אלן ג'יי לרנר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אלן ג'יי לרנר בשנת 1950

אלן ג'יי לרנראנגלית: Alan Jay Lerner31 באוגוסט 1918- 14 ביוני 1986) היה מחבר שירים, לבריתן ותסריטאי אמריקאי, שיצר יחד עם פרדריק לווה את אחד ממחזות הזמר הפופולריים ביותר בעולם, הן על הבמה והן בקולנוע, "גברתי הנאווה". הוא זכה בשלושה פרסי טוני ובשלושה פרסי האקדמיה, בין שאר פרסים ואותות כבוד.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרנר נולד בניו יורק ולמד באוניברסיטת הרווארד. בדומה לקול פורטר באוניברסיטת יל ולריצ'רד רוג'רס באוניברסיטת קולומביה, שהחלו את הקריירה שלהם במחזות-זמר בתרומות למוסד שבו למדו, כתב לרנר את מחזות הזמר השנתיים של הרווארד. בעונות הקיץ 1936-7 למד לרנר בג'וליארד. בתקופת לימודיו בהרווארד איבד את הראייה בעינו השמאלית כתוצאה מתאונה בזירת האיגרוף. ב-1957 שיתף פעולה עם חברו ללימודים, ליאונרד ברנשטיין, בכתיבת "הגברים הבודדים מהרווארד", הצדעה היתולית ושנונה לאלמה מאטר שלהם.

עקב פגיעתו, לא שירת לרנר בצבא במלחמת העולם השנייה ובמהלכה כתב תוכניות רדיו, בהן "מצעד הפזמונים", עד שהתוודע ב-1942 למלחין האוסטרי פרדריק לווה, ובהמשך ללורנץ הארט והיה לבן-חסותו של הארט.

שיתוף הפעולה הראשון של לרנר ולווה היה בעיבוד מוזיקלי לפארסה "פאטסי" של בארי קונרס, למחזמר בשם "מסמר המסיבה" בשביל חברת מניות בדטרויט. את רוב הפזמונים כתב ארל קרוקר, אך הוא פרש מן המיזם והניח אחריו כר נרחב לשינויים ושיפורים. המחזמר הצגות המחזמר נמשכו תשעה שבועות ועודד את הצמד להצטרף אל ארתור פירסון ביצירת "מה קורה?", שעלה על הבמה בברודוויי ב-1943. ההפקה הופיעה על הבמה ל-63 הצגות וכעבור שנתיים בא בעקבותיה "היום שלפני האביב". אחת השותפויות המוצלחות ביותר של ברודוויי קמה והייתה לעובדה.

הלהיט הראשון של השניים היה "בריגדון" (1947), פנטזיה רומנטית שמקום התרחשותה הוא כפר סקוטי מסתורי. הבמאי היה רוברט לואיס. לאחר "בריגדון",בשנת 1951, בא "צבע את הקרון שלך", שנושאו הבהלה לזהב והצלחתו נפלה מזו של קודמו.

לרנר עבד עם קורט וייל על המחזמר הבימתי "חיי אהבה" (1948) ועם ברטון ליין על הסרט המוזיקלי "חתונה מלכותית" (1951). בה בשנה כתב לרנר גם את התסריט המקורי, זוכה האוסקר לאמריקאי בפריז, בהפקת ארתור פריד ובבימוי וינסנט מינלי. אותו צוות שיעבוד בהמשך עם לרנר ולווה ביצירת ג'יג'י.

ב-1956 הסירו לרנר ולווה את הלוט מעל גבירתי הנאוה. השלמת "גבירתי הנאווה" נמשכה זמן רב ולרנר היה להוט לחזור לכתיבה. ברטון ליין ולרנר עבדו על מחזמר שנושאו הוא "אבנר הקטן" ( Li'l Abner). הזכויות לפיגמליון היו בידי גבריאל פסקל, ומלחינים אחרים כבר ניסו את מזלם בהפיכתו למחזמר ונכשלו. הראשונים לנסות היו ארתור שוורץ והווארד דיטץ, ובעקבותיהם ריצ'רד רוג'רס ואוסקר המרשטיין, אך הם אמרו נואש והמרשטיין אמר ללרנר "לפיגמליון אין עלילה משנית". העיבוד של לרנר ולווה ל"פיגמליון" של ג'ורג' ברנרד שו שימר את הפרשנות החברתית של שו והוסיף שירים מתאימים לדמויות של הנרי היגינס ולייזה דוליטל, בגילומם, במקור, של רקס הריסון וג'ולי אנדרוז. המחזמר שבר את שיאי המכירות בניו יורק ובלונדון. גרסת הקולנוע, בשנת 1964, גרפה שמונה פרסי אוסקר, בהם "הסרט הטוב ביותר" וה"שחקן הטוב ביותר" לרקס הריסון.

