אלן שירר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
אלן שירר
Alan Shearer 2008.jpg
מידע אישי
תאריך לידה 13 באוגוסט 1970 (בן 44)
מקום לידה ניוקאסל שבאנגליה
גובה 1.83 מטר
עמדה חלוץ מרכזי
מועדוני נוער
1986 - 1988 סאות'המפטון
מועדונים מקצועיים
1988 - 1992
1992 - 1996
1996 - 2006
סאות'המפטון
בלקבורן רוברס
ניוקאסל יונייטד
סך הכל
118 (23)
138 (112)
303 (148)
559 (283)
נבחרת לאומית
1992 - 2000 אנגליה 63 (30)

* מספר ההופעות והשערים במועדון מתייחס למשחקי הליגה
בלבד

אלן שירר (אנגלית: Alan Shearer; נולד ב-13 באוגוסט 1970 בניוקאסל) הוא כדורגלן עבר אנגלי, הנחשב לאחד מטובי החלוצים בתולדות אנגליה. נודע במיוחד בשל תקופותיו בבלקבורן רוברס ובניוקאסל יונייטד, והוא מלך השערים בתולדות הפרמייר ליג, הליגה האנגלית הבכירה. עם בלקבורן זכה באליפות אחת, ב-1995. שירר סיים שלוש פעמים רצופות כמלך שערי הליגה, נבחר פעמיים לכדורגלן השנה מטעם השחקנים ופעם אחת לכדורגלן השנה מטעם העיתונאים. אחד ממבקיעיה המובילים של נבחרת אנגליה בכל הזמנים. לאחר פרישתו אימן שירר את ניוקאסל במשך תקופה קצרה.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירר נולד בעיירה גוספורת' שבניוקאסל למשפחה ממעמד הפועלים, ונקרא על שמו של אביו. אביו, שעבד במפעל מתכות, עודד את בנו לשחק כדורגל כנער. בתחילת דרכו שיחק שירר בעמדת הקשר, ושימש כקפטן הנבחרת של בית ספרו. הוא הוביל נבחרת שהורכבה מבתי הספר של העיר ניוקאסל לזכייה בטורניר שהתקיים בסנט ג'יימס פארק. לאחר מכן הצטרף למועדון כדורגל חובבני בוולסנד, ובאחד ממשחקיו שם התגלה על ידי סקאוט של סאות'המפטון.

במהלך הקייצים הבאים התאמן שירר עם קבוצת הנוער של סאות'המפטון, ועבר בהצלחה מבחנים אצל מספר מועדוני כדורגל נוספים, ובהם מועדון עיר הולדתו, ניוקאסל יונייטד. לבסוף החליט לחתום על חוזה בסאות'המפטון ב-1986, והצטרף למועדון כשחקן קבוצת הנוער.

קריירה קבוצתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאות'המפטון ובלקבורן רוברס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שנתיים במחלקת הנוער של סאות'המפטון קודם שירר לקבוצה הבוגרת, ששיחקה בליגה הראשונה, ב-1988. הוא ערך את הופעת הבכורה בקבוצה כמחליף במשחק מול צ'לסי ב-26 במרץ. כעבור שבועיים, במשחקו הראשון בהרכב הפותח, הוא הבקיע שלושער בניצחון על ארסנל, והפך לשחקן הצעיר ביותר שמגיע להישג זה בליגה הבכירה, בגיל 17 שנים ו-240 יום, ושבר את שיאו הוותיק של ג'ימי גריבס. בסיום העונה, כשמאחוריו חמישה משחקים בקבוצה הבוגרת, חתם שירר על חוזהו המקצועני הראשון במועדון.

על אף תחילת דרכו המרשימה, שירר התקשה לבסס את מעמדו בקבוצה הבוגרת - בעונה הבאה, 1988/1989, הוא שותף בעשרה משחקים בלבד בהם לא הבקיע כלל. בעונת 1989/1990 הוא החל לשחק כחלוץ הבודד של הקבוצה והשתתף ב-26 משחקים, אך הבקיע שלושה שערים בלבד; בעונה שלאחר מכן הבקיע ארבעה שערים ב-36 משחקים. בתחילת דרכו חסה שירר בצילו של חברו לחוליית ההתקפה, מתיו לה טיסייה, שהיה המבקיע המוביל של הקבוצה.

