אלעזר מוורמייזא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רבי אלעזר מוורמייזא
תאריך לידה בסביבות ד'תתקכ"ה
תאריך פטירה בסביבות ה' אלפים
השתייכות חסידי אשכנז, רבני אשכנז, רבני גרמניה, ראשונים, בעלי התוספות
נושאים שבהם עסק תנ"ך, ש"ס, הלכה, מוסר, תשובה, תפילה, קבלה.
רבותיו אביו ר' יהודה בר קלונימוס ממגנצא, ר' יהודה החסיד, ר' יהודה בן קלונימוס משפיירא, ר' אליעזר ממיץ
תלמידיו רבי יצחק בן משה מווינה (ה"אור זרוע")
חיבוריו "ספר הרוקח", פירוש לתורה ולמגילת אסתר, "קריית ספר" על חמש מגילות, "יין הרוקח" (גימטריות וקבלה על מגילות שיר השירים ורות), פירוש על ההפטרות, "שערי בינה", פירוש למסכת שקלים, פירוש תוספות לחלק ממסכתות התלמוד הבבלי, פירוש על התוספות ברמזים וגימטריאות, "מעשה רוקח", "ספר החכמה", "סידור הרוקח", פירוש על התפילות ברמזים וגימטריות, חיבור על טעמי התפילה וסודיה, "חכמת הנפש", "ספר הנפש", "ספר הכפרות או מורה חטאים", "אדרת השם", "ספר השערים"/"שערי תורה", "ספר החיים" "ספר המלבוש", "שער הסוד והיחוד והאמונה", פירוש לספר יצירה, "סודי רזיא", "ספר השם", "ספר המלבוש", "שער קומה"/"שיעור קומה ופרקי דר' ישמעאל", "סוד הזווג", "ספר הכבוד", "ספר הנעלם", "ספר המלאכים", "ספר הקולות"

רבי אלעזר מוורמייזא (גם "גרמייזא"; הכוונה לעיר וורמס) (ד'תתקכ"ה, 1165 - ה' אלפים, 1240 לערך) היה מקובל ופוסק, מגדולי רבניהם של חסידי אשכנז ותלמידו של רבי יהודה החסיד. בעל "ספר הרקח" (רקח בגימטריה - אלעזר) מבעלי התוספות[1] ובעל כתבים קבליים רבים, שמרביתם נותרו בכתבי יד. היה רב ודיין בוורמס. קבע והשפיע על מנהגים שנוהגים עד ימינו בקרב שומרי המסורת היהודית.

רבי אלעזר מוורמייזא כונה "הרוקח" על שם ספרו‏[2], וכן כונה בטעות רבי אֶלִיעֶזֶר מגרמיזא[3] כינוי זה דבק בו, למרות הבירור המדעי של שמו. בעקבות טעות זו, נוספה טעות על טעות, והוא זוהה גם עם השם אליעזר הגדול[4][5].

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי אלעזר נולד בערך בשנת ד'תתקכ"ה במגנצא, לאביו ורבו רבי יהודה בר קלונימוס, מגדולי החכמים שבדור. נדד בין מרכזי התורה שבגרמניה וצפון צרפת. למד תורה מאביו, ותורת הקבלה מבן משפחתו, רבי יהודה החסיד.‏[6] העמיד תלמידים רבים, שהמפורסם שבהם הוא רבי יצחק בן משה מווינה, מחבר ספר אור זרוע. היה חתום על תקנות קהילות שו"ם (שפירא, וורמייזא ומגנצא). לפי דעה אחת נפטר בערך בשנת ד'תתקצ"ח (1238) בוורמס, ויש המאחרים את פטירתו לאחר שנת ה'ב' (1242).

סבל סבל רב בפרעות, שבעקבותיהם עבר ממגנצא לוורמס ושם נעשה לרב. בכ"ב בכסלו ד'תתקנ"ז (סוף 1196)‏[7], בזמן שעסק - על פי תיאורו האירוני במקצת - בפסוק "וישב יעקב לבטח", פרצו שני רוצחים לביתו, פצעו אותו ואת בנו פצעים קשים ורצחו את אשתו דולצא, את בתו הגדולה בלט בת ה-13 ואת בתו הקטנה חנה בת השש. בזכרונותיו מתאר רבי אלעזר כיצד הרגו לעיניו את בני משפחתו:

"... ובתי בלט הגדולה בקעו ראשה, ובתי חנה בקעו בראשה ומתו... ומיד עמדה (אשתי) החסידה ויצאה... וצעקה שהרגו אותנו. ויצאו המתועבים והכוה בראשה עד הגרגרת ובכתף, ומן הכתף עד החגורה וברוחב כל הגב ובפנים, ונפלה הצדקת מתה. ואני סגרתי הפתח וצעקנו עד שבא לנו עזר ממרום"

"נשארתי בחוסר כל ובעוני גדול וביסורים גדולים", הוא מעיד על עצמו.

