אל האצולה הנוצרית של האומה הגרמנית
אל האצולה הנוצרית של העם הגרמני[1] (בגרמנית: An den christlichen Adel deutscher Nation) היא אחת משלוש מסכות כתובות גרמנית (שהייתה השפה המדוברת, בניגוד ללטינית שבה נכתבו רוב האיגרות) שכתב מרטין לותר ב־1520. המסכת מיועדת לאצולת העם הגרמני (ובפרט לנסיכים הגרמנים), ובה הוא קורא להם לתקן את דתם. המסכת מגדירה לראשונה את דוקטרינת שתי הממלכות (ובכך דוחה את עדיפות הכוח הרוחני על הארצי), דוחה את בכורת האפיפיור ואת עליונותו על הקונציל, וכן מדגישה את עיקרון כמורת כל המאמינים.
המסכת נכתבה בתקופה הפורמטיבית של הלותרניות (1517-1521) והיא מסמלת שינוי בעמדתו של לותר ממי שכוחות הכנסייה פועלים עליו למי שמתנגד אליהם באופן פעיל. באיגרת זו, שנקראת גם "תרועה בחצוצרת המלחמה",[2] לותר מעלה על הכתב בפעם הראשונה את הרעיון שהקרע בינו לבין הכנסייה הקתולית הרומית גדול מכדי גישור.[3]
הקשר היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1516 הגיע לוויטנברג מוכר שטרי מחילה מטעם האפיפיור, שמטרתו למכור מספיק שטרות על מנת לגייס כספים לבנייה המחודשת של בזיליקת פטרוס הקדוש ברומא. בתגובה לכך, ב־31 באוקטובר 1517 כתב לותר מכתב לבישוף הממונה עליו, אלברט ממיינץ המביע מחאה על מכירת השטרות ובו גם עותק של מה שנודע אחר כך כ־95 התזות. בשלב זה של פעילותו, לותר עוד לא התכוון להתעמת עם הכנסייה אלא לפתוח פולמוס תאולוגי כמקובל ובטון "חוקר ולא דוגמטי"[4] על אף שכמה מהתזות נראות כקוראות תיגר על הכנסייה.
בשנת 1519 השתתף בפולמוס (דיספוטטיו) של לייפציג, שנערך בין יוהאן אק, תאולוג סכולסטי קתולי, ואנדראס קרלשטאדט, תאולוג שבהמשך יצטרף לרפורמציה הפרוטסטנטית. ביולי 1519, הגיע לותר ללייפציג ובהמשך הצטרף לדיון בהזמנת אק. בפולמוס נפגש לותר עם הומניסטים כמו ארסמוס מרוטרדם,[5] והשפעתם ניכרת בכתביו. בנוסף, הוא פגש מכרים של האביר אולריך פון הוטן שהשפיעו על האביר פרנץ פון זיקינגן שהציע ללותר הגנה בטירותיהם אם יצטרך לברוח מסקסוניה.[6]
ב־15 ביוני 1520, הוציא האפיפיור לאו העשירי את הבולה האפיפיורית Exsurge Domine (קום אדוננו), שבה הוא איים על לותר בנידוי אם לא ייסוג מעמדתו בקשר לשטרי המחילה ודוקטרינות נוצריות אחרות. בחודש אוגוסט של אותה השנה התפרסמה המסכת.
תוכן המסכת[עריכת קוד מקור | עריכה]
המסכת מתחילה בהקדמה ואחריה מתחלק הדיון לשלושה חלקים: "שלוש החומות של אנשי רומא",[7] "על הדברים שידונו במועצות" ו"עשרים ושבעה סעיפים על הרפורמציה של השדרה הנוצרית".
ההקדמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
את המסכת הוא ממען לאצולה הגרמנית ופותח בהתנצלות סמלית על שהוא פונה אליהם כ"אדם פרטי ועני". מטרת הפנייה המוצהרת היא להביא לידיעתם את כל ה"רעות שהחריפו". הוא קושר את פנייתו לעלייתו של הקיסר הרומי הקדוש החדש, קרל החמישי שהיה בן 20 עם שליחת המסכת וישב פחות משנה על כס האימפריה.
