עבודת האל לשמה
עבודת האל לשמה הוא ביטוי יהודי-דתי המבדיל בין סוגים שונים של עבודת האל. כשאדם עובד את אלוהים בציפייה לשכר כלשהו, כלומר ביחס למה שאלוהים ייתן לו תמורת נאמנותו אליו, הריהו עובד שלא לשמה. אדם שעובד את האל ורואה בעבודה זאת תכלית בפני עצמה, הריהו עובד לשמה.
היווצרות הרעיון[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך המאה ה-19 ראו מרבית הסוציולוגים את התפתחותה ההדרגתית של הדת המונותאיסטית כהשתלשלות מהפטישיזם דרך הפוליתאיזם אל המונותאיזם. לפי דעה זו, ראשיתן של הדתות נעוצה בפחדים הקיומיים של האדם, במשאלותיו ובפליאותיו ממראות תבל.
את אסונות הטבע ראה האדם כפעולה של האלים שכועסים על מעשיו. דבר זה נתן הסבר לתופעות והוליד אמונה כי מעשים מסוימים - כגון הקרבת קורבן - יכולים לרצות את האלים ולשכך את זעמם, ומעשים אחרים - כגון תפילה - מסוגלים לגרום לאלים להשפיע על האדם טובות גשמיות או רוחניות. לפי תפיסה זו, כל האמונות העתיקות הן אמונות שלא לשמן.
בשלב מאוחר יותר השתחררה האנושות קמעא מהאמונה הפרימיטיבית, אך הדת - שמקורה באמונות אלה - כבר לא נזנחה. האנושות שמרה על הנורמות שבעבר היו פעולות לריצוי האלים, והפכה אותן לערכים שרצויים מצד עצמם.
חוקרים אחרים רואים באמונת היהדות המונותאיסטית אנטיתזה לאמונות האליליות של העמים הקדומים. הם סוברים שרעיון האמונה לשמה מהווה יסוד המבדיל את היהדות משאר האמונות וכרעיון שקידם את החשיבה והבדילה מהאמונה שהייתה נחלתם של העמים הקדומים. לדידם אין כאן התפתחות כי אם חידוש בתפיסה הדתית.
עבודה לשמה במקורות היהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ניצנים לרעיון שיש לעבוד את האל עבודה לשמה מוצאים כבר בתנ"ך ובעיקר בספרות החכמה - ספרי קהלת, איוב, ומשלי.
חז"ל הדגישו רבות את מעלתו של העובד לשמה והבחנתם עוברת כחוט השני לאורך כל דפי התלמודים:
הוגה הדעות שהדגיש יותר מכולם את חשיבותה של האמונה לשמה היה הרמב"ם:
(א') אל יאמר אדם הריני עושה מצוות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל הברכות הכתובות בתורה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא; ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן - כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא איכרת מחיי העולם הבא... (ה') כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר או כדי שלא תגיע עליו פורענות הרי זה עוסק שלא לשמה. וכל העוסק בה לא ליראה ולא לקבל שכר אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שצוה בה הרי זה עוסק בה לשמה.
יש רגליים לסברה הטוענת שהרמב"ם הדגיש את הנושא הזה לא רק מתפיסת היהדות ושלהשפעתו של אריסטו על הרמב"ם יש חלק בדבר. את ההבחנה בין אמונה לשמה לבין אמונה שלא לשמה במשנת הרמב"ם אפשר לייחס להבחנתו של אריסטו בין פראקסיס ופואזיס - דבר הנעשה לשם דבר אחר וכהקדמה אליו, ודבר הנעשה לשמו.