אף על פי כן בסוף הקינה הוא מצדיק עליו את הדין:

"אוי לי על אשתי, אוי לי על בנותיי,
אקונן קינה, כמה השיגוני עוונותיי"

וכותב עוד:

"נאמן עליי הדיין אשר דנני
בחטאתי ובפשעי הכניעני
לך אברך בכל מידה שיר אחווה
לך אכרע ואשתחווה"

לפי חוקרים ייתכן שחלק זה של הקינה נוסף מאוחר יותר, או שהועתק עם שגיאה, מכיוון שהוא מקונן על בניו שמתו, למרות שבתחילת הקינה מעיד שאשתו טיפלה בבן יחיד, ושבן זה שרד יחד איתו (והוא מתפלל לשלומו)‏[8] לאחר שבוע הרוצח - אחד התוקפים, נתפס, הועמד לדין והוצא להורג. בעקבות הפרעות החליט לחבר את ספרו "רקח", וללמד תורה לתלמידים דרך הכתב, כיון שהדרך הרגילה ללימוד פנים אל פנים לא הייתה בת יישום בזמנו[דרוש מקור].

תורתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלא כמו רבי יהודה החסיד, לא הקפיד רבי אלעזר לכתוב בעילום שם, אך צירף תמיד לשמו את הכינוי "הקטן", והיה הראשון לעשות כן.

ספרו העיקרי הוא ספר רקח, שביסודו הוא ספר הלכתי הכולל פסקי הלכות ומנהגים וטעמיהם על פי מסורתם של בעלי התוספות. ספר זה מכיל פלפולים בצירוף מסקנות הלכתיות בתמציתיות, ויש בו קטעי מוסר וגימטריאות רבות.

רבי אלעזר הטעים את שנאמר בפרקי אבות ש"אינך יודע מתן שכרן של מצוות", משום שהתשלום הוא לפי היצר. מצווה שקשה לעשותה מתגמלת יותר "ממאה מצוות שאין יצרו מתקיפו". על כן בעתיד לבוא אין גמול שכר על המצוות, שכן יצר הרע לא יפעל אז.

ב"ספר רקח" מופיע שוב ושוב המוטיב של קידוש השם, והקל וחומר הנגזר ממנו: אם אדם יודע שהיה עליו לוותר על חייו למען אמונתו, כלום אין הוא יכול להתאפק בעבירות קלות?

ספר הלכה נוסף של רבי אלעזר הוא "ל"ו שערים" בדיני שחיטה וטרפות. עוד על יחוסו של הספר ראה במצוין בהערה‏[9].

עבודת ה' בשמחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש בכתביו של רבי אלעזר מימרות שבהן הוא מהלל את עבודת השם בשמחה, ובכך הקדים בהרבה את החסידות של הבעל שם טוב.
האידאל שלו הוא אהבה מוחלטת לאלוהים, שנותנת אושר עוד בעולם הזה, ואינו נרתע אפילו מדימוי מיני נועז:

"ומחשב כל העת איך אעשה רצון הקב"ה ושעשועי ילדיו וטיולי אשתו כאין נגד אהבת בוראו ויותר מבחור שעברו ימים רבים שלא בא אל אישה ומתאווה אליה וליבו בוער לבוא עליה, ומרוב אהבתו ותאוותו כשבא עליה וזרעו יורה כחץ - נהנה מאוד. כל זה כאין נגד עשיית רצון הבורא"

תורת התשובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכתבי התשובה שלו הוא מתייחס רבות לחטאי תאוות אישה, ומונה בעקבות ספר חסידים בין סוגי התשובה את "תשובת הבאה", כלומר סוג תשובה שבו אדם מביא עצמו לזירת החטא ולנסיבותיו, אך הפעם מצליח מתאפק. מנגד, הוא מונה גם סוגי תשובה אחרים ואף הפוכים, של התרחקות מנסיבות החטא ושל סיגופים חמורים, עד "צער קשה כמיתה" כהענשה עצמית על עבירה שדינה בתורה מוות (למשל ישיבה בינות לדבורים ונמלים או טבילה בשלג בחורף).

