אל-עין

**אל-עין**
**العين**
	דגל אל-עין דגל אל-עין
	מראה העיר מחלקו הצפוני של ג'בל חפית. בקדמת התמונה נראה הכביש המתפתל במעלה ההר וחלק ממובזארה הירוקה
	מראה העיר מחלקו הצפוני של ג'בל חפית. בקדמת התמונה נראה הכביש המתפתל במעלה ההר וחלק ממובזארה הירוקה
מדינה / טריטוריה	איחוד האמירויות הערביות
שפה רשמית	ערבית
שטח	13,100 קמ"ר
גובה	292 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	766,936 (2017)
קואורדינטות	24°12′27″N 55°44′41″E / 24.2075°N 55.744722222222°E
אזור זמן	UTC+04:00
	http://am.abudhabi.ae/arabic/index.php
אתר מורשת עולמית
	אתרי התרבות של אל-עין
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2011, לפי קריטריונים 3, 4, 5
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת איחוד האמירויות הערביות רגילה) אבו דאבי דובאי שארג'ה עג'מאן ראס אל-ח'ימה פוג'יירה ק; ט; ר; ערב הסעודית עומאן ע. המפרץ הפרסי אל-עין

אל-עין (בערבית: العين - "המעיין") היא עיר השוכנת במזרחו של איחוד האמירויות הערביות. בשנת 2009 התגוררו באל-עין כ-374,000 תושבים, והיא הייתה העיר השנייה בגודלה באמירות אבו דאבי והרביעית באיחוד כולו. ארבעה צברים גאוגרפיים, ובהם 17 אתרי תרבות בסביבת העיר, הוכרזו בשנת 2011 כאתר מורשת עולמית.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל-עין שוכנת במזרחה של אמירות אבו דאבי, סמוך לגבול איחוד האמירויות הערביות–עומאן. העיר שוכנת במישור מדברי בגובה של כ-280 מטרים מעל פני הים, אך מיד מדרום לה מתנשא ג'בל חפית (جبل حفيت) המוארך, המתנשא לגובה של 1,249 מטרים מעל פני הים. זהו הר בודד הנישא כמעט קילומטר מעל סביבתו, אורכו כ-18 ק"מ ורוחבו המרבי מגיע לשלושה ק"מ. חלקו הדרום-מערבי של ההר שוכן בשטח עומאן השכנה. כביש תלול בשיפוע ממוצע של 8% ובאורך של 11.7 ק"מ מטפס אל ראש ההר, ומסתיים ברחבת תצפית גדולה. סמוך לה שוכן ארמון של משפחת האמיר ובית מלון.

שכונות אל-עין נפרסות על-פני שטח נרחב, וששת נאות המדבר ההיסטוריים שקדמו לעיר נבלעו ברצף העירוני הבנוי. נווה המדבר הגדול ביותר, הנושא את שם העיר, שוכן במזרחו של מרכז העיר, אורכו כ-1.7 ק"מ ורוחבו כ-800 מטרים. אל-עין מקיפה משלושת צדדיה את העיר העומאנית הקטנה אל-בוראימי שממזרח לה. שתי הערים יוצרות רצף עירוני אחד, ועד שנת 2006 לא חצץ ביניהם גבול פיזי. כיום מפרידה גדר גבול בין שני היישובים ובה קבועים שני מעברי גבול עיקריים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חרסים הם העדויות הארכאולוגיות המוקדמות ביותר ליישוב באזור אל-עין, והם מתוארכים לתקופה הנאוליתית (8000 עד 4000 לפנה"ס). חרסים אלה הם שרידים שהותירו אחריהם נוודים שעסקו בגידול צאן, ואשר נמשכו אל המעיינות בג'בל חפית. החרסים מעידים על קשר עם תרבויות מסופוטמיה במהלך האלף ה-5 לפנה"ס. בתקופת הברונזה הקדומה הופיעו יישובי קבע במורדות ג'בל חפית ובמישורים שלמרגלותיו, ואלה התרכזו בעיקר בצידו המזרחי של ההר. ביישובים אלה התפתח סגנון קבורה אופייני בקברים עגולים שבכל אחד מהם הוטמנו מספר גופות. כ-500 קברים מסוג זה התגלו באזור, ואף על פי שרובם נשדדו, בחלקם נתגלו מנחות קבורה דוגמת כלי חרס, חפצי ארד קטנים, אבנים מעוטרות וחרוזי חרס שרופים. ממצאים אלה מעידים על קשרי מסחר ענפים עם מרכזה ודרומה של מסופוטמיה, ונראה כי חשיבותו של האזור הייתה בכך ששכן על הדרך המובילה ממסופוטמיה אל מכרות הנחושת בהרי חאג'ר שבעומאן ("דרך הנחושת"). החל בתקופת הברונזה התיכונה הופיעה באל-עין חקלאות שלחין מגוונת, ולצידה משק חי. המים נשאבו מבארות שניצלו את מי התהום, ובשל חשיבותם הם מוקמו במגדלים או במבנים מבוצרים. לוחות שעליהם מסמכים כתובים בכתב יתדות המתוארכים לסוף האלף ה-3 לפנה"ס, מעידים על המשך קשרי המסחר של תושבי האזור עם מסופוטמיה. לוחות אלה מיוחסים לתרבות אום א-נאר שפרחה לאורך חופיו הדרומיים של המפרץ הפרסי במחצית השנייה של האלף ה-3 לפנה"ס. בתקופה זו החלו מבני הקבורה העגולים האופייניים לאזור לגדול, ולכלול מספר אולמות קבורה, לעיתים בשני מפלסים.

