אל-בסה
 | |
| הכנסייה | |
| טריטוריה |
 המנדט הבריטי |
|---|---|
| מחוז | מחוז הגליל |
| נפה | נפת עכו |
| שפה רשמית | ערבית |
| תאריך ייסוד | קדומה, לפני המאה ה-16 |
| שטח | 29,535[1] דונם עות'מאני (1945) |
| גובה | 65 מטרים |
| סיבת נטישה | מבצע בן עמי |
| תאריך נטישה | 14 במאי 1948 |
| יישובים יורשים | מצובה, שלומי, בצת, ראש הנקרה, חלק מלימן |
| דת | נוצרים פרוטסטנטים, קתולים ויוונים אורתודוקסים, מוסלמים סונים ומתואלים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ ביישוב לשעבר | 2,950[2] (1948) |
| קואורדינטות | 33°04′34″N 35°08′27″E / 33.076111111111°N 35.140833333333°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
אל-בַּסַּה[3] (דגש חזק באות סמ"ך; בערבית: البصّة) היה כפר ערבי גדול בגליל המערבי כקילומטר וחצי דרומית לגבול הצפון (עם לבנון) וכ-4 קילומטרים דרומית מזרחית לראש הנקרה. בתקופת המנדט הבריטי היה שייך לנפת עכו במחוז הגליל. במלחמת העצמאות במסגרת מבצע בן עמי ב-14 במאי 1948 הכפר נכבש ותושביו ברחו או גורשו אל מעבר לגבול הלבנון. שרידיו נמצאים בשטח המוניציפלי של המועצה המקומית שלומי.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המקום בו היה מצוי הכפר היה מיושב עוד מימי הבית השני. בתלמוד מוזכר הכפר "בצת" שתושביו היהודיים היו חייבים במעשרות, על-אף שהיו בתחום צור. גם בספר "מלחמות היהודים" של יוסף בן מתתיהו מוזכר יישוב בשם "בקה" שעל גבול הגליל וארץ צור. היישוב הוכר אף כ"לה בסה" בתקופת מסעות הצלב. במאה ה-16 מוזכר היישוב ברשומות כבעל אוכלוסייה של 550 נפשות.
בשנת 1863 ביקר בכפר הנרי בייקר טריסטראם, כומר וחוקר מקרא בריטי, כחלק ממסע מחקר בארץ ישראל. לפיו תושבי כפר היו נוצרים ברובם וייצרו בעיקר עורות עזים, שמן זית, טבק ודבש. בשנת 1882 הקים השלטון העות'מאני בית ספר יסודי לבנים בכפר, כמו כן היו בו בית ספר יסודי לבנות ובית ספר תיכון פרטי. בסוף המאה ה-19 התגוררו בכפר 1,050 תושבים. בשנת 1922 הפך הכפר למועצה מקומית וב-1925 צורף לשטח המנדט הבריטי בעקבות קביעת הגבול בין הבריטים לצרפתים (הכפר נחשב קודם לכן לחלק מלבנון).
בשנת 1927 כלל היישוב אוכלוסייה מעורבת של נוצרים מעדות שונות, פרוטסטנטים, קתולים, יוונים אורתודוקסים, מוסלמים ומתואלים - מוסלמים שיעים. רוב אוכלוסיית היישוב הייתה נוצרית. היישוב התפרנס בעיקר מגידול זיתים והוקמה בו מכללה, ששימשה את תושבי הצפון.
בשנת 1938 שכן בסמוך לבאסה מחנה מקימי גדר הצפון, פועלים ונוטרים יהודים. מסיבת הסיום של הקמת הגדר נערכה במחנה באסה ב-31 ביולי 1938. בסמוך לבאסה הוקמה בתקופה זו מצודת טגארט, מדגם מצדית, המצויה כיום בכניסה למושב יערה, וזאת כחלק מהתפיסה הביטחונית שליוותה את הקמת הגדר, חלוקת השטח לתאים הנשלטים על ידי מצודות ופילבוקסים.
הכפר היה שייך לנפת עכו במחוז הגליל. על פי סקר הכפרים 1945 היו שטחי אדמותיו 25,357 דונם והתגוררו בו 2,950 נפשות. לפי תוכנית החלוקה, יועדו שטחי הכפר להיכלל בשטח המדינה הערבית.
במלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
במלחמת העצמאות ב"מבצע בן עמי" ביום 14 במאי 1948 נשלחה יחידה אחת לכבוש את הכפר הסמוך א-זיב ויחידה שנייה נשלחה לעבר אל-בסה.