בקיץ 1991 השתתף שירר עם נבחרת אנגליה עד גיל 21 בטורניר בטולון. בעונת 1991/1992 פרץ שירר לראשונה לתודעה בארצו, כאשר הבקיע 13 שערים ב-41 משחקי ליגה במדי סאות'המפטון, וזומן לסגל נבחרת אנגליה הבוגרת. כבר במהלך העונה נקשר שמו למעבר למנצ'סטר יונייטד, ובמהלך הקיץ של 1992 התעניינו קבוצות בכירות רבות בשירותיו. לבסוף עבר שירר לבלקבורן רוברס, ששילמה תמורתו 3.6 מיליון לירות שטרלינג - סכום שיא דאז בכדורגל האנגלי - והעבירה לסאות'המפטון את דייוויד ספידי כחלק מהעסקה.

שירר החמיץ חצי מעונתו הראשונה בבלקבורן, 1992/1993, בעקבות פציעה ברצועה צולבת קדמית במשחק מול לידס יונייטד בדצמבר 1992. אף על פי כן הצליח להבקיע 16 שערים ב-21 המשחקים שבהם השתתף, וביסס את מעמדו כשחקן בנבחרת אנגליה במהלך מוקדמות מונדיאל 1994, שהיו כושלים עבור הנבחרת. בעונה הבאה הוא שב לכשירות מלאה והבקיע 31 שערים ב-40 הופעות, וסייע לקבוצתו לסיים במקום השני בפרמייר ליג[1] אחרי מנצ'סטר יונייטד. בעקבות יכולתו המצוינת הוא זכה בפרס כדורגלן השנה באנגליה על פי בחירת העיתונאים.

עם הצטרפותו של כריס סאטון בעונת 1994/1995, יצר איתו שירר שילוב פורה במיוחד בחוליית ההתקפה של בלקבורן, שקיבל את הכינוי "SAS" (ראשי תיבות של "שירר וסאטון"). שירר סיים כמלך שערי הפרמייר ליג באותה עונה עם 34 שערים, וסייע לקבוצתו לזכות באליפות הראשונה בתולדותיה, בתום מאבק צמוד עם מנצ'סטר יונייטד שהוכרע במחזור האחרון. הוא זכה גם בפרס כדורגלן השנה על פי בחירת השחקנים באותה עונה, לאחר שקיבל את פרס העיתונאים בשנה הקודמת.

בעונת 1995/1996 השתתף שירר עם בלקבורן לראשונה בליגת האלופות, בעקבות הזכייה באליפות בעונה שקדמה. הוא השתתף בכל משחקי הקבוצה בטורניר והבקיע שער אחד בבעיטת עונשין, נגד רוזנבורג, ולא עזר לקבוצתו שסיימה במקום האחרון בביתה. גם בליגה הציגה הקבוצה יכולת חלשה וסיימה במקום השביעי בלבד, על אף ששירר הבקיע 31 שערים וסיים פעם נוספת כמלך השערים, בעונה שכעת קוצרה מ-42 משחקים ל-38 בלבד.

ניוקאסל יונייטד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר טורניר יורו 1996 התעניינה מנצ'סטר יונייטד פעם נוספת בהחתמתו של שירר. לאחר שיחות רבות עם מאמנם, אלכס פרגוסון, עמד שירר בפני הצטרפות לקבוצה, אולם שוכנע ברגע האחרון על ידי מאמן ניוקאסל יונייטד, קווין קיגן, לחתום בקבוצתו. ביולי 1996 עבר שירר לניוקאסל תמורת 15 מיליון ליש"ט, ששברו את שיא ההעברות בתולדות הכדורגל באותו זמן.

בעונת הבכורה שלו במדי ניוקאסל סיים שירר כמלך שערי הליגה בפעם השלישית ברציפות עם 25 כיבושים, ונבחר פעם נוספת לכדורגלן השנה מטעם השחקנים. אף-על-פי-כן הוא לא הצליח להוביל את ניוקאסל לתואר האליפות, והקבוצה סיימה שנייה למנצ'סטר בטבלת הליגה. במהלך העונה פוטר קיגן, המאמן שהביא את שירר לקבוצה, ובמקומו מונה קני דלגליש, מאמנו בתקופה בה שיחק בבלקבורן.

