודמו.

לרנר עבד עם קורט וייל על המחזמר הבימתי "חיי אהבה" (1948) ועם ברטון ליין על הסרט המוזיקלי "חתונה מלכותית" (1951). בה בשנה כתב לרנר גם את התסריט המקורי, זוכה פרס אוסקר לאמריקאי בפריז, בהפקת ארתור פריד ובבימוי וינסנט מינלי. אותו צוות שיעבוד בהמשך עם לרנר ולאו ביצירת ז'יז'י.

ב-1956 הסירו לרנר ולאו את הלוט מעל גבירתי הנאוה. השלמת "גבירתי הנאווה" נמשכה זמן רב ולרנר היה להוט לחזור לכתיבה. ברטון ליין ולרנר עבדו על מחזמר שנושאו הוא "אבנר הקטן" (Li'l Abner). הזכויות לפיגמליון היו בידי גבריאל פסקל, ומלחינים אחרים כבר ניסו את מזלם בהפיכתו למחזמר ונכשלו. הראשונים לנסות היו ארתור שוורץ והווארד דיטץ, ובעקבותיהם ריצ'רד רוג'רס ואוסקר המרשטיין, אך הם אמרו נואש והמרשטיין אמר ללרנר "לפיגמליון אין עלילה משנית". העיבוד של לרנר ולאו ל"פיגמליון" של ג'ורג' ברנרד שו שימר את הפרשנות החברתית של שו והוסיף שירים מתאימים לדמויות של הנרי היגינס ולייזה דוליטל, בגילומם, במקור, של רקס הריסון וג'ולי אנדרוז. המחזמר שבר את שיאי המכירות בניו יורק ובלונדון. גרסת הקולנוע, בשנת 1964, גרפה שמונה פרסי אוסקר, בהם "הסרט הטוב ביותר" וה"שחקן הטוב ביותר" לרקס הריסון.

רצף ההצלחות של לרנר ולאו נמשך במיזם הבא שלהם, עיבוד לקולנוע ל"ז'יז'י" של קולט, שזכה בפרס האקדמיה בכיכובם של לסלי קארון, לואי ז'ורדאן ומוריס שבלייה. הסרט זכה בכל תשע המועמדויות שלו לאוסקר, הישג שהיה שיא בשעתו, ואוסקר מיוחד לאוסקר שבלייה ככוכב נלווה.

השותפות בין לרנר ללאו התפרקה עקב הלחץ שהיה כרוך בהפקת המחזמר "קמלוט", מסיפורי המלך ארתור, בשנת 1960. לאו התנגד לרצונו של לרנר לעסוק גם בבימוי נוסף לכתיבה, כשהבמאי המקורי מוס הארט לקה בהתקף לב בחודשי החזרות האחרונים. הוא מת זמן קצר לאחר הצגת הבכורה. לרנר אושפז מחמת דימום מכיב קיבה ואילו לאו סבל מבעיות בלבו. על אף כל אלה התקבל "קמלוט" כלהיט, והייתה לו גם קודה נוקבת: מיד לאחר רצח קנדי אמרה אלמנתו למגזין לייף, שהממשל של ג'ון פיצג'רלד קנדי מזכיר לה את "רגע הזוהר היחיד, הקצרצר" של "קמלוט" מאת לרנר ולאו. עד עצם היום הזה משתמשים ב"קמלוט" לתיאור האידיאליזם, הרומנס והטרגדיה של תקופת קנדי.

לאו פרש לפאלם ספרינגס שבקליפורניה ואילו לרנר עבר ממחזמר כושל אחד למשנהו, עם מלחינים כמו אנדרה פרווין ("קוקו"), ג'ון בארי ("לוליטה, אהובתי"), ליאונרד ברנשטיין ("שדרת פנסילבניה 1600"),ברטון ליין ("כרמלינה") וצ'ארלס שטראוס ("רקדי קצת יותר קרוב", שהתבסס על הסרט "תענוג של אידיוט", שהלשונות הרעות של ברודוויי הצמידו לו את הכינוי "סגור קצת יותר מהר", כיוון שנסגר כבר בערב הפתיחה). רוב הביוגרפים תולים את האשמה לדעיכתו המקצועית של לרנר בהיעדרם של מלחין חזק כמו גם במאי חזק, שלרנר היה יכול לעבוד איתם כמו שניל סיימון עבד עם מייק ניקולס או סטיבן סונדהיים עם הרולד פרינס (מוס הארט, שביים את "גברתי הנאווה", מת זמן קצר לפני פתיחת "קמלוט"). בשנת 1965 חזר לרנר לעבוד עם ברטון ליין על המחזמר "ביום בהיר אפשר לראות לנצח", שעובד לסרט ב-1970. בשנת 1971 צורף לרנר להיכל התהילה של הפזמונאים.

ב-1973 שידל לרנר את פריץ לאו לחזור מפרישתו כדי להרחיב את הפרטיטורה של "ז'יז'י" לעיבוד למחזמר. כעבור שנה עבדו בצוותא על גרסת סרט מוזיקלי של הנסיך הקטן, על פי סיפור הילדים הקלאסי של אנטואן דה סנט-אכזופרי. הסרט נכשל הן בביקורות והן בקופות, אבל הוא זוכה לקהל חסידים עכשווי.

