אלפרד אדוארד האוסמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אלפרד אדוארד האוסמן
קברו של האוסמן בכנסיית סט. לורנס בלודלאו, עץ הדובדבן נשתל לזכרו

אלפרד אדוארד האוסמןאנגלית: Alfred Edward Housman;‏ 26 במרץ 1859, פוקברי, בסמוך לבירמינגהם, חבל וסטרשייר30 באפריל 1936, קיימברידג'), הידוע יותר בראשי תיבות שמו: אֵי אִי האוסמן, היה משורר אנגלי ומחוקרי השפה הלטינית.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותו של א"א האוסמן עברה עליו באווירה ויקטוריאנית של עיר-שדה קטנה. הוריו ברוכי הילדים, והמולת-החיים של ילדותו עומדת בניגוד חריף לחיי הבדידות שלו במרבית שנות חייו. את הקשר הראשון לתרבות הקלאסית קיבל כבר בביתו שם היו בנמצא "המילון הקלאסי" של לפרייר וספר אסטרונומיה קטן. בהמשך מצא עניין בלימודי הדקדוק היווני והלטיני ובאהבת הקריאה שלו, בעיקר לאחר שזכה במלגה ללמוד בבית הספר הציבורי בברומסגרוב. היה קשור מאוד לאמו. מותה של האם בדיוק ביום הולדתו השנים-עשר, הייתה מכה קשה. האירוע הזה הביאו להשתחרר מכל אמונה דתית ולהכריז שהפך דאיסט.

בשנת 1877 זכה למלגת לימודים בקולג' סיינט ג'ון שבאוקספורד, ללמוד לימודים קלאסיים, אך כעבור ארבע שנים נכשל בבחינות הסיום וחזר לביתו ללא תואר אקדמי. בשנת 1882 קבל משרה של פקיד במשרד הפטנטים בלונדון, והמשיך באופן עצמאי ללמוד את השפות הקלאסיות. באותה שנה התפרסם גם מאמר אקדמי ראשון שלו ב-Journal of Philosophy. בשנת 1892 מונה לפרופסור ללטינית בקולג' האוניברסיטאי של לונדון.

בשנת 1896 התפרסם ספר השירים הראשון שלו "נער משרופשייר" (A Shropshire Lad) לאחר שנדחה פעמים אחדות על ידי אחרים. הספר הפך במהרה לפופולארי ביותר. נאמר באותם ימים כי כל צעיר אנגלי נושא בצקלונו את תרגומו של אדוורד פיצג'ראלד ל"רובעיאת" של עומר כיאם, ואת ה"נער משרופשיר" של האוסמן.

בשנת 1903 התפרסם הכרך הראשון של החיבור "אסטרונומיקה" מאת המחבר הרומי מרקוס מניליוס בתרגומו של האוסמן. בשנים 1912, 1916, 1920 ו-1930 ראו אור ארבעת הכרכים הבאים. זה היה מפעל חייו בחקר התרבות הקלאסית. בשנת 1911 מונה לפרופסור ללטינית באוניברסיטת קיימברידג', והיה חבר בטריניטי קולג'. האוסמן חי ועבד בקיימברידג' עד למותו.

בשנת 1922 התפרסם ספרו השני "שירים אחרונים" (Last Poems), אך הוא לא זכה להצלחה של "נער משרופשיר". לאחר מותו פרסם אחיו לורנס את יתרת עזבונו הפואטי בספרים "עוד שירים" (More Poems) ו"שירים נוספים" (Additional Poems).

נער משרופשייר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר מכיל 63 שירים. משמו של הספר ניתן, אולי, לקבל רושם כי חבל שרופשייר שבאנגליה הוא מקום הולדתו ונערותו של המשורר, אך אין הדבר כך. האוסמן נולד וגדל הרחק למדי מן האזור שעליו נקרא ספר שיריו. דומה כאילו בחר לעצמו המשורר מולדת אידאלית כמקום שממנו בא, ואין ידוע במפורש מדוע.

למרות שאחד השירים הידועים יותר מן הקובץ: "עץ הדובדבן", דומה כי ב"נער משרופשייר" המוות הוא אולי המוטיב העיקרי. הוא מופיע כמעט בכל שירי הקובץ. אף על פי שהתוצאה היא אחת - חידלון מוחלט - האוסמן דן בנושא בדרכים שונות ואף משונות. אחדות מפורשות, אחרות רק נרמזות.

שיר 1[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיר הראשון בקובץ המוות גלום בכוח ובפועל במוטיב החייל. זוהי מעין הקדשה למלכה ויקטוריה, שציינה בשנת 1887 מלאת חמישים שנה לשלטונה, אך יש בו ביקורת נוקבת, לפיה לא די בכך שהאל ינצור את המלכה, ויש צורך במסירת הנפש של החיילים שקברותיהם פזורים ברחבי העולם. האוסמן לא היה חייל, אך שירים לא מעטים עוסקים בחיילים ובגורלם. ה'נער משרופשייר' התפרסם בשנת 1896, כלומר עוד לפני מלחמת הבורים ולפני מלחמת העולם הראשונה, היא המלחמה "הגדולה", שגבתה מן החברה האנגלית מחיר כבד ביותר, אך כבר אז שבה החייל הבריטי את תשומת לבו של המשורר.

