אמבוהימאנגה
 | |||||||||
| אחד השערים בחומת הרובה | |||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||
| מידות | |||||||||
| שטח |
59 הקטאר  | ||||||||
| גובה מעל פני הים |
1,468 מ' | ||||||||
| מיקום | |||||||||
| מדינה |
 מדגסקר | ||||||||
| קואורדינטות | 18°45′33″S 47°33′46″E / 18.759167°S 47.562778°E | ||||||||
  | |||||||||
הגבעה המלכותית באמבוהימאנגה (מלגשית Ambohimanga) היא אתר ארכאולוגי השוכן במדגסקר, כ-15 ק"מ צפונית לבירה אנטננריבו. במקום נמצאים שרידים של מקום יישוב, אתרי קבורה ומספר מקומות קדושים, מהמאה ה-15 עד המאה ה-19. למקום נודעת חשיבות היסטורית ולאומית, והוא הוכרז בשנת 2001 כאתר מורשת עולמית.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאה ה-15 החלו להתפתח במדגסקר ישויות מדיניות מקומיות, ושליטיהן איתרו אתרים בהם הוקמו מתחמים מלכותיים מוגנים שכונו "רובה" (Rova). עצי היער נותרו על פסגות הגבעות שנבחרו לשם כך מסיבות רוחניות, בעוד שמורדותיהם פונו מעצים כדי לפנות מקום לפעילות המשק התומכת באתר. במורדות הנמוכים עוד יותר של הגבעות נבנו טראסות ששימשו לחקלאות. במאה ה-16 כבר שכנו גבעות אלה ברחבי האי.
תחילתה של הגבעה המלכותית באבוהימאנגה הייתה במאה ה-15 לכל המאוחר, ובמאה ה-18 היא התפתחה למעמד של עיר בירה, לאחר שהמלכים המקומיים הצליחו לאחד תחת שלטונם כמעט את כל שטחו של האי בסוף המאה ה-17 ובתחילת המאה ה-18. העיר בוצרה בתחילת המאה ה-18 והוקפה בחומה שבה נקבעו שבעה שערים, וחומה היקפית נוספת שגם בה שבעה שערים הוקמה במקום ב-1787. ב-1794 הועבר הארמון המלכותי לאנטננריבו, וצעד זה הביא לכך שהגבעה שימשה מאותה עת כאחוזת הקבר המלכותית וכבירה הדתית של המדינה בלבד. ב-1871 נבנו במקום ארמון פנדריאמפהלמאנה (Fandriampahalemana) וביתן הזכוכית, אך ב-1897 העבירו הרשויות הצרפתיות ששלטו באי את שרידיהם של המלכים שנקברו במקום לאנטננריבו, וזאת בניסיון לאיין את קדושת המקום ואת המשמעות שנודעה לו לזהות הלאומית המלגשית. הקברים המלכותיים נהרסו ותחתיהם הוקמו מבני צבא, והיער על פסגת הגבעה נכרת. אולם ב-1904 נהרסו המבנים הצבאיים, והאתר ממשיך ומשמש כמקום עלייה לרגל וכמרכז דתי לאומי גם כיום.
האתר[עריכת קוד מקור | עריכה]
מבנה הגבעה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגבעה המלכותית באמבוהימאנגה נישאת לגובה של 1,468 מטר. במרכזה ניצב המתחם המלכותי הנחלק לרחבה הציבורית ול"רובה". סביב להם שוכנים יער, מעיין ואגם קדושים. הביצורים ההקפיים כוללים סוללות וחפיר, וקבועים בהם 14 שערי אבן. אורכה של החומה הפנימית הוא 2.5 ק"מ, ודלתות השערים עשויות מפיסות אבן במשקל של עד 12 טון. בשטח המוכרז מתגוררים כ-900 איש וכ-2,000 נוספים חיים באזור החיץ.
המתחם המלכותי[עריכת קוד מקור | עריכה]
המתחם המלכותי הוא החלק העתיק באתר, והוא הוקם במאה ה-15 והמשיך והתפתח עד המאה ה-19. המתחם נחלק לשני חלקים: חלקו המערבי הוא ה"פידיסיאנה" (Fidisiana) או הרחבה הציבורית. ברחבה זו פגשו המלכים את נתיניהם בצילו על עץ הפיקוס המלכותי, כאן הוקראו צווים מלכותיים מעל האבן הקדושה ובמקום ניצבת גם אבן ששימשה להקרבת קורבנות.
החלק המזרחי של המתחם הוא ה"רובה" והוא חלקו הקדוש. הוא הוקף בחומה והנוכחית הוקמה במחצית הראשונה של המאה ה-18. בחומה שני שערים - האחד בצפונה והאחר בפינתה הדרום-מערבית. צורתו של הרובה היא כשל חצי עיגול: בצפונו ניצב ארמון פנדריאמפהלמאנה, ובדרומו שני אגני מים שנחצבו בסלע ואשר מולאו במים על ידי בתולות. לאגנים אלה נודע תפקיד מרכזי בפולחן האבות. בתווך משתרע אזור הקבורה שכולל ביתן עץ הקרוי "טרנומנארה" (Tranomanara), ובו נשמרו גופותיהם של המלכים לפני שהועברו לקבורה. בצמוד לו שוכן אתר הקבורה שהוקף בגדר עץ צבועה באדום ובלבן. 11 מלכים נקברו במקום ומעל קברו של כל אחד מהם הוקם מבנה עץ קטן המכונה "טרנמארה" (Tranamara). כאמור לעיל, שרידיהם של המלכים הועברו מהמקום ב-1897 בידי הצרפתים. ברובה ניצבים עצי פיקוס ומין של עצים ממשפחת העצבוניתיים, ואלה נשמרו באופן מפורש לערים המלכותיות, ככל הנראה מאז 1540.
אתרים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]
המעיין המלכותי הוא מעיין איתן הנובע משך כל עונות השנה ומימיו נחשבים למטהרים. האגם הקדוש היה שמור לשימושם של בני המלוכה ולטקסים. על טקסים אלה נמנו טקסי מילה של נסיכים, המרחץ המלכותי השנתי וטקס נוסף שבו קיבלו על עצמם המלכים את חטאת העם כולו, היטהרו לאחר מכן באגם, ובכך טיהרו גם את בני עמם.
ביערות הקדושים סביב הגבעה נטועים עצים מקומיים המייצגים את החורש הטבעי שכיסה בעבר את גבעת אמבוהימאנגה וגבעות אחרות באי. בשל כך נודעת לגבעה חשיבות תרבותית גם בתחום זה, שכן עצים אלה שוב אינם גדלים באופן טבעי בהקבץ זה ברחבי האי. הטראסות החקלאיות התפתחו במאה ה-17 ובמאה ה-18 בדרומה וצפונה של הגבעה, ונשתלו בהם שדות אורז.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
 | |
|---|---|
|