הוא מאשים את ה"אפיפיורים ואנשי רומא" בהחדרת "המלכים בבלבול" "בעזרת השטן" וקורא להם להיות יראי אלוהים במקום להאמין בכוחם החילוני.
שלוש החומות של אנשי רומא[עריכת קוד מקור | עריכה]
שלושת החומות של אנשי רומא הן עקרונות יסוד שבנתה הכנסייה כדי "להגן" על עצמה כך ש"איש לא יוכל לתקן אותה". החומה הראשונה היא עליונות הסמכות הרוחנית־דתית על החילונית־זמנית. החומה השנייה היא בלעדיות האפיפיור על פרשנות כתבי הקודש. החומה השלישית בלעדיות האפיפיור על זימון ועידות אקומניות (קונצילים).
החומה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדיונו על החומה הראשונה, לותר מבקר את ההפרדה בין הרשות החילונית לרשות הדתית. הוא מוחה על עצם העובדה שהרשויות מופרדות רק בעצם המשרה ומבקש לערער את סמכות הכנסייה.
באמצעות ציטוטים של פטרוס הקדוש וחזון יוחנן, הוא מראה שהטבילה היא זו שהופכת את המאמין לכומר ומעצם כך הופכת את הכמרים לנושאי תפקידים בלבד. על מנת להדגים את טענתו, לותר מדבר על "עשרה אחים, יורשים שווים לכתר אביהם המלך" שנדרשים "לבחור אחד מביניהם שישלוט על הירושה" ומציין שהתוצאה תהיה ש"כולם יישארו מלכים בעלי כוח שווה, על אף שאחד יישאר למשול". לותר קורא איפוא לבחירת הכמרים בידי בחירי ציבור שכן "אם דבר משותף לכול, אין אדם יכול לקחת אותו לחזקתו בלי רצון הקהילה וציוויה". מכאן יוצא עיקרון כמורת כל המאמינים וכן דוקטרינת שתי הממלכות.
החומה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסמכות האפיפיורית הבלעדית לפרש את כתבי הקודש היא החומה השנייה המגנה על הכנסייה, לפי לותר, ולכן חלק זה של המסכת הוא היבט נוסף של כמורת כל המאמינים. הבעיה שמעלה לותר היא חוסר הוכחה לסמכות שכזו בכתבי הקודש עצמם. זהו ניסיון נוסף לערער את סמכות הכנסייה, שכן הסמכות האפיפיורית ושל הפקודים תחתיו מתבססת על החזקתו בידע דתי עליון.
החומה השלישית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הדיון בחומה השלישית הוא הסיבה לדיון המורחב בוועידות בהמשך. לותר טוען כי הכנסייה הגנה על עצמה באמצעות מתן בלעדיות על כינוס ועידות העוסקות בנושאי דת לאפיפיור במקום לאפשר גם להדיוטות להצביע על כשלים ובעיות בתחום הרוחני. הוא מציע להעניק ל"רשויות החילוניות" את הזכות לכנס ועידות שכן הם "נוצרים־עמיתים, כמרים־עמיתים, החולקים רוח אחת וכוח אחד בכל הדברים ו[לכן] הם צריכים לשמש בתפקיד שהעניק להם אלוהי".
עניין הדת והמדינה ברפורמציה היה נושא טעון. הלותרנים האמינו בעיקרון "שתי הממלכות" ("שתי הממשלות" בדיבורו של לותר), כלומר שלכנסייה לא תהיה סמכות אזרחית ולנסיכים לא תהיה מעורבות בגאולת נשמות. מדובר בהרחבה של מודל "עיר האלוהים" של אוגוסטינוס[8] (ובכך רואים גם השפעה של ההומניזם על פעילותו של לותר). אך לא כולם הסכימו עם דעה זו, כפי שניתן לראות במכתב של אנונימי תושב נירנברג בשם "האם לממשלה החילונית הזכות להניף החרב בענייני אמונה?". העוקבים של ז'אן קלווין, למשל, האמינו בתאוקרטיה יחד עם חלק מהאנבפטיסטים. חלק גדול אחר מהאנבפטיסטים האמינו בהפרדת הדת מהמדינה בצורה מוחלטת ואף דחו סמכות חילונית, לפי פסוקים מהברית החדשה כמו יוחנן 18:36[9] ומתי 22:21.[10]
נוסף על כך, הוא מביא כסימוכין לכך שראוי לתת לרשות את הסמכות לכנס ועידות בכך שקיסרים של האימפריה הרומית (כמו קונסטנטינוס הגדול) כינסו גם הם ועידות כנסייתיות.
