אם למסורת ואם למקרא

אֵם למסורת ואֵם למקרא הן שתי צורות לימוד המופיעות בגמרא ללימוד המילים מתוך פסוקי התנ"ך.

אם למסורת היא דרך פרשנית הגורסת שניתן לדרוש את הפסוקים גם על פי מסורת הכתיב, בעוד המחזיקים בשיטת אם למקרא מפרשים ודורשים את הכתוב בהתבסס על מסורת הקריאה בלבד. שאלת אם למסורת או אם למקרא מצויה במחלוקת אצל תנאים, ובמקומות שונים מזהה התלמוד מחלוקות הלכתיות שונות ככאלו התלויות בשאלת אם למסורת ואם למקרא.

דוגמה למחלוקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת הדוגמאות למחלוקת זו מצויה במסכת סנהדרין (דף ד', עמוד ב') שם מוצג הכתוב בשמות, כ"ג, י"ז: "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך"; המילה יראה ניתנת לקריאה בשני אופנים: 'יֵרָאה' דהיינו שעל הזכרים להיראות לפני הקב"ה, או 'יִרְאה', כלומר, שעל הזכרים לראות את המקדש. אם סוברים ש"יש אם למקרא", הרי שאופן הלימוד והדרש הוא לפי איך שנקראת המילה ולא איך שהיא כתובה, דהיינו שהציווי 'יראה'- משמעה חובה להיראות. אך אם סוברים ש"יש אם למסורת", מתייחסים אנו לכתיב, ולכן, כוונת המקרא ל"יראה" משמעה החובה לראות בעיניך. הנפקות הנדונה בסוגיה באשר לפרשנות פסוק זה נוגעת לחובותיו של עיוור באשר למצוות עלייה לרגל.