לפי ספרו של אפרים תלמי, א-זיב נכבשה לאחר קרב עקשני ותושביו החלו לצאת ממנו צפונה לעבר גבול הלבנון. לפי תלמי, במקביל הקרב באל-בסה (הסמוך יותר לגבול הלבנון) נמשך עד שהתנגדותם של התושבים נשברה משהגיעו אליהם הפליטים הראשונים מהכפר א-זיב ורובם נמלטו צפונה מעבר לגבול הלבנון[4]. לפי בני מוריס, נמלטו תושבי א-זיב ברגע שהחלה הפצצת המרגמות. לגבי אל-בסה, כותב מוריס כי הנשים והטף פונו עוד קודם למבצע בן-עמי, ובתחילת המתקפה נותרו בו כמה מאות קשישים ולוחמי מיליציה חמושים, שנמלטו ברובם עם תחילת הקרב. חלק מהמשפחות שנותרו בכפר יצאו צפונה לפי הוראת הכוחות בשטח[5]. עוד הוא כותב כי כמאה אנשים נוספים, בעיקר נוצרים וזקנים, הועברו לכפר אל-מזרעה, הכפר היחיד באזור שלא פונה מכל תושביו[6].
בסוף יולי 1948 ביקר בכפר עיתונאי "מעריב" ודיווח שהכפר נטוש, אך כל בתיו עדיין עומדים, הוא כתב:” בהתקרבנו אל הכפר באסה, שנכבש כחודשיים קודם לכן ע"י כוחותינו, הננו משתאים על שפעת הירק והצמחיה המגוונת העוטפת כשלמה את הסביבה שנראית כגן-עדן עלי אדמות, אין זה כפר ערבי טיפוסי, אלא כפר נוצרי עשיר, הבנוי לפי המתכונת האירופית, ובו גם בניני בטון בני קומתיים”[7].
כ-5 אחוזים מתושבי הכפר נותרו בישראל אולם נאלצו לעבור ליישובים אחרים. רוב בתי הכפר נהרסו לאחר כיבושו.
לאחר מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
כבר במהלך השנה הראשונה לאחר כיבוש הכפר, יושבו בו עולים חדשים.[8] בשטחו התגוררו מייסדי המושב בצת, ובשנת 1951 עברו המייסדים לאתר הקבע בסמוך. בשנת 1950 החלה הקמתה של עיירת הפיתוח שלומי דרומית לכפר, על שטחיו החקלאיים.
כיום הכפר חרב, פרט לשלוש הכנסיות (הפרוטסטנטית, הקתולית, והיוונית אורתודוקסית) ומסגד[9], המצויים מזרחית לאזור התעשייה של שלומי. מעטים מתושבי היישוב בעבר שומרים על החורבות, ועוסקים בשיפוצן.
מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שוקרי עראף, מישור החוף של הגליל המערבי במאה ה-19,החוג האזורי לידיעת הארץ, 1973, עמ' 30
גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
-
שרידי הכנסייה הקתולית והכנסייה האורתודוקסית בבאסה -
חזית אחורית של הכנסייה באל-בסה -
בית משפחת חורי -
קבר שייח' באל-בסה
.jpg)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מיכאל יעקובסון: סקירה מצולמת של שרידי אל-בסה, באתר 'חלון אחורי', 2 בפברואר 2016
- מידע על אתר אל-בסה, בארכיון המנדטורי באתר רשות העתיקות
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ נתונים מסקר הכפרים (1945), שהוצגו מחדש בספר Hadawi, Village statistics 1945, Classification of Land and Area Ownership in Palestine, Beirut, 1970, ומהספר נסרקו לאתר PalestineRemembered.com. השטח כולל 4,178 דונמים של קיבוץ מצובה ו-99 דונמים של שטחים ציבוריים
- ^ סקר הכפרים כלל באוכלוסיית הכפר גם את 150 תושבי מצובה
- ^ מפה עם סימון הכפר 'בצה', 1949, באתר אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
- ^ אפרים תלמי, מה ומי לכסיקון מלחמת העצמאות, הוצאת "דבר", 1964 הערך "בן-עמי" עמ' 40
- ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 173–174. מוריס כותב כי יצאו צפונה "אם לפי פקודה ואם לפי 'המלצה'".
- ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עם עובד, 1991, עמ' 174
- ^ א. אורן, קייטנה בכפר ערבי, מעריב, 28 ביולי 1948
- ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 263–264: ב-27 במאי 1949 כבר ישבו עולים בכפר.
- ^ מחאה על הפיכת מסגד לבית פיטום אווזים, מעריב, 21 במרץ 1963