הופעת מערכות ההשקיה הקהילתיות המכונות "אפלאג'" בתחילת האלף ה-1 לפנה"ס, אפשרה את גידולה של אוכלוסיית הקבע בסביבה, והביאה להתפתחות היררכיה חברתית שנדרשה לשם ניהול משק המים המשותף. התקופה המוסלמית שהחלה במאה ה-7 הביאה עימה גל של פריחה והתפתחות. מאבקי הכוח בין נסיכי עומאן, ערב והאמירים המקומיים בסוף המאה ה-17, הביאו להקמת מצודות צבאיות ומגדלי שמירה עשויים לבני בוץ. מבנים אלה נבנו מקירות עבים שבהם נקבעו פתחים קטנים, וגגותיהם עשויים מקורות עצי תמר הנושאים כפות תמרים. סגנון בנייה זה היה סגנון הבנייה העיקרי באל-עין עד שנות ה-60 של המאה ה-20, מועד בו התגלה נפט באזור. גילוי הנפט הביא לעלייה חדה באוכלוסייה, להיווצרות המרכז האורבני של אל-עין סביב נאות המדבר ולהרס רוב המבנים המסורתיים. בשנת 1967 הוכרה אל-עין כעיר.

אתרי המורשת העולמית בעיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

17 אתרי המורשת העולמית בעיר ובסביבתה, הכוללים ממצאים ארכאולוגיים, אדריכליים, חקלאיים, הידראוליים ועירוניים, ערוכים בארבעה צברים גאוגרפיים, שלכל אחד מהם מאפיינים תרבותיים או תקופתיים שונים:

ג'בל חפית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממצאים הארכאולוגיים העתיקים ביותר בסביבת העיר, בדמות שרידי התיישבות וכלי צור מהתקופה הנאוליתית, נמצאים סביב ג'בל חפית. באתרים אלה, במיוחד בצידו המזרחי ובצידו הצפוני של ההר, התגלו שרידי הקברים העגולים של תרבות חפית, המתוארכים לראשית תקופת הברונזה (3200 עד 2700 לפנה"ס). הקברים בנויים מאבנים גדולות וקוטרם נע בין שישה לשמונה מטרים. מבני הקבר מתאפיינים בקירות חיצוניים ועבים וברוגם בדמות גל אבנים במרכזם. גובהו של הרוגם עשוי להגיע לארבעה מטרים ויותר, והוא ניצב מעל חלל הקבורה שקוטרו כשניים עד שלושה מטרים. ברוב הקברים נמצאו עצמות וחפצים מעטים בלבד בשל שימוש חוזר במבנים ובשל שוד קברים. מבני קבורה אלה הם מונומנט האבן העתיק ביותר המוכר בחצי האי ערב. שרידי הקברים משתרעים לאורך 20 ק"מ, מאזור ההר הדרום-מזרחי ועד לשטח העיר עצמה. קבוצת הקברים הגדולה ביותר נמצאת ב"פארק המדבר של ג'בל חפית" השוכן בקצהו הדרום-מזרחי של ההר, סמוך לגבול עומאן. בפארק נמצאו 122 קברים המפוזרים על-פני שטח של כ-2 קמ"ר, ולצידם ניצבת "מצודת מזיאד" העשויה לבני בוץ. המצודה נבנתה במאה ה-19 ושוחזרה בסוף המאה ה-20.