על הדברים שידונו בוועידות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחלק זה של המסכת מונה לותר עניינים שיש להביא בפני הוועדות.
העניין הראשון הוא ש"ראש הנצרות", ש"מתגאה בהיותו יורשו של פטרוס הקדוש", "חי בפאר ארצי שאף קיסר או מלך יכול להשתוות לו". הוא טוען שהאפיפיור צריך לחיות בפשטות כדי להידמות לפטרוס הקדוש ולישוע, שכן "משרתו צריכה להיות כלום מלבד לבכות ולהתפלל בהתמדה ... ולהוות דוגמה לענווה מלאה".
אחרי הביקורת על פאר האפיפיור, לותר מעלה את תפקיד החשמנים לביקורת. הוא טוען כי החשמנים רק עסוקים בצבירת רווח, ולכן אינם עובדים את אלוהים. בשל החוסר בעבודת האלוהים, "הערים דעכו והמדינה והעם נהרס".
לותר בשלב זה ממשיך לדבר על מסר גרמני־ספציפי (תוך השפעה הומניסטית בעלת גוון פטריוטי ושל המקומיות [regionality] של העולם בימי הביניים בדבריו על העושר החשמני. הוא מנבא עתיד דומה לגרמניה כמו ל"איטליה המיובשת".
באותו קו מנחה, לותר מעלה לביקורת את כמות האנשים המשרתים את האפיפיור במדינת האפיפיור. הוא אומר ש"גם אם ניקח תשעים ותשעה חלקים מחצר האפיפיור ונשאיר רק מאית, עדיין תהא החצר גדולה מספיק כדי לענות על שאלות אמונה". הוא מוחה, שוב ברוח פוליטית, על הכסף הרב שמשלמת גרמניה לאפיפיורים ואף מאשים את האפיפיורות ברמאות בגביית הכסף, למשל שימושם באמתלה של גיוס כספים למסע צלב נגד העותמאנים לאחר כיבוש קונסטנטינופול.
עשרים ושבעה סעיפים על הרפורמציה של השדרה הנוצרית[עריכת קוד מקור | עריכה]
מובאים להלן עיקרי עשרים ושבעה הסעיפים:
- "על הנסיכים, האצילים והערים לאסור במהירות על נתיניהם לשלם את ה־annates (מס שנתי המוגש לקופת האפיפיור)".
- "על האצולה הגרמנית להתקומם נגד האפיפיור כאויב משותף ומשמיד הנצרות, למען גאולת הנשמות המסכנות שרודנות שכזו חייבת להרוס".
- "יש לצוות בחוק אימפריאלי שאף גלימה אפיסקופלית ואף אישוש לאף מינוי לא יגיע מרומא להבא".
- "יש לצוות כי אף עניין חילוני לא יוגש לרומא, אלא על כל העניינים הללו יש להשאיר לשיפוט הרשויות החילוניות".
- "אף רווח לא יילקח על ידי רומא".
- "ה־casus reservati (כלומר מתן מחילה על ידי כומר) יוסרו..."
- "הכס הקדוש צריך להסיר את כל המשרות האפיפיוריות, ולהיפטר מקהל השרצים הזוחלים ברומא, כך שמשרתי האפיפיור יוכלו להיתמך מכיסו הפרטי של האפיפיור בלבד."
- "השבועות האיומות שבהן מוכרחים הבישופים, מבלי שום זכות, להישבע לאפיפיור, שלו הם קשורים כמו משרתים ... צריכות להיות מוסרות".
- "אסור שיהיה לאפיפיור כוח על הקיסר, מלבד למשוח אותו במזבח".
- "האפיפיור צריך להוציא ידו מהצלחת, ולא לטעון לסמכות מלכותית על נאפולי ועל סיציליה.