רצף ההצלחות של לרנר ולווה נמשך במיזם הבא שלהם, עיבוד לקולנוע ל"ג'יג'י" של קולט, שזכה בפרס האקדמיה בכיכובם של לסלי קארון, לואי ז'ורדאן ומוריס שבלייה. הסרט זכה בכל תשע המועמדויות שלו לאוסקר, הישג שהיה שיא בשעתו, ואוסקר מיוחד לאוסקר שבלייה ככוכב נלווה.

השותפות בין לרנר ללווה התפרקה עקב הלחץ שהיה כרוך בהפקת המחזמר "קמלוט", מסיפורי המלך ארתור, בשנת 1960. לווה התנגד לרצונו של לרנר לעסוק גם בבימוי נוסף לכתיבה, כשהבמאי המקורי מוס הארט לקה בהתקף לב בחודשי החזרות האחרונים. הוא מת זמן קצר לאחר הצגת הבכורה. לרנר אושפז מחמת דימום מכיב קיבה ואילו לווה סבל מבעיות בלבו. על אף כל אלה התקבל "קמלוט" כלהיט, והייתה לו גם קודה נוקבת: מיד לאחר רצח קנדי אמרה אלמנתו למגזין לייף, שהממשל של ג'ון פיצג'רלד קנדי מזכיר לה את "רגע הזוהר היחיד, הקצרצר" של "קמלוט" מאת לרנר ולווה. עד עצם היום הזה משתמשים ב"קמלוט" לתיאור האידאליזם, הרומנס והטרגדיה של תקופת קנדי.

לווה פרש לפאלם ספרינגס שבקליפורניה ואילו לרנר עבר ממחזמר כושל אחד למשנהו, עם מלחינים כמו אנדרה פרווין ("קוקו"), ג'ון בארי ("לוליטה, אהובתי"), ליאונרד ברנשטיין ("שדרת פנסילבניה 1600"),ברטון ליין ("כרמלינה") וצ'ארלס שטראוס ("רקדי קצת יותר קרוב", שהתבסס על הסרט "תענוג של אידיוט", שהלשונות הרעות של ברודוויי הצמידו לו את הכינוי "סגור קצת יותר מהר", כיון שנסגר כבר בערב הפתיחה). רוב הביוגרפים תולים את האשמה לדעיכתו המקצועית של לרנר בהיעדרם של מלחין חזק כמו גם במאי חזק, שלרנר היה יכול לעבוד איתם כמו שניל סיימון עבד עם מייק ניקולס או סטיבן סונדהיים עם הרולד פרינס (מוס הארט, שביים את "גברתי הנאווה", מת זמן קצר לפני פתיחת "קמלוט"). בשנת 1965 חזר לרנר לעבוד עם ברטון ליין על המחזמר "ביום בהיר אפשר לראות לנצח", שעובד לסרט ב-1970. בשנת 1971 צורף לרנר להיכל התהילה של הפזמונאים.

ב-1973 שידל לרנר את פריץ לווה לחזור מפרישתו כדי להרחיב את הפרטיטורה של "ג'יג'י" לעיבוד למחזמר. כעבור שנה עבדו בצוותא על גרסת סרט מוזיקלי של הנסיך הקטן, על פי סיפור הילדים הקלאסי של אנטואן דה סנט-אכזופרי. הסרט נכשל הן בביקורות והן בקופות, אבל הוא זוכה לקהל חסידים עכשווי.

באוטוביוגרפיה של לרנר, "הרחוב שבו אני גר", (1978), היא סיפור הצלחתן של שלוש מן היצירות שעליהן עבד עם לווה, "גברתי הנאווה", "ג'יג'י" ו"קמלוט" , בלוויית מידע אישי. בשנת חייו האחרונה פרסם את "התיאטרון המוזיקלי: חגיגה", ספר מצליח על תולדות התיאטרון, מלא וגדוש באנקדוטות אישיות ובשנינות המיוחדת ללרנר. ספר מילות השירים של לרנר בשם "A Hymn To Him", בעריכת הסופר הבריטי בני גרין, יצא לאור בשנת 1987.