"הפארק הארכאולוגי אל-הילי" וסביבתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזור זה בצפון-מזרחה של אל-עין כולל את "הפארק הארכאולוגי הילי" עצמו - שטח תחום שבו ממצאים ארכאולוגיים ומתקני נופש - ואזור חיץ נרחב ופתוח המקיף אותו מכל עבריו. בפארק עצמו עדויות להתיישבות בתקופת הברונזה בדמות שתי בארות שהוקפו במצודה או במגדל העשויים לבני בוץ וכן בסוללות; ושני קברים ("N" ו-"E"), שאחד מהם ("E") הוא קבר עגול מהאלף ה-3 לפנה"ס, ובו שישה אולמות קבורה. בקברים נמצאו מספר עצמות וחפצים רבים שסייעו בפענוח תרבות אום א-נאר.

ברצועת החיץ נמצאו יסודותיו של מגדל עגול גדול מוקף סוללה, המגן גם הוא על באר; שרידים של חאן דרכים בשטח של 50 מ"ר המתוארך לראשית תקופת הברזל; אפלאג' מראשית תקופת הברזל, שלו תעלת ניקוז באורך של כ-450 מטרים; וכן שרידי בתי מגורים עשויים בוץ, גם הם מתקופת הברזל.

באתר נוסף השוכן ממערב לפארק הארכאולוגי והידוע בכינוי "אל-הילי 2", נמצאו שרידי יישוב ובו קירות שהשתמרו במצב טוב יחסית. מצפון לפארק הארכאולוגי נחשף קבר ("A") המתוארך לתקופת הברונזה המאוחרת, ולו קיר חיצוני מפיסות אבן גדולות וארבעה אולמות קבורה הערוכים בשני מפלסים. אחד מאולמות הקבורה נחשף בשלמותו ובו שרידיהם של כעשרים גופות וכן חפצים רבים דוגמת פנינים, כלי חרס ונחושת ועוד. ממצא נוסף התגלה ברומילה השוכנת כשלושה קילומטרים ממערב לפארק הארכאולוגי. זהו תל באורך של כ-600 מטרים וברוחב של כ-100 מטרים שבו שתי שכבות אכלוס מסוף האלף ה-2 לפנה"ס, ומהאלף ה-1 לפנה"ס.

בידה בנת סעוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתר בידה בנת סעוד שוכן כ-25 ק"מ מצפון לאל-עין, ובו קברים עגולים שבמרכזם מגדלי אבנים מתקופת הברונזה המוקדמת הדומים לאלה של תרבות חפית. עם זאת, אתר זה היה נושב גם בתקופת הברזל וסביר ששימש כחאן על דרך השיירות. לקברים בבידה בנת סעוד מספר סגנונות, אך רובם עגולים ובהם קירות פנימים המקיפים את אולם הקבורה עצמו. המבנים עשויים מאבן מקומית חשופה. במקום נתגלו שתי מערכות אפלאג', באר ובור מים, ולצידם שרידי מבנה גדול עשוי לבני בוץ, אשר שימש, ככל הנראה, לאחסון יבול ולניהול משק המים הקהילתי.

נאות המדבר באל-עין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ששת נאות המדבר באל-עין ערוכים בצורת קשת בצידה המזרחי של העיר. נאות מדבר אלה הופיעו לכל המאוחר באלף ה-2 לפנה"ס, בדמות חוות שקמו סביב בארות. הבארות שימשו בראש וראשונה להשקיית העצים, בעיקר עצי תמר, ובשלב השני להשקיית גנים ושיחים. עם הופעת מערכות האפלאג' בתקופת הברזל, הלכו נאות המדבר וגדלו; ובמהלך המאה ה-20 החלו שכונות העיר קמות סביבם. מעבר לייעודם המקורי לגידול עצי תמר, משמשים נאות המדבר גם כגנים עירוניים וכראות ירוקות בלב השטח הבנוי. שיטות גידול עצי התמר כמעט ולא השתנו ב-3,000 השנים שחלפו מאז הופעת מערכות האפלאג', המספקות את תצרוכת המים של המטעים גם כיום. הממצאים ההיסטוריים בסביבות נאות המדבר הם בעיקר מהמאה ה-19 וכוללים מצודות ומגדלים צבאיים, וכן מבנים מבוצרים הקרויים "מורבה", אשר שימשו כמקלט לבני-אדם וכמקום לאחסון יבול.