לפני פתיחת עונת 1997/1998 ספג שירר פציעה ברצועה בקרסולו, בעקבותיה החמיץ כמחצית מהעונה והבקיע שני שערי ליגה בלבד. העדרותו השפיעה על יכולתה של הקבוצה, שסיימה במקום ה-13 בלבד בליגה. למרות זאת הצליחה הקבוצה להעפיל לגמר גביע ה-FA באותה עונה, כששירר מבקיע את השער המכריע בניצחון על שפילד יונייטד בחצי הגמר. במשחק הגמר נגד ארסנל הפסידה ניוקאסל בתוצאה 2-0 ולא הצליחה לזכות בתואר.

במשחק מול לסטר סיטי במהלך העונה נראה היה בצילומי טלוויזיה כי שירר בעט במכוון בראשו של ניל לנון. על אף ששופט המשחק לא נקט באמצעי ענישה כלשהו כנגד שירר, הוא הועמד לדין על התנהגות בלתי-הולמת בידי התאחדות הכדורגל האנגלית. במהלך הדין המשמעתי נתן לנון עצמו עדות להגנתו של שירר, והוא זוכה לבסוף מכל אשמה.‏[2]

בעונה הבאה נהנה שירר מכשירות מלאה והבקיע 21 שערים בכל המפעלים. ניוקאסל, תחת המאמן החדש רוד חוליט שהחליף את דלגליש, אכזבה וסיימה שוב במקום ה-13 בלבד. במקביל העפילה הקבוצה בפעם השנייה ברציפות לגמר הגביע, שם נוצחה על ידי מנצ'סטר יונייטד (שזכתה לבסוף בטרבל). בתחילת עונת 1999/2000, על אף שקיבל את סרט הקפטן של הקבוצה, נקלע שירר לעימות מתמשך עם חוליט. לבסוף נותר על ידי המאמן על הספסל במשחק בו הפסידה הקבוצה לסנדרלנד בספטמבר 1999. החלטה זו, בצירוף עם הפתיחה הרעה של ניוקאסל לעונה, גרמה לחוסר-הערכה כלפי חוליט בקרב אוהדי הקבוצה, והוא הודיע על התפטרותו לאחר ההפסד לסנדרלנד.‏[3] במקומו מונה בובי רובסון, שעתיד להביא את הקבוצה לתקופה מוצלחת.

גם רובסון לא הצליח לחלץ את הקבוצה מאמצע הטבלה למרות 23 שערים של שירר. באותה שנה הקבוצה לא הצליחה להגיע לשלושה גמרי גביע ברציפות אחרי הפסד לצ'לסי בחצי הגמר. באותה עונה שירר הורחק בפעם הראשונה שלו במשחק הקבוצה נגד אסטון וילה במחזור הפתיחה. שירר הורחק בצהוב שני עקב שימוש מופרז בגבו.

שירר סבל מפציעות במשך עונת 2000-2001 מה שגרם לו לפרוש מהנבחרת הלאומית כדי להתרכז אך ורק בקבוצה.הוא סיים את העונה עם חמישה שערים ב-19 משחקים. עונה לאחר מכן שירר חזר לעצמו וכבש 23 שערים ב-37 משחקים. הקבוצה סיימה במקום הרביעי - המקום הכי גבוה מאז שנת 1997 - מקום זה מעניק כניסה לשלבי הפלייאוף בליגת האלופות עונה לאחר מכן.

את עונת 2002-2003 פתחה ניוקאסל לא טוב עם 3 הפסדים רצופים בליגת האלופות אך גול של שירר נגד דינמו קייב וניצחונות על יובנטוס ופיינורד העניקו לניוקאסל את המקום השני ועלייה לשלב הבא. בשלב הבתים הבא הוגרלה ניוקאסל עם באייר לברקוזן, אינטר וברצלונה. שירר כבש שלושער נגד לברקוזן וצמד נגד אינטר ושהעלה את מאזנו בטורניר ל-7 שערים. ניוקאסל כשלה לעלות לשלב הבא אחרי שסיימה במקום השלישי. בליגה שירר כבש 17 שערים ב-35 משחקים וניוקאסל סיימה במקום ה-3 שמוביל שוב למוקדמות ליגת האלופות.