במיוחד התפרסמה "תשובת המשקל", שהוא מציע, כלומר אומדן של צער השקול להנאה שהופקה מהחטא, וסיגופים במידה שתפיק את הצער הזה.

לפי אחת הפרשנויות, שיוסף דן הוא מייצגה הבולט, "תשובת הבאה" היא המעולה ביותר במשנתם של חסידי אשכנז, אולם היא חרב פיפיות ועלולה לגרום לעושה אותה לשוב וליפול בחטא. לכן היא נועדה רק ליחידי סגולה.

הגותו המיסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי אלעזר חיבר חיבורים רבים בתורת הסוד. חלקם נותר בכתב יד, ורבים מהם נדפסו. תורת הסוד שלו מאופיינת בשילוב רב של גימטריאות. יש לציין שספרים אלו מיוחסים לו, ואין אחד מהם שבמפורש ידוע ללא ספק שהוא עורכו.

מנהגים והלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תקנת "שלש פסיעות לאחור" בזמן אמירת "ה' שפתי תפתח" לפני תפילת העמידה (ה'שמונה עשרה') - לשם הכנה וכוונה לתפילה.
  • עניית "ברוך הוא וברוך שמו" במקום "אמן" - לאחר הזימון לפני ברכת המזון.
  • המנהג לאמר: "עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה" בשעת בדיקת הציצית לפני לבישת הטלית.
  • תפילות חלופיות לקדיש ו'ברכו' - במקרה שהמתפלל לא שמע אותם בציבור.‏[10]
  • אי- אמירת תחנון בכל חודש ניסן.‏[11]
  • המקור הראשון לאיסור קטניות נמצא בדרשה לפסח של רבי אלעזר מוורמס, למרות שהוא מוזכר כבר כמנהג הרווח במקומו.‏[12]

חיבורים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן חיבורים נוספים המיוחסים אל הרוקח, המלוקטים מדבריו, או הכוללים חלק ניכר מדבריו:

  • סידורי תפילה שונים - ובהם פירושים והגהות לפי פירושיו של הרוקח לתפילה שנמצאו בחיבוריו האחרים:
    • סידור ר' הירץ ש"ץ - הוצאה מחודשת, קלוגמן, ניו יורק, ה'תשס"ה (2005)
    • סידור רבנו שלמה - מיוחס לרבנו שלמה ב"ר שמשון מגרמייזא. דפוס חמד, ירושלים, ה'תשל"ב.

על יראת הכבוד שחש בלימוד דברים אלו הוא כותב:

"בטרם ילמד הרב את תלמידו ירחצו במים ויטבלו בארבעים סאה, וילבשו בגדים לבנים ויתענו יום שילמדהו, ויעמדו במים עד קרסוליו... ואחר כך ילכו להם אצל מים או בבית הכנסת או בבית המדרש... ויאמר הרב: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו... והביננו לידע שמו הגדול והנורא"[דרוש מקור]

בין שיטותיו הקבליות - מניית מספרן של מילים ואותיות מסוימות בכתבי הקודש (על כך כותב יוסף דן: "אין ספק שהמקרא כולו - על מניין אותיותיו - היה זכור להם לפרטי פרטיו") ושימוש בצופן אתב"ש.

רעיונו המרכזי בתורת הסוד הוא קיומו של "כבוד", גורם אמצעי המואצל מאלוהים ואינו נברא, ושלו ניתן לייחס את ההגשמה במקרא. רעיון זה, שמקורו בכתבי רס"ג, כבר פותח ושוכלל במשנת רבו, רבי יהודה החסיד, ואילו רבי אלעזר דווקא מאופק וזהיר לגביו, ואולי לא חפץ שייעשה שימוש בתורתו בידי מאמיני הגשמת האלוהים.[דרוש מקור]

יש ברעיונותיו כאלו המדגישים את האימננטיות של האל בבריאה. משפט מפורסם שלו הוא כי האלוהים קרוב לכל יותר מאשר הנשמה לגוף.[דרוש מקור]

מצאצאיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין צאצאיו נמנה רבי אלעזר רוקח, מחבר הספר "מעשה רוקח", ראש משפחת רוקח המורחבת.