בזמן שהלך לעולמו, עמד לרנר בתחילת כתיבת השירים לפנטום האופרה. צ'ארלס הארט החליף אותו. אותם ימים עבד גם עם ג'ורג' קני בלונדון על גרסה מוזיקלית של הסרט הקלאסי, "האיש שלי גודפרי". אנדרו לויד ובר פנה אליו בבקשה דחופה לכתוב את מילות השירים ל"פנטום האופרה", ולרנר הודיע לו, כי הוא רוצה לפרוש מן המיזם משום שהוא מאבד את זכרונו (עקב גידול במוח שלא אובחן). הוא אף דחה הזמנה לכתוב את השירים באנגלית לגרסה המוזיקלית של עלובי החיים.

אחרי מותו של לרנר יצר פול בלייק רוויו מוזיקלי, מבוסס על שירי לרנר וחייו. "כמעט כמו להיות מאוהב" הכיל מוזיקה מאת פרדריק לווה, ברטון ליין, אנדרה פרווין, צ'ארלס סטרוס וקורט וייל. ההצגה החזיקה מעמד רק עשרה ימים בתיאטרון הרבסט בסן פרנסיסקו.

יצירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצגות תיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Life of the Party (1942), עם פרדריק לווה
  • What's Up? (מחזמר) (1943), עם פרדריק לווה
  • The Day Before Spring (1945), עם פרדריק לווה
  • Brigadoon (מחזמר) (1947), עם פרדריק לווה
  • Love Life (מחזמר) (1948), עם קורט וייל
  • Paint Your Wagon (מחזמר) (1951), עם פרדריק לווה
  • My Fair Lady (1956), עם פרדריק לווה
  • "קמלוט" -Camelot (מחזמר) (1960), עם פרדריק לווה
  • On a Clear Day You Can See Forever (1965), עם ברטון ליין
  • Coco (מחזמר) (1969), עם אנדרה פרווין
  • Lolita, My Love (1971), עם ג'ון בארי (מלחין))
  • Gigi (מחזמר) (1973), מבוסס על הסרט "ז'יז'י" 1958 Gigi (1958, עם פרדריק לווה
  • 1600 Pennsylvania Avenue (מחזמר) (1976), עם לאונרד ברנשטיין
  • Carmelina (1979), עם ברטון ליין וג'וזף שטיין
  • Dance a Little Closer (1983), עם צ'ארלס סטראוס
  • My Man Godfrey (1984), בלתי גמור, עם ג'רארד קני

סרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Royal Wedding, 1951 (פזמונים)
  • An American in Paris (1951) (מלים)
  • Brigadoon 1954 (סרט) (פזמונים)
  • Gigi (1958 סרט), 1958 (תסריט/פזמונים)
  • The Adventures of Huckleberry Finn, 1960 (פזמונים)
  • My Fair Lady, 1964 (תסריט/פזמונים)
  • Camelot, 1967 ((תסריט/פזמונים)
  • Paint Your Wagon, 1969 (תסריט/פזמונים)
  • On a Clear Day You Can See Forever, 1970 ((תסריט/פזמונים)
  • The Little Prince, 1973 ((תסריט/פזמונים)
  • Tribute, 1980 ("It's All for the Best," פזמונים)
  • Secret Places, 1984 (הפזמון הראשי)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Lerner, Alan Jay (1985). The Street Where I Live. Da Capo Press. ISBN 0-306-80602-9
  • Shapiro, Doris (1989). We Danced All Night: My Life Behind the Scenes With Alan Jay Lerner. Barricade Books. ISBN 0-942637-98-4
  • Jablonski, Edward (1996). Alan Jay Lerner: A Biography. Henry Holt & Co. ISBN 0-8050-4076-5
  • Citron, David (1995). The Wordsmiths: Oscar Hammerstein 2nd and Alan Jay Lerner. Oxford University Press. ISBN 0-19-508386-5
  • Green, Benny, Editor (1987). A Hymn to Him : The Lyrics of Alan Jay Lerner. Hal Leonard Corporation. ISBN 0-87910-109-1
  • Garebian, Keith (1998). The Making of My Fair Lady. Publisher: Mosaic Press. ISBN 0-88962-653-7