נווה המדבר הגדול והעתיק ביותר נושא את שמה של העיר, והוא שוכן בחלקו המזרחי של מרכז העיר. במקום מורבה מלבנית גדולה שלה חצר פנימית ומגדל שמירה בן שלוש קומות. "מצודת סולטאן בן זיאד" הצמודה לנווה המדבר ממזרח שימשה את בני משפחת זיאד, שליטי אל-עין ואבו דאבי החל בסוף המאה ה-19, וכיום היא משמשת כמוזיאון הלאומי של אל-עין. מצודה נוספת ששימשה להגנת נווה המדבר במאה ה-19 היא "מצודת אל-ג'הילי" שבה מגדל עגול שקדם למבנה מצודה עצמו. נווה מדבר "אל-הילי" שוכן בצפון העיר, לא הרחק מ"הפארק הארכאולוגי אל-הילי", וצורתו כשל ריבוע שאורך כל אחת מצלעותיו הוא כ-800 מטרים. בנווה מדבר זה שוכנים בית מבוצר ושני מגדלי שמירה שהוקמו על תילים מלאכותיים. נאות המדבר האחרים הם "אל ג'ימי'", "מוטארד'", נווה המדבר הקטן "אל-מוואיג'י, ונווה המדבר "אל-קטארה" שבו קבר מלבני מתחילת האלף השני לפנה"ס.

העיר כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2009 התגוררו באל-עין כ-374,000 תושבים, ולפי התחזית צפוי מספר תושבי העיר לגדול ב-21% תוך חמש שנים, ולעמוד על 476,000 תושבים בשנת 2014‏^[1]. השטח העירוני מקיף גם את אל-בוראימי שבעומאן, שבה התגוררו בשנת 2003 כ-68,000 תושבים. רוב תושבי העיר אינם אמירתים אלא מהגרים ומהגרי עבודה מתת-היבשת ההודית, אם כי אחוז האמירתים באל-עין גדול מהנתון המקביל לו בעריו הגדולות האחרות של האיחוד^[2].

העיר משמשת כמרכז אזורי לשטח נרחב ידיים המתפרס מעבר לגבול, אל תוך עומאן. אל-עין היא בעיקרה מרכז מסחרי, שלטוני, תחבורתי וחינוכי, והתעשייה בה דלה. האקלים המדברי היבש, נאות המדבר ההיסטוריים שהשתמרו בה ואתרי התרבות והעניין בג'בל חפית ובסביבתו, מהווים מוקד משיכה לתיירים מערי האיחוד הגדולות שלאורף חופי המפרץ הפרסי הלחים, ובעיר בתי קיט רבים. למרגלות המורדות הצפוניים של ג'בל חפית שוכנת "מובזארה הירוקה", אזור תיירותי בשטח של כ-1 קמ"ר, שבו מעיינות חמים המתנקזים לאגם קטן. במקום בריכות שחייה, בתי נופש ושטחים ירוקים.

בעיר שוכנות "אוניברסיטת איחוד האמירויות הערביות" (جامعة الإمارات العربية المتحدة) הממשלתית (נוסדה בשנת 1976 ובה כ-15,000 תלמידים), ו"אוניברסיטת אל-עין למדע ולטכנולוגיה" (جامعة العين للعلوم و التكنولوجيا) הפרטית (נוסדה ב-2005 ובה כ-1,100 תלמידים). בעיר פועלות שלוחות של "הקולג' הגבוה לטכנולוגיה" (كليّات التقنيّة العليا) ושל "אוניברסיטת אבו דאבי".

בית החולים הראשון בעיר ("אואזיס") נחנך רק ב-1960 ביוזמתו של זאיד בן סולטאן אאל נהיאן, בן העיר, נשיאו הראשון של איחוד האמירויות הערביות וכן האמיר של אבו דאבי מ-1966 עד מותו בשנת 2004. לצידו פועלים בעיר "בית החולים טאוואם" שנוסד בשנת 1979, והמנוהל מאז שנת 2006 בידי "בית החולים ג'ונס הופקינס" בבולטימור, ו"בית-החולים אל-עין".

אל-עין נמצאת במרחק של 140 ק"מ מזרחית לעיר אבו דאבי ו-120 ק"מ דרומית-מזרחית לדובאי, וכבישים מהירים מחברים אותה אל כל אחת משתי הערים (כביש 22 לאבו דאבי וכביש 66 לדובאי). באל-עין שדה תעופה בינלאומי השוכן צפונית-מערבית לעיר, ובו מסלול טיסה בודד באורך של 4,000 מטר (01/19). מהשדה שנחנך בשנת 1994 יוצאות טיסות למספר יעדים במזרח התיכון ובתת-היבשת ההודית.