כמו כן הרב אפרים זלמן מרגליות חוקר הגנאלוגיה וכתבי היד, היה אף הוא מצאצאי הרוקח, וקרובו של "המעשה רוקח" שחי דור אחד לפניו. הרב מרגליות שימש כ"עוגן" ברשימות היוחסין, ומשום כך, רבות ממשפחות הרבנים המיוחסות של מרכז ומזרח אירופה מכריזות על עצמן כצאצאיו של הרוקח.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ישראל קאמעלהאר, רבינו אלעזר מגרמיזא ה"רקח", רישא תר"ץ
  • אביגדור אפטוביצר, מבוא לספר ראבי"ה, ירושלם תרצ"ח, עמ' 316-318.
  • האנציקלופדיה העברית, כרך ג, ירושלים - תל אביב תשי"ג, עמ' 722-724
  • יוסף דן, חסידות אשכנז בתולדות המחשבה היהודית, בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דברי ימי ישראל, ספר 3, חלק 3 פרק 2: "והקבליסט אלעזר בן יהודה (הרוקח) שתרם את חלקו הרב בהחשכת אור החכמה היהודית"
  2. ^ לדוגמה בספר עץ חיים, הרב חיים ויטאל, שער האהבה פרק י"א (עמוד ק"י) "כמו שכתב הרוקח"... "וכתב הרוקח". במקומות רבים גם בימינו מכונה כך. לדוגמה באתר כיפה בדיון על מקור המדורות בל"ג בעומר, ובעוד מקומות רבים - מודפסים או מקוונים.)
  3. ^ טעות זו מופיעה כבר בשער ספרו המודפס משנת ה'שי"ז עם השם רבי אליעזר מגרמיזא. (י' אחת בגרמיזא בגלל הימנעות הכותבים מכתיבת השם המפורש) המלים של שער זה (במהדורת לבוב ה'תרי"ט) הועתקו במדויק, (במהדורת ורשה ה'תר"מ) עם הדגשת השם המוטעה, ונוסח זה שוכפל בכל המהדורות של הספר עד ימינו (ספר הרוקח הגדול מהדורה מוארת). אף חוקרים טעו בשמו (דוגמת שלמה בלוך שהביא את הקדימון לאסון שאחז את הרוקח, "ואני, אליעזר הקטן..."). ייתכן שלבלבול תרמה הקדמתו של רבי אלעזר לספרו, בו בנוסף ל'אלעזר' שבגימטריה עולה 'רקח' (308) הוא מביא 'סימן': ר'קח מרקחת מעשה ר'קח - שמו א'לעזר בן י'הודה. שתי האותיות ריש מסומנות, שערכן בגימטריה 400. זוהי הגימטריה של אליעזר בן יהודה.
  4. ^ היו שאף חיברו בין כל הכינויים וקראו לו רבי אליעזר הגדול מגרמיזא (הרוקח). לדוגמה מופיע כך בספר 'שמות הצדיקים' הנאמר כתפילה בידי חסידים, ובחלק מהסידורים "תפילת כל פה" נוסח ספרד, בהוצאת אשכול.
  5. ^ טעות זו גרמה לשגיאות בזיהוי כתבי יד ובזיהוי אירועים שונים בידי חוקרים. ור' להלן על הספר "מעשה רוקח" בהוצאתו של הרב אפרים זלמן מרגליות.
  6. ^ ראו: יוסף שלמה דלמדיגו, מצרף לחכמה, בסיליאה שפ"ט, דף י"ד עמוד ב'
  7. ^ בעניין השנה בה אירע המאורע, המקום, ואם היה זה קשור במסעות הצלב, הרי שתאריך זה (1196) נרשם על פי תיקון שעשה צונץ בהשוותו את הקדימון לקינה, עם התיאור שכתב יוזפא השמש בספר הפופולרי "מעשה ניסים". הדעות נחלקו בין החוקרים לגבי שני ה"מסומים (מסומנים)" אשר תקפו אותו. לפי יוזפא היו אלו סטודנטים. קאמלר ובלוך סבורים שזו טעות של יוזפא, אשר התבלבל בין התוקפים לבין הנאמר על תלמידי הרב. יש המניחים כי המילה "מסומים" קשורה בשיכורים. צונץ וקודמיו הניחו שה"מסומנים" הם צלבנים - ובעקבות זאת שינו את מקום התקיפה והשנה על מנת שתתאים לכך. אך קמלהר ובלוך מדגישים את תפקידה של דולצה כחלק אפשרי בסיבת התקיפה: הרצון לגנוב ממנו כסף או להתכחש לחוב. בנוסף הם מצביעים על הבאת הרוצח לדין שבוע אחר כך, כמו גם אי מציאת צלבנים במקומות הנזכרים בתאריכים המצוינים. משום כך מסקנתם היא שאירוע לא היה קשור במסעי הצלב.
