אלפס
אִלְפָּס הוא כלי בישול המיועד לאידוי, כמו מחבת עמוקה בעלת מכסה. זהו כלי רחב ונמוך, להכנת תבשילים מאודים, להרתחה ולבישול ירקות, בשר ודגים.
הבישול באלפס, היה כשלב שני לאחר שלב ראשון של בישול בקדרה[1], עניים היו מסתפקים רק בבישול בקדרה[2].
בימי קדם יוצר האלפס מחרס, ולו מכסה תואם ומהודק. בארץ ישראל נודעו כפר שיחין וכפר חנניה הקדום כמקומות ייצורם של כלי חרס, בהם אלפסים, באיכות גבוהה. האלפסים היו מעוצבים כך שניתן היה להשתמש בהם גם כשהיו האחד מעל השני. את מכסה האלפס, שיש לו ידית ונקב, ניצלו גם לסינון ירקות בתוך אידויים.
רבי שמעון בר יוחאי ממשיל את בריאת העולם ליצירת האלפס: "תמיה אני כיצד נחלקו אבות העולם על בריאת העולם, שאני אומר: שמיים וארץ לא נבראו אלא כאלפס הזה וככיסוי" (הסבר: כמו שהאלפס והכיסוי שלו הם שני דברים שמייצרים ביחד כך גם השמיים והארץ נבראו יחד ואין מקום למחלוקות בנוגע למה נברא קודם[3]).
כיום השם "אלפס" מצוי בשימוש נדיר בלבד, ובדרך כלל אין מבחינים בינו לבין שאר סירים.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף נ"א, עמוד א'
- ^ מדרש תנחומא (ורשא) פרשת אחרי מות, יא "אם יהיה לאדם מישראל עשרה לטרין כסף יהא אוכל ירק בקדרה ואם יהיה לו עשרים יהא אוכל באלפס".
- ^ עץ יוסף, בראשית רבה, א, טו.