באוטוביוגרפיה של לרנר, "הרחוב שבו אני גר", (1978), היא סיפור הצלחתן של שלוש מן היצירות שעליהן עבד עם לאו, "גברתי הנאווה", "ז'יז'י" ו"קמלוט", בלוויית מידע אישי. בשנת חייו האחרונה פרסם את "התיאטרון המוזיקלי: חגיגה", ספר מצליח על תולדות התיאטרון, מלא וגדוש באנקדוטות אישיות ובשנינות המיוחדת ללרנר. ספר מילות השירים של לרנר בשם "A Hymn To Him", בעריכת הסופר הבריטי בני גרין, יצא לאור בשנת 1987. לרנר היה נשוי 8 פעמים, חמש מנשותיו היו שחקניות והוא היה אב לארבעה ילדים.

בזמן שהלך לעולמו, עמד לרנר בתחילת כתיבת השירים לפנטום האופרה. צ'ארלס הארט החליף אותו. אותם ימים עבד גם עם ג'ורג' קני בלונדון על גרסה מוזיקלית של הסרט הקלאסי, "האיש שלי גודפרי". אנדרו לויד ובר פנה אליו בבקשה דחופה לכתוב את מילות השירים ל"פנטום האופרה", ולרנר הודיע לו, כי הוא רוצה לפרוש מן המיזם משום שהוא מאבד את זכרונו (עקב גידול במוח שלא אובחן). הוא אף דחה הזמנה לכתוב את השירים באנגלית לגרסה המוזיקלית של עלובי החיים.

אחרי מותו של לרנר יצר פול בלייק רוויו מוזיקלי, מבוסס על שירי לרנר וחייו. "כמעט כמו להיות מאוהב" הכיל מוזיקה מאת פרדריק לאו, ברטון ליין, אנדרה פרווין, צ'ארלס סטרוס וקורט וייל. ההצגה החזיקה מעמד רק עשרה ימים בתיאטרון הרבסט בסן פרנסיסקו.

יצירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצגות תיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Life of the Party (1942), עם פרדריק לאו
What's Up? (מחזמר) (1943), עם פרדריק לאו
The Day Before Spring (1945), עם פרדריק לאו
Brigadoon (מחזמר) (1947), עם פרדריק לאו
Love Life (מחזמר) (1948), עם קורט וייל
Paint Your Wagon (מחזמר) (1951), עם פרדריק לאו
My Fair Lady (1956), עם פרדריק לאו
"קמלוט" -Camelot (מחזמר) (1960), עם פרדריק לאו
On a Clear Day You Can See Forever (1965), עם ברטון ליין
Coco (מחזמר) (1969), עם אנדרה פרווין
Lolita, My Love (1971), עם ג'ון בארי (מלחין))
Gigi (מחזמר) (1973), מבוסס על הסרט "ז'יז'י" 1958 Gigi (1958, עם פרדריק לאו
1600 Pennsylvania Avenue (מחזמר) (1976), עם ליאונרד ברנשטיין
Carmelina (1979), עם ברטון ליין וג'וזף שטיין
Dance a Little Closer (1983), עם צ'ארלס סטראוס
My Man Godfrey (1984), בלתי גמור, עם ג'רארד קני

סרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Royal Wedding, 1951 (פזמונים)
An American in Paris (1951) (מילים)
Brigadoon 1954 (סרט) (פזמונים)
Gigi (1958 סרט), 1958 (תסריט/פזמונים)
The Adventures of Huckleberry Finn, 1960 (פזמונים)
My Fair Lady, 1964 (תסריט/פזמונים)
Camelot, 1967 ((תסריט/פזמונים)
Paint Your Wagon, 1969 (תסריט/פזמונים)
On a Clear Day You Can See Forever, 1970 ((תסריט/פזמונים)
The Little Prince, 1973 ((תסריט/פזמונים)
Tribute, 1980 ("It's All for the Best," פזמונים)
Secret Places, 1984 (הפזמון הראשי)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Lerner, Alan Jay (1985). The Street Where I Live. Da Capo Press. ISBN 0-306-80602-9
Shapiro, Doris (1989). We Danced All Night: My Life Behind the Scenes With Alan Jay Lerner. Barricade Books. ISBN 0-942637-98-4
Jablonski, Edward (1996). Alan Jay Lerner: A Biography. Henry Holt & Co. ISBN 0-8050-4076-5
Citron, David (1995). The Wordsmiths: Oscar Hammerstein 2nd and Alan Jay Lerner. Oxford University Press. ISBN 0-19-508386-5
Green, Benny, Editor (1987). A Hymn to Him : The Lyrics of Alan Jay Lerner. Hal Leonard Corporation. ISBN 0-87910-109-1
Garebian, Keith (1998). The Making of My Fair Lady. Publisher: Mosaic Press. ISBN 0-88962-653-7