בעונת 2003-2004 כשלה הקבוצה להגיע לליגת האלופות אחרי שהפסידה בפנדלים לפרטיזן בלגרד. הקבוצה הגיע אוטמטית לשלב הסיבוב הרביעי בגביע אופ"א שם פגשה את מיורקה הספרדית אותה ניצחה 4-1 ו 3-0 (7-1 בסיכום שני המשחקים). בשלב רבע הגמר פגשה את פ.ס.וו איינדהובן אותה ניצחה 3-2 בסיכום שני המשחקים. בשלב חצי הגמר הפסידה 2-0 למארסיי בסיכום שני המשחקים והודחה מהמפעל. שירר כבש 6 שערים במפעל. בליגה סיים את העונה עם 22 שערים ב-37 משחקים כשהקבוצה מסיימת במקום ה-5 שמוביל שוב לגביע אופ"א.

בעונת 2004-2005 הכריז שירר שזוהי עונת הפרישה שלו. ביחד עם הרכש החדש פטריק קלויברט סיימה ניוקאסל במקום ה-14 ששירר כובש 7 שערים בלבד. הקבוצה הגיע לרבע גמר גביע אופ"א שם הפסידה לספורטינג ליסבון ולחצי גמר גביע ה-FA שם הפסידה למנצ'סטר סיטי. שירר כבש שלושער במשחק הפתיחה של גביע אופ"א נגד בני סכנין וסיים את העונה האירופית עם 11 שערים.

שירר התחרט על הצהרת הפרישה ונשאר לשחק בקבוצה לשנה אחרונה בהחלט. בעונתו האחרונה במועדון שבר שירר את שיאו בן 49 השנים של ג'קי מילבורן כאשר כבש את שערו ה-201 במועדון והפך לכובש המצטיין בתולדות המועדון. שירר כבש את שערו האחרון בקריירה נגד יריבתה המושבעת של ניוקאסל, סנדרלנד לקראת סיום העונה. באותו משחק נפצע שירר מה שהוביל לפרישה מוקדמת מהמתוכנן. שירר סיים את עונתו האחרונה במועדון עם 10 שערים ב-32 משחקים.

בסך הכל כבש שירר 206 שערים ב-395 הופעות במדי ניוקאסל.

קריירה בינלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקריירה הבינלאומית של שירר התחילה בשנת 1990 כשזומן לסגל הנבחרת הצעירה של אנגליה. שירר כבש במדי הצעירה 13 שערים ב-11 משחקים - שיא שעדיין לא נשבר. השערים הרבים בנבחרת הצעירה ביחד עם היכולת בקבוצות בהם שיחק זימנו לו מקום בסגל נבחרת אנגליה. בפברואר 1992, במשחק הבכורה שלו, כבש שירר שער נגד נבחרת צרפת בניצחון 2-0.

את רוב שלבי המוקדמות של מונדיאל 1994 הוא פספס בגלל פציעה. אנגליה כשלה לעלות לאותו מונדיאל. את יורו 1996 ,אותו אירחה אנגליה, פתח שירר מצוין עם שער במשחק הפתיחה נגד שווייץ. אנגליה עלתה לחצי הגמר נגד גרמניה. שירר כבש את השער הראשון אך הגרמנים השוו והמשחק הוכרע בסופו של דבר בפנדלים. האנגלים הפסידו בפנדלים בתוצאה 5-6 והודחו מהתחרות. שירר סיים כמלך השערים עם חמישה כיבושים ונבחר לאחד המצטיינים.