- "יש להפסיק לנשק את רגלי האפיפיור".
- "יש להפסיק עם העליות לרגל לרומא".
- "וכעת אנו מגיעים לקהל הגדול שמבטיח הרבה ועושה מעט... יש להפסיק לבנות מנזרים..."
- "וְהֶגְמוֹן הָעֵדָה צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּאֵין דֹּפִי בַּעַל־אִשָּׁה אַחַת... וִיהִי מַנְהִיג אֶת־בֵּיתוֹ בְּטוֹב וּמַדְרִיךְ אֶת־בָּנָיו לְמִשְׁמַעְתּוֹ בְּכָל־הַיּשֶׁר."[11]
- "אסור לי לשכוח את קהילות הכמרים המסכנות..." (עוד בגנות הצליבט).
- "זה גם נכון להסיר את כל הפסטיבלים השנתיים, התהלוכות והמיסות למתים".
- "יש גם להסיר עונשים מסוימים שמטיל החוק הכנסייתי... נידוי לא ישומש אלא במקרים שבהם מצווים כתבי הקודש..."
- "יש להסיר את ימי כל הקדושים, ולהשאיר רק את יום ראשון... מלבד הרשעות הרוחנית הזו, ימי הקדושים גורמים לאדם ... להפסיד יום עבודה ולבזבז יותר מהרגיל".
- "דרגות מערכות היחסים שבהן נישואים אסורים צריכות להשתנות". (הכוונה בייחוד לנישואין בין סנדקים לילדים שלהם הם משרתים סנדקים)
- "את הקפלות והכנסיות ... יש להשמיד, כמו אלו שעולים אליהן לרגל. הו! כמה מחשבה יש לבישופים שמאפשרים את המצאות השטן האלו ומרוויחים מהן! ... הנסים שנעשו שם הוכחו להיות כלום."
- "אחד מהצרכים הדחופים ביותר שלנו הוא להסיר את הקבצנות כולה מהנצרות... צריך להיות אחראי או שומר שיכיר את כל העניים, ידווח למועצת העיר, או לכומר, על דרישותיהם..."
- "יש גם לפחד מכל המיסות שהוקמו בקהילות הכמרים." (מדובר בגנות הסקרמנטים שאינם טבילה ואוכריסטיה.
- "ובאשר לאחוות, יחד עם שטרות המחילה, הקלות ללנט, ומיסות, וכל הדברים האלו - הסירו אותם והטביעו אותם; אין טוב בהם".
- "עלינו להתגבר על המינים עם ספרים ולא עם אש".
- "האוניברסיטאות גם הן דורשות תיקון יסודי".
- "אני יודע היטב שההמון הקתולי יתנגד ויעמיד פנים בקול רם שהאפיפיור לקח את האימפריה הרומית הקדושה מהקיסר היווני ונתן אותה לגרמניה, ובשל חסד וזכות זו עליו לקבל כניעה ותודה וסוגים אחרים של תמורה מן הגרמנים... אין ספק שהאימפריה הרומית האמיתית, שעליה דיברנו הנביאים, הושמדה מזמן..."
- "הבה נשקול את בעיות השדרות החילוניות: ראשית, אנו דורשים חוק כללי והסכמת האומה הגרמנית נגד שפע ורהבתנות בלבוש... כמו כן, מן ההכרח באופן דומה לאסור את השימוש בתבלינים... אך אין ספק, הביש הגדול ביותר של הגרמנים הוא הקנייה בנשך... ויש גם העודף באוכל ובשתייה... ולבסוף, האין זה דבר נורא שאנו הנוצרים מחזיקים בתי בושת ציבוריים, על אף שכולנו נשבעים לצניעות עת טבילתנו?"
השפעת המסכת[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרסום המסכת הוביל לשבירת ההפרדה בין התחום הרוחני והתחום החילוני וכן ביטול העליונות של הרוחני על החילוני, ובכך הוביל לשינוי מהותי בחיי המאמינים: מעתה יש להם שליטה על אמונתם.