אף על-פי שבכל אדם גלום המוות בכוח, בחיילים – הוא מוחשי ומידי יותר. בשיר 35 (למרבית השירים אין כותרת והם ידועים לפי מספרם הסודר) מוגדר גורלם של החיילים במפורש, להיות טרף לאבק השריפה - בשר תותחים המכלה את רוח האדם ומותיר את עצמותיו להלבין על פני השדות.

שיר 56[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיר 56 עשוי לתת את הרושם שהמשורר היה עריק מן הצבא. אך הוא שקל היטב את החלופות: לערוק ולמות ביום אחר ולזכות בהלוויה בזויה של עריקים, לעומת העמידה בגבורה במלחמה, שהיא העשייה הראויה, אך היא זו המזכה בכדור בראש. דעתו של המשורר הייתה בוודאי אנטי-צבאית ואנטי-מלחמתית, אך השיר הזה עשוי לתעתע מעט בקוראים שעשויים לקבל דעה הפוכה, פטריוטית. כך מתברר מתוך מכתביו של האוסמן (מכתבים, 140), שבימי מלחמת העולם הראשונה פנו אליו בבקשה לפרסם אחדים משיריו בדפדפת לחיילים בחזית, שכן היה מי שהחליף, בטעות, את הביקורת האנטי-מלחמתית שלו, ברגשות פטריוטיים כביכול.

בתוך שירי החיילים ומוטיב המוות השזור בהם ניתן למצוא, פה ושם, כמה נימות חיוביות. בשיר 22, המתאר את מפגש מבטם, להרף עין והחד-פעמי, של המשורר ושל חייל אדום-מדים אלמוני, מאחל המשורר לחייל שלומות.

שירים 45,44[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיבוד העצמי לדעת הוא מוטיב מצוי אצל האוסמן. שיר מס' 44 עוסק בכך במפורש ומצדיק את המעשה. על שיר זה אמר לורנס , אחי המשורר, כי בצמוד אליו מצא בעזבונו של אחיו קטע עיתון ובו כתבה על צוער-חיילים שאבד עצמו לדעת משום גודל הבושה שחש על ההומוסקסואליות שלו, ומשום פחדו מן החרפה אם הדבר יתגלה. מעניינת העובדה שהאוסמן טרח לגזור ולשמור קטע זה, ולקשרו לשיר הזה. המשורר מצדיק את מעשה ההתאבדות. הוא מעריך אותו כמוצא נכון ומכובד ממצב קשה, שאיננו מוגדר בשיר, אך מוערך כמצב ללא פתרון שיש לקחתו אל הקבר. בשיר מס' 45 מציין המשורר במפורש כי החיסול העצמי הוא המעשה הנכון לעשותו כאשר הנפש חולה.

שיר 53[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם השיר "המאהב הנאמן" (שיר מס' 53) מספר על איבוד עצמי לדעת, אך בדרך מפתיעה ביותר. מעשה השחיטה העצמית של הגבר הצעיר, בשעת האהבים עם נערתו, איננו מובן. זאת אינה אהבה נואשת, שכן הנערה מחזירה לצעיר את אהבתה, והוא גומל לה במעשה מחריד. האם אין כאן כוונה נסתרת, ואולי מסווה לאהבה מסוג אחר, אסורה, שדינה מוות?

שיר 47[עריכת קוד מקור | עריכה]

בן הנגר בשיר מס' 47 הוא כמובן ישוע הנוצרי. בעיקר חשובה ההבחנה של הנידון המעיד על עצמו כי נתלה משום שפשעו היה שהביע אהבה. הסיבה הרשמית לגזר הדין איננה נמסרת. מהי אותה אהבה? בנקודה זו הציעו חוקרים כי השיר רומז להומוסקסואליות של המשורר, שבזמנו נחשבה עדיין לחטא שיש לתת עליו את הדין. המקרה המפורסם באנגליה היה משפטו ומאסרו של אוסקר ויילד, בן זמנו של האוסמן. דומה שהמקרה הזה השאיר על האוסמן רושם עמוק.

שיר 9[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוצאה להורג היא פיתוח של המין האנושי. שיר מס' 9 מספר על הציפייה הנוראה של הנידון למוות בתליה, כאשר כל רחש או תזוזה בסביבתו מגבירים את האימה.

שיר 8[עריכת קוד מקור | עריכה]

רצח אח מתואר בשיר מס' 8. הרוצח מספר על המעשה רגע לפני מנוסתו ממקום המעשה. הפרידה המוחלטת גם היא סוג של מוות, בעיקר כאשר אדם נאלץ לעזוב את מולדתו.

שירים: 27, 43, 63[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוף דרכו של אדם הוא בקבר, מוטיב שחוזר אצל האוסמן פעמים אחדות (שירים 27, 43, 63). מפתיע למדי למצוא אצל משורר ומלומד איש-רוח את הדעה שהחלק הנצחי הנותר מן האדם הוא דווקא שלד עצמותיו, ולא הישגיו הרוחניים הנשארים בכתובים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ה.ה. האוסמן, פרגמנט של טרגדיה יוונית, "דחק" כתב עת לספרות טובה, כרך ב'. מאנגלית: רונן סוניס

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]