גלן הודל מונה למאמן נבחרת אנגליה לקראת מוקדמות מונדיאל 1998. הודל מינה את שירר לקפטן וזה החזיר עם שער במשחק הראשון נגד מולדובה וצמד שערים במשחק לאחר מכן נגד פולין. סך הכל כבש חמישה שערים בקמפיין שעזרו לנבחרתו להעפיל לתחרות. מונדיאל 1998, שנערך בצרפת, הגריל לאנגלים בית קל עם הנבחרות של תוניסיה, קולומביה ורומניה. שירר כבש את השער הראשון בתחרות נגד תוניסיה בניצחון 2-0. אנגליה סיימה את הבית במקום השני כשרומניה מקדימה אותה אחרי שניצחה אותה 2-1.האנגלים פגשו את היריבה המושבעת ארגנטינה. המשחק נפתח בשער מהיר של בטיסטוטה שכבש בפנדל בדקה ה-6. שירר השווה את התוצאה בפנדל בדקה ה-10. המשחק נגמר בתוצאה 2-2 ועבר לפנדלים. שירר כבש את הפנדל הראשון אך בסופו של דבר אנגליה נכשלה וארגנטינה המשיכה לסיבוב הבא.

בספטמבר 1999 כבש שירר את השלושער היחידי שלו במדי אנגליה, במוקדמות יורו 2000 נגד לוקסמבורג. אנגליה עלתה לטורניר זה ושירר הודיע שזהו הטורניר האחרון לפני הפרישה שלו מהנבחרת. אנגליה הוגרלה לבית עם גרמניה, פורטוגל, ורומניה. שירר לא כבש במשחק הראשון אותו הפסידה הנבחרת 3-2 לפורטוגל. שירר כבש במשחק הבא נגד גרמניה אותו ניצחה 1-0, ניצחון ראשון על הגרמנים מאז מונדיאל 1966.את המשחק האחרון פתחה אנגליה בידיעה שמספיק לה תיקו מול רומניה לעלות לשלב הבא הטורניר.שירר כבש שער בפנדל והקבוצות ירדו במחצית בתוצאה 2-1 לטובת אנגליה. הרומנים לא ויתרו וניצחו בסופו של דבר בתוצאה 2-3. אנגליה סיימה את דרכה במפעל וכמו כן גם שירר סיים את דרכו בנבחרת.

שירר שיחק 63 משחקים במדי הנבחרת, הוא כבש 30 שערים ושימש כקפטן ב-34 משחקים. הוא מדורג במקום החמישי בכובשי כל הזמנים של נבחרת אנגליה.

סגנון משחק[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירר אופיין כחלוץ אנגלי קלאסי - היה לו כח רב, הוא היה חזק, פיזי, היה לו משחק ראש נהדר ובעיטות חזקות. מתוך 206 השערים שלו בניוקאסל יונייטד הוא כבש 49 עם הראש. המשחק של שירר עורר ביקורת רבה עקב הפיזיות הרבה שבה הוא השתמש. שירר ספג 59 כרטיסים צהובים ו-2 כרטיסים אדומים במהלך הקריירה. שירר נודע כבועט פנדלים מדויק ויש לו 45 שערים במדי ניוקאסל מהנקודה הלבנה. כמו כן הוא גם כבש חמישה שערים מבעיטות חופשיות.

קריירת אימון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שפרש מכדורגל כשחקן צצו שמועות שיעבור לאמן את ניוקאסל אך שירר ענה שכרגע הוא רוצה ליהנות מהחיים אך בעתיד הוא יהיה מעוניין בקריירת אימון.שירר עבד באותה תקופה כשדרן של רשת BBC הבריטית.

במרץ 2009 התחיל שירר את קורס מאמני הפרו של אופ"א שנדרש כדי להיות מאמן באחת מהליגות באירופה.שירר המשיך לדחות הצעות מהקבוצות בהם שיחק אך ב-1 באפריל 2009 הוא הסכים להיות המאמן של ניוקאסל.

ניוקאסל יונייטד(מאמן)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצעד מפתיע מונה שירר למאמן קבוצתו הקודמת- ניוקאסל לשמונת המחזורים הנותרים עד לסיום העונה.ניוקאסל נאבקה נגד הירידה לליגת המשנה.ביום שלאחר החתימה הודיע במסיבת עיתונאים שBBC נתנו לו חופשה לשמונה שבועות כדי להדריך את הקבוצה ולאחר שמונת השבועות הוא יחזור לתפקיד הפרשן ויעזוב את המועדון.