אך המסכת הובילה לעליית יותר שאלות מתשובות וגם תגובות ראקציונריות. השינוי הגדול בין סמכות רוחנית אבסולוטית של הכנסייה לחוסר סמכות מוחלט הכה גלים ברחבי אירופה, אך בסופו של דבר ידו של לותר הייתה על העליונה. שאלות שעלו כללו את כמות הכוח שתקבל הסמכות החילונית וכן האם העקרונות שמעלה לותר עצמו כולם נכונים, ובסופו של דבר כמורת כל המאמינים איפשרה לזרמים נוצריים רבים נוספים להכות שורשים באירופה הפרוטסטנטית (בעיקר מרכז אירופה וצפון היבשת).
מבחינה פוליטית, דוקטרינת כמורת כל המאמינים המבטלת את עליונות האפיפיור קרצה לנסיכים שרצו להגדיל את עצמאותם. בנוסף לחלק הצפוני של גרמניה המודרנית, גם שוודיה ואנגליה ניצלו את המומנטום הלותרני כדי להתנתק מהכנסייה, אך על רקע פוליטי ולאו דווקא תאולוגי. המגמה של דעיכת הכוח האפיפיורי במדינות אירופה החלה בראשית העת החדשה במונרכיות החדשות כמו צרפת וספרד, שקיבלו את אישור האפיפיור למנות בישופים מטעם המדינה. העצמאות הזו במדינות הובילה דווקא לשימור הקתוליות ולדחיית הפרוטסטנטים שכן הדת הקתולית הייתה גורם שמחזק את השלטון.
מבחינה חברתית, היו מי שפירשו את דוקטרינת כמורת כל המאמינים באופן אחר מלותר. דוגמה לכך היא מרד האיכרים הגרמני של שנת 1525, שהושפע חלקית מרעיונותיו של לותר. לותר גינה את המרד וקרא לאצולה הגרמנית לדכא אותו.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ כל הציטוטים בתרגום אור־אל ביילינסון מהגרמנית
- ^ כך קרא לה יוהאן לאנגה, תאולוג בן־דורו של לותר
- ^ Lewis W. Spitz, The Renaissance and Reformation Movements, Revised Ed. (St. Louis: Concordia Publishing House, 1987), 338.
- ^ Hillerbrand, Hans J. "Martin Luther: Indulgences and salvation," Encyclopædia Britannica, 2007.
- ^ Preus, Daniel. "Luther and Erasmus: Scholastic Humanism and the Reformation." Concordia Theological Quarterly 46, no. 2-3 (1982): 222.
- ^ Jackson, Samuel Macauley. The New Schaff-Herzog Encyclopedia of Religious Knowledge: Embracing Biblical, Historical, Doctrinal, and Practical Theology, and Biblical, Theological, and Ecclesiastical Biography from the Earliest times to the Present Day. Based on the Third Edition of the Realencyklopädie Founded by J.J. Herzog, and Edited by Albert Hauck. Grand Rapids, Mich.: Baker, 1951. 71. Print.
- ^ הכוונה לנוצרים הנאמנים לכנסייה הקתולית הרומית.
- ^ Tracy, James D. Luther and the Modern State in Germany. Kirksville, Mo.: Sixteenth Century Journal Publishers, 1986. 48.
- ^ בתרגום החברה לכתבי הקודש בישראל: הֵשִׁיב יֵשׁוּעַ: "מַלְכוּתִי אֵינֶנָּה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה. אִלּוּ הָיְתָה מַלְכוּתִי מִן הָעוֹלָם הַזֶּה, הָיוּ מְשָׁרְתַי נִלְחָמִים שֶׁלֹּא אֶמָּסֵר לְרָאשֵׁי הַיְּהוּדִים; אֶלָּא שֶׁכָּעֵת מַלְכוּתִי אֵינֶנָּה מִפֹּה."
- ^ בתרגום פרנץ דליטש: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו שֶׁל־קֵיסַר וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לָכֵן תְּנוּ לְקֵיסַר אֵת אֲשֶׁר לְקֵיסַר וְלֵאלֹהִים אֵת אֲשֶׁר לֵאלֹהִים.
- ^ האיגרת הראשונה אל טימותיוס 3:2-4, בתרגום דליטש.
