אל-באסה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אל-באסה
البصّة
הכנסייה בבאסה.jpg
הכנסייה
מחוז מחוז הגליל
נפה נפת עכו
שנת הקמה קדומה, לפני המאה ה-16
שטח נכון ל-1945 29,535‏[1] דונם עות'מאני
אוכלוסייה נכון ל-1948 2,950‏[2]
שפה ערבית
דת נוצרים פרוטסטנטים, קתולים ויוונים אורתודוקסים, מוסלמים סונים ומתואלים
סיבת עזיבה מבצע בן עמי
תאריך עזיבה 14 במאי 1948
יישובים יורשים מצובה, שלומי, בצת, ראש הנקרה, חלק מלימן
מיקום אל-באסה
אל-באסה
אל-באסה
מבט על אל-באסה במרץ 1939, צילום של יהודה בן-דוד

אל-באסהערבית:البصّة) היה כפר ערבי גדול בגליל המערבי כקילומטר וחצי דרומית לגבול הצפון (עם לבנון) וכ-4 קילומטרים דרומית מזרחית לראש הנקרה. בתקופת המנדט הבריטי היה שייך לנפת עכו במחוז הגליל. במלחמת העצמאות במסגרת מבצע בן עמי ב-14 במאי 1948 הכפר נכבש והתרוקן מתושביו שעברו אל מעבר לגבול הלבנון. כיום נמצאים שרידיו בשטח המוניציפלי של המועצה המקומית שלומי.

המקום בו היה מצוי הכפר היה מיושב עוד מימי הבית השני. בתלמוד מוזכר הכפר "בצת" שתושביו היהודיים היו חייבים במעשרות, על-אף שהיו בתחום צור. גם בספר "מלחמות היהודים" של יוסף בן מתתיהו מוזכר יישוב בשם "בקה" שעל גבול הגליל וארץ צור. היישוב הוכר אף כ"לבסה" בתקופת מסעות הצלב. במאה ה-16 מוזכר היישוב ברשומות כבעל אוכלוסייה של 550 נפשות.

בשנת 1863 ביקר בכפר הנרי בייקר טריסטראם, כומר וחוקר מקרא בריטי, כחלק ממסע מחקר בארץ ישראל. לפיו תושבי כפר היו נוצרים ברובם וייצרו בעיקר עורות עזים, שמן זית, טבק ודבש. בשנת 1882 הקים השלטון העות'מאני בית ספר יסודי לבנים בכפר, כמו כן היו בו בית ספר יסודי לבנות ובית ספר תיכון פרטי. בסוף המאה ה-19 התגוררו בכפר 1,050 תושבים. בשנת 1922 הפך הכפר למועצה מקומית וב-1925 צורף לשטח המנדט הבריטי בעקבות קביעת הגבול בין הבריטים לצרפתים (הכפר נחשב קודם לכן לחלק מלבנון).

בשנת 1927 כלל היישוב אוכלוסייה מעורבת של נוצרים מעדות שונות, פרוטסטנטים, קתולים, יוונים אורתודוקסים, מוסלמים ומתואלים - מוסלמים שיעים. רוב אוכלוסיית היישוב הייתה נוצרית. היישוב התפרנס בעיקר מגידול זיתים והוקמה בו מכללה, ששימשה את תושבי הצפון.

בשנת 1938 שכן בסמוך לבאסה מחנה מקימי גדר הצפון, פועלים ונוטרים יהודים. מסיבת הסיום של הקמת הגדר נערכה במחנה באסה ב-31 ביולי 1938. בסמוך לבאסה הוקמה בתקופה זו מצודת טגארט, מדגם מצדית, המצויה כיום בכניסה למושב יערה, וזאת כחלק מהתפיסה הביטחונית שליוותה את הקמת הגדר, חלוקת השטח לתאים הנשלטים על ידי מצודות ופילבוקסים.

הכפר היה שייך לנפת עכו במחוז הגליל. על פי סקר הכפרים 1945 היו שטחי אדמותיו 25,357 דונם והתגוררו בו 2,950 נפשות‏[3] לפי תוכנית החלוקה, יועדו שטחי הכפר להיכלל בשטח המדינה הערבית.

במלחמת העצמאות ב"מבצע בן עמי" ביום 14 במאי 1948 נשלחה יחידה אחת לכבוש את הכפר הסמוך א-זיב ויחידה שנייה נשלחה לעבר אל-באסה.

לפי ספרו של אפרים תלמי, א-זיב נכבשה לאחר קרב עקשני ותושביו החלו לצאת ממנו צפונה לעבר גבול הלבנון. לפי תלמי, במקביל הקרב באל-באסה (הסמוך יותר לגבול הלבנון) נמשך עד שהתנגדותם של התושבים נשברה משהגיעו אליהם הפליטים הראשונים מהכפר א-זיב ורובם נמלטו צפונה מעבר לגבול הלבנון[4]. לפי בני מוריס, נמלטו תושבי א-זיב ברגע שהחלה הפצצת המרגמות. לגבי אל-באסה, כותב מוריס כי הנשים והטף פונו עוד קודם למבצע בן-עמי, ובתחילת המתקפה נותרו בו כמה מאות קשישים ולוחמי מיליציה, שנמלטו ברובם עם תחילת הקרב. חלק מהמשפחות שנותרו בכפר יצאו צפונה לפי הוראת הכוחות בשטח‏[5]. עוד הוא כותב כי כמאה אנשים נוספים, בעיקר נוצרים וזקנים, הועברו לכפר אל-מזרעה, הכפר היחיד באזור שלא פונה מכל תושביו‏[6].

כ-5 אחוזים מתושבי הכפר נותרו בישראל אולם נאלצו לעבור ליישובים אחרים. רוב בתי הכפר נהרסו לאחר כיבושו.

לאחר הרס הכפר התגוררו בשטחו מייסדי המושב בצת, ובשנת 1951 עברו המייסדים לאתר הקבע בסמוך. בשנת 1950 החלה הקמתה של עיירת הפיתוח שלומי דרומית לכפר, על שטחיו החקלאיים. כיום הכפר חרב, פרט לשלוש הכנסיות (הפרוטסטנטית, הקתולית, והיוונית אורתודוקסית) ומסגד‏[7], המצויים מזרחית לאזור התעשייה של שלומי. מעטים מתושבי היישוב בעבר שומרים על החורבות, ועוסקים בשיפוצן.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ד"ר א"י ברוור, "הארץ", ספר לידיעת ארץ ישראל, מהדורה שנייה, 1929.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אל-באסה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נתונים מסקר הכפרים 1945 בארץ ישראל, שהוצגו מחדש בספר Hadawi, Village statistics 1945, Classification of Land and Area Ownership in Palestine, Beirut, 1970, ומהספר נסרקו לאתר PalestineRemembered.com. השטח כולל 4,178 דונמים של קיבוץ מצובה ו-99 דונמים של שטחים ציבוריים
  2. ^ סקר הכפרים כלל באוכלוסיית הכפר גם את 150 תושבי מצובה
  3. ^ שם
  4. ^ אפרים תלמי, מה ומי לכסיקון מלחמת העצמאות, הוצאת "דבר", 1964 הערך "בן-עמי" עמ' 40
  5. ^ מוריס כותב כי יצאו צפונה "אם לפי פקודה ואם לפי 'המלצה'".
  6. ^ בני מוריס, "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949", עם עובד, 1991
  7. ^ מחאה על הפיכת מסגד לבית פיטום אווזים, מעריב, 21 במרץ 1963