את משחקו הראשון כמאמן הפסיד שירר לצ'לסי בתוצאה 2-0. ב-11 באפריל השיג שירר את נקודותיו הראשונות כמאמן בתיקו 1-1 נגד סטוק סיטי. אחרי הפסד נגד טוטנהאם ותיקו נגד פורטסמות' הגיע הניצחון הראשון- נגד מידלסברו.ניצחון זה העלה את המגפייז מעל הקו האדום. למשחק האחרון נגד אסטון וילה עלתה ניוקאסל בידיעה שאם היא מנצחת היא נשארת עונה 17 ברציפות בליגה.אחרי שהפסידה 1-0 משער עצמי של דמיאן דאף ירדה ניוקאסל לליגת המשנה.

תארים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלן שירר זכה באליפות אחת בלבד במדי בלקבורן רוברס בעונת 1994-1995.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הפרמייר ליג החליפה את הליגה הראשונה של הפוטבול ליג החל מעונת 1992/1993.
  2. ^ BBC, Shearer cleared in boot row, 12.05.1998
  3. ^ BBC, Robson takes Newcastle hotseat, 3.09.1999


זוכי פרס כדורגלן השנה בליגה האנגלית (התאחדות העיתונאים)

1948: מתיוס | 1949: קארי | 1950: מרסר | 1951: ג'ונסטון | 1952: רייט | 1953: לופהאוז | 1954: פיני | 1955:ריוורי | 1956: טראוטמן | 1957: פיני | 1958: בלנשפלאואר | 1959: סיד אואן | 1960: סלייטר | 1961: בלנשפלאואר | 1962: אדמסון | 1963: מתיוס | 1964: מור | 1965: קולינס | 1966: בובי צ'רלטון | 1967: ג'ק צ'רלטון | 1968: בסט | 1969: בוק/מקאי | 1970: ברמנר | 1971: מקלינטוק | 1972: בנקס | 1973: ג'נינגס | 1974: קלהאן | 1975: מאלרי | 1976: קיגן | 1977: אמילן יוז | 1978: בראנס | 1979: דלגליש | 1980: מקדרמוט | 1981: תייסן | 1982: פרימן | 1983: דלגליש | 1984: ראש | 1985: סאות'הול | 1986: ליניקר | 1987: אלן | 1988: בארנס | 1989: ניקול | 1990: בארנס | 1991: סטרכאן | 1992: ליניקר | 1993: וודל | 1994: שירר | 1995: קלינסמן | 1996: קאנטונה | 1997: זולה | 1998: ברגקאמפ | 1999: ז'ינולה | 2000: רוי קין | 2001: שרינגהאם | 2002: פירס | 2003: הנרי | 2004: הנרי | 2005: לאמפרד | 2006: הנרי | 2007: רונאלדו | 2008: רונאלדו | 2009: ג'רארד | 2010: רוני | 2011: פארקר | 2012: ואן פרסי | 2013: בייל | 2014: סוארס

זוכי פרס כדורגלן השנה בליגה האנגלית (התאחדות השחקנים)

1974: האנטר | 1975: טוד | 1976: ג'נינגס | 1977: גריי | 1978: שילטון | 1979: בריידי | 1980: מקדרמוט | 1981: וורק | 1982: קיגן | 1983: דלגליש | 1984: ראש | 1985: ריד | 1986: ליניקר | 1987: אלן | 1988: בארנס | 1989: יוז | 1990: פלאט | 1991: יוז | 1992: פליסטר | 1993:מקגראת' | 1994: קנטונה | 1995: שירר | 1996: פרדיננד | 1997: שירר | 1998: ברגקאמפ | 1999: ז'ינולה | 2000: רוי קין | 2001: שרינגהאם | 2002: ואן ניסטלרוי | 2003: הנרי | 2004:הנרי | 2005:טרי | 2006:ג'רארד | 2007: רונאלדו | 2008: רונאלדו | 2009: גיגס | 2010: רוני | 2011: בייל | 2012: ואן פרסי | 2013: בייל | 2014: סוארס