אמה עברייה
ביהדות, אָמה עברייה היא נערה יהודייה שנמכרה לשפחה על ידי אביה. בתורה נאמרו לגביה דינים מיוחדים לעניין דרך העסקתה וחיובים שונים של האדון כלפיה. בדומה לעבד עברי, גם האמה העבריה אינה מכורה ממש, אלא רק עבודתה ('מעשה ידיה') מכורה לאדון.
דיני האמה העברייה מובאים בפרשת משפטים שבספר שמות[1], וכן בפרשת ראה שספר דברים[2]. בנוסף, בספר ויקרא[3], דנה התורה בדיני עבד עברי שונים, אשר חלים גם על אמה עברייה.
קניית אמה עברייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי התורה, אישה אינה יכולה למכור את עצמה לשפחה, ואף בית הדין אינו רשאי למוכרה בעקבות גנבה[4]. (בניגוד לאיש שגנב, שבית הדין יכול למוכרו לעבד עברי על מנת לשלם את הגנבה).
האפשרות היחידה שתיווצר אמה עבריה היא אם כן, כאשר אביה נקלע לבעיות כלכליות, ואינו מסוגל לפרנס את עצמו ואת משפחתו. התורה איננה מעודדת מצב זה, ומעדיפה שאדם ימכור את עצמו לעבד מאשר ימכור את בתו, וכן מחייבת את האב לפדות את בתו ברגע שתהיה לו אפשרות[5]. האב יכול למכור את בתו כל זמן שהיא קטנה, אך כאשר הבת מגיעה לגיל נערות פוקעת מהאב אפשרות המכירה באופן מוחלט[6].
מהות המכירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כדינו של עבד עברי, גם אמה עברייה אינה נמכרת בפועל, אלא רק עבודתה נמכרת לאדון. מאחר שלפי התורה הזכויות על עבודתה של הבת לפני בגרותה שייכות לאביה, הוא יכול למכור זכות זאת לאדם אחר[6].
קיימת אופציה שבה הנערה מקבלת מעמד של נשואה לאדון או לבנו, דבר המתבצע פורמלית על ידי הפיכת כסף המכירה לכסף קידושין. אופציה זו נקראת בתורה "ייעוד", והיא נעשית על ידי אמירה בלבד של האדון, בהסכמתה של הנערה. לאחר מכן הנערה נחשבת לאשתו החוקית לכל דבר, והאדון או בנו חייבים כלפיה את כל החובות שאיש חייב כלפי אשתו הנשואה, הנקראים בתורה "שאר כסות ועונה"[7]. התורה מעדיפה אפשרות זו, מאחר שכך האמה נמצאת בעצם בבית בעלה/חמיה לעתיד, והיחס אליה יהיה משפחתי ולא כספי בלבד.
ייעוד[עריכת קוד מקור | עריכה]
'ייעוד' היא מצווה המוטלת על האדון, שמשמעותה כי מי שברשותו אמה עבריה, מוטלת עליו מצווה להתחתן עימה או לחתנה עם בנו, על ידי שמייעדה ומייחדה לאישות, ובכך, המעות הראשונות שנתן לאביה כדי לקנותה לשפחה – נהפכים למפרע למעות קידושין.
לפי דעתו של רבי יוסי ברבי יהודה[8], הקידושין נעשים בחוב המעות שנותר מתוך המעות הראשונות, המחייב אותה להשלים את העבודה שנתן לאביה, ולכן דווקא אם מתוך שש השנים שנמכרה נותר זמן עבודה השווה פרוטה, היא מקודשת[9].
לפי דעתם של שאר חכמים, המעות הראשונות נהפכות למפרע למעות קידושין, ולכן אם הלך האב וקידש את בתו לאחר שמכר אותה לאמה עבריה, יכול עדיין האדון לקיים בה את מצוות ייעוד, שכן בכך הוא מברר למפרע שהמעות הראשונות ניתנו לקידושין על ידו, ולא יכול היה השני לקדשה. בגמרא גם ישנה דעה אחרת, האומרת כי למרות זאת יש צורך שיישאר בזמן שנשאר עליה לעבוד, שווי של שווה פרוטה, שכן נלמד מהפסוק "והפדה".
הייעוד חל על ידי שאומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לי, והחל מהייעוד, היא נעשית אשתו לכל דבר ועליו להתנהג עימה כאשה ולא כעובדת.
התורה דורשת שאמה עבריה תמכר רק למי שיכול לקיים בה את מצוות ייעוד; הוא – או לחלופין בנו, ולכן אינו יכול למוכרה למי שאינה יכול להנשא עמו, כמו לבנו (שהוא אחיה) שאינו יכול להנשא עימה, לא הוא שהוא אחיה ולא בנו שהיא אחות אביו. אך דין זה תקף רק באופן שאין קרובים אלו יכולים להנשא עימה בשום אופן, וגם אם קידשו אותה אין חלים עליה קידושין. לעומת זאת, מותר למוכרה למי שהיא יכולה להנשא עמו באיסור, כמו אלמנה לכוהן גדול, שהאיסור הוא איסור לאו ולא איסור כרת, וכאשר הוא מקדש אותה תופסין הקידושין וחלין עליה.
זכויות האמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
האמה העבריה נהנית מכל הזכויות ואופני השחרור של העבד העברי. בנוסף, קיימות זכויות נוספות שהיא זוכה בהן:
- במות האדון - היא משתחררת. זאת בניגוד לעבד עברי שממשיך לעבוד את בנו של האדון[10].
- ברגע שהיא מגיעה לגיל בגרות על פי ההלכה - היא משתחררת מידית[10].
- אין רוצעים אמה עבריה; או מפני שאינה יכולה לומר "אהבתי ... את אשתי ואת בני", או מפני שהרציעה חסרת טעם, מאחר שהיא משתחררת ממילא בהגיעה לבגרות[11].
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אביה הכהן, "בעקבי ביאור הגר"א בפרשת אמה עברייה", בתוך: ח' כהן וא' עברון (עורכים), גישת התמורות: שיטה חדשה בפרשנות התורה, ירושלים תשע"ט, עמ' 115–133.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אמה עברייה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- הלכות עבדים באתר ויקיטקסט
- פרופ´ חננאל מאק, על מוסריות אמה עבריה - פרשת משפטים, באתר קולך
- רחל קרן, אמה עבריה, קולך 17, באתר קולך
- מדוע מתירה התורה לקחת אמה עבריה?
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ספר שמות, פרק כ"א, פסוקים ז'–י"א
- ^ ספר דברים, פרק ט"ו, פסוקים י"ב–י"ח
- ^ ספר ויקרא, פרק כ"ה, פסוקים ל"ט–מ"ו
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קנין, הלכות עבדים, פרק א', הלכה ד'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קנין, הלכות עבדים, פרק ד', הלכה ג'.
- ^ 1 2 משנה תורה לרמב"ם, ספר קנין, הלכות עבדים, פרק ד', הלכה א'
- ^ ספר שמות, פרק כ"א, פסוקים ז'–י"א; ומשנה תורה לרמב"ם, ספר קנין, הלכות עבדים, פרק ד', הלכות י"ג–ט"ו
- ^ למעט רב נחמן בר יצחק שסובר כי רבי יוסי ברבי יהודה אינו סובר כן
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף י"ט, עמוד ב'
- ^ 1 2 משנה תורה לרמב"ם, ספר קנין, הלכות עבדים, פרק ד', הלכה ו'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קנין, הלכות עבדים, פרק ג', הלכה י"ג