בימינו הרבה לעסוק בכך ישעיהו ליבוביץ שכתב רבות על הנושא. את רוח דבריו ניתן להבין מהדברים הנ"ל:
" אנו מבחינים שני טיפוסים בדתיות: דת שביסודה ערכים ואמונות שמהם מתחייבים גם מעשים, ודת שביסודה מצוות ומעשים שעל קיומם מושתתים גם ערכים ותכנים תודעתיים. "דת של ערכים ואמונות" היא דת מעניקה - היא אמצעי-עזר לאדם לסיפוק צרכיו הרוחניים ולשיכוך לבטיו הנפשיים; תכליתה היא האדם, ואלוהים מציע בה את שירותו לאדם; המקבל עליו דת זו הוא אדם נגאל. "דת של מצוות" היא דת תובעת - היא מטילה על האדם חובות ותפקידים ועושה אותו כלי-שרת להגשמת תכלית שאיננה מתגלמת באדם; הסיפוק שהיא נותנת אינו אלא הסיפוק שיש לאדם מעשיית חובתו; המקבל עליו דת זו הוא אדם העובד את אלוהיו עבודה לשמה - משום שאותו ראוי לעבוד. מידות שונות של שני טיפוסי דתיות אלה מצויות, כנראה, בכל הדתות. אולם הדתות נבדלות זו מזו מבחינת עדיפות טיפוס אחד על משנהו.
דתיות מן הטיפוס הראשון מאפיינת את הנצרות - שסמלה העליון הוא הצלב, הקורבן שאלוהים מביא למען האדם. ואילו סמלה העליון של האמונה ביהדות הוא מעמד אברהם אבינו בהר-המוריה, כשכל ערכי האדם מבוטלים ונדמים מפני יראת ה' ואהבתו. הצלב הוא כולו ויתור לטבע האדם; העקידה - היא הניצחון המוחלט של האדם על טבעו. "ויחבוש את חמורו - כבש את החמריות שבו, והוא החמור שעתיד לרכוב עליו המלך המשיח" (אברבנאל) "
— מאמרים: "דעות", גל' ט', תשי"ט
הרעיון בחינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]
חכמים התירו לאדם לעסוק במצוות התורה כדי לקבל שכר על עבודתו אך הדגישו שעבודה כזאת איננה תכלית אחרונה והיא מועילה רק כאמצעי חינוכי שירגיל את האדם לקיום מצוות:
הרמב"ם הדגיש את הערך החינוכי שיש בהחדרת ההתניה שברבות הזמן תהפוך לטבעית לחניך:
כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר - עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה.
הרעיון מאחורי שיטת חינוך כזו הוא ש"אחרי המעשים נמשכים הלבבות" . הרעיון מצוי כבר אצל אריסטו בספר האתיקה שלו והוא מזכיר את השיטה הביהביוריסטית בפסיכולוגיה של החינוך.
סוגי שלא לשמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתלמוד הבבלי מובאות שתי גישות ההפוכות זו מזו, לכאורה, בעבודת האל שלא לשמה:
מצד אחד ישנה גישה שלילית ביותר:
כל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא.
— מסכת ברכות יז, א
ומצד שני ישנה גישה חיובית, המציינת תקווה שהלא לשמה יביא ללשמה:
לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצווה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה.
— מסכת סנהדרין קה, ב
אחד ההסברים הרווחים ליישוב שתי הגישות הוא שיטתם של בעלי התוספות, בפירושיהם לשתי הגמרות. הם מסבירים, שיש שני סוגים של לא לשמה:
א. יש אדם העוסק בתורה ובמצוות לא לשם המצוה עצמה, אלא מסיבות אחרות, שאינן שליליות בפני עצמן, כמו לימוד בשביל כבוד וממון.
ב. יש אדם הלומד תורה למטרות שליליות, כגון לקנטר את חבריו וללעוג להם.
הלא לשמה הראשון אומנם איננו משובח, אך יש סיכוי שיגיע האדם דרכו לעשייה לשמה. אך הלא לשמה השני הוא בזוי ומגונה, משום שהופך את מצוות הבורא לכלי משחית. לפי גישה זו, נמצא שלא כל הלא לשמה שווים, וישנן דרגות שונות בכוונה בעבודת האל.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מחקרים בהיסטוריה המוקדמת של האנושות - אדוארד ברנט טיילור (1865).
- ישעיהו ליבוביץ, חמישה ספרי אמונה, הוצאת כתר (1995).
- ישעיהו ליבוביץ - ספריית "אוניברסיטה משודרת", הוצאת משרד הביטחון, תל אביב (1985).
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דעת - לימודי יהדות ורוח.
- אתר עמותת "לשמה" - עמותה למען שימור הגות ליבוביץ
- ישעיהו ליבוביץ, לשמה ושלא-לשמה (מתוך הספר "יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל"), אתר עמותת "לשמה"