  8. ^ רבי אלעזר מגרמיזא ספרו של ישראל קמלהר (קאמעלהאר) ריישא ה'תר"ץ. ומקורותיו: הספר 'בנין שלמה' מאת שלמה בלוך (גרמנית ועברית) בעמודים האחרונים. המקור הקדום של שניהם הוא עיתונו של יעקב עטלינגר שומר ציון הנאמן (תמוז ה'תר"ט גיליון (קונטרס) ע"ט. ר' במהדורה המקוונת של עיתון זה). שם רשומה הקינה במלואה ללא חלוקה. בהערה כתב עטלינגר שמקורה בספר מנהגים של וורמיזא שהמלקט העתיק מכתב יד של הרוקח. מסופה זו של הקינה עולה שלא נותרו לו צאצאים ("על מות בניי ובנותיי"). אך לפי המסורות של משפחות מצאצאיו (כפי שעולה למשל מן ההקדמה של הספר "מעשה רוקח" לרבי אלעזר מאמסטרדם, ומהספר 'מעלות היוחסין' של הרב אפרים זלמן מרגליות) או שנולדו לו בנים נוספים מאוחר יותר, או שכוונתו הייתה לתלמידיו, והכתוב הוא מליצי, או שטעות ביד מוסרי המסורות בדבר היותם מצאצאיו, או שסיומת הקינה הועתקה עם שגיאה. בכל מקרה בספרו של שלמה בלוך מובאים דברי הרוקח שבסופו של דבר אחד הרוצחים נתפס, הובא לדין והוצא להורג. באופן שהדברים כתובים ניתן לטעות ולהבין שהבן נהרג: "ואני העלוב סגרתי הפתח וצעקתי עד שבא לי עזר ממרום, וצעקתי על חחסידה לבקש נקמה וכן עשו. וגם לאחר שבוע תפסו הרוצח שהרגה והרג שתי בנותי ופצעוני ובני והרגהו, ונשארתי בחסר כל ובעוני גדול וביסורים גדולים." הכוונה כמובן שפצעו אותו ואת בנו, ואילו את הרוצח הרגו לאחר שתפסו אותו.
  9. ^ על החיבור ועל טיבה של ההוצאה הניו יורקית, עיין: שמחה עמנואל, חיבוריו ההלכתיים של ר' אלעזר מוורמייזא, תעודה, טז-יז, תשס"א, עמ' 243-231.
  10. ^ תפילות אלו מודפסות בסידורי "תפילת כל פה" (הוצאת אשכול) נוסח אשכנז ונוסח ספרד
  11. ^ סימן רמ"ה בהלכות פסח
  12. ^ דרשה לפסח, מהדורת שמחה עמנואל, מקיצי נרדמים, ירושלים תשס"ו.
  13. ^ למרות שאין בנמצא מי שיכול להצביע על חידוש מסוים שלו, בתוך הקונטרסים של בעלי התוספות
  14. ^ "חיברו איש אלוקים וקדוש מורנו הרב אליעזר מגרמייזא שחיבר ספר הרוקח. הוא היה באלף החמישי בין בעלי התוספות, מנוחתו כבוד בעיר הקודש צפת תיבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן. זה הספר היה טמון וגנוז לא שזפתו עין רואה. והימצא ה' אותו ליד הרב החסיד, בן ציון נרו יאיר, מעיר קאמארנא, בעל המחבר הספר חוקת הפסח, הארוך וקצר וש"ס (כלומר: וספר על התלמוד הבבלי). והספר הזה כספר חתום ועשה הרב הנ"ל אזנים להספר הזה, ופירש כל מקום סתום באשר חננו ה', וקרא שמו זה מציון - והוא מספר שמו...
  15. ^ ראה ש' אשכנזי, הערות ותקונים לפירוש הרוקח על שיר השירים, קובץ שפתי ישנים, ד, שבט תשנ"ב, עמ' קה-קטו.
  16. ^ הדפסת הספר במקור הופסקה, ובשנת 1911 הובא לדפוס מחדש כולל המבוא של הרב מרגליות, שהסיק שהספר הינו של רבי אליעזר מגרמיזא בעיקר על סמך מספר מקומות בהם כתב "אני הקטן אליעזר" וכן רשם שאביו היה ריב"ק, ומהשוואת חלק מן הפסקים והסוגיות.
  17. ^ ספר זה המיוחס לרוקח, נמצא על ידי בנו של הרבי מדינוב בין כתבי אביו
תקופת חייו של אלעזר מוורמייזא על ציר הזמן
תקופת הזוגות תנאים אמוראים סבוראים גאונים ראשונים אחרוניםציר הזמן