אמירות בוכרה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אמירות בוכרה
Bokhara1909.jpg
ארמון האמיר בבוכרה
Flag of the Emirate of Bukhara.svg
אירועי הקמה הקמה לאחר פירוק האימפריה הטימורית
הוקמה 1500
אירועי פירוק סיפוח לרוסיה הסובייטית
התפרקה 1920
ישות קודמת השושלת הטימורית
ישות יורשת הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוזבקית
משטר ח'אנות, החל משנת 1753 אמירות
שפה פרסית,אוזבקית
יבשת אסיה
עיר בירה בוכרה
שטח נכון ל-1810 220 אלף קמ"ר
דת אסלאם סוני
Bukhara1600.png

אמירות בּוּכָרָהאוזבקית: Buxoro Amirligi) הייתה מדינה במרכז אסיה שהתקיימה בשנים 15001920. החל משנת 1868 הייתה מדינת חסות של האימפריה הרוסית. שטחי האמירות מחולקים כיום בין אוזבקיסטן לבין טג'יקיסטן.

מבחינה גאוגרפית, שטח המדינה כונס סביב אגן הניקוז של נהר אמו דריה, והוא נחלק לשניים – החלק המערבי והחלק המזרחי: החלק המערבי הוא ערבה נטולת גבעות, בעוד החלק המזרחי הררי מאוד. שטחי מדבר מהווים את חלק הארי של הארץ. החקלאות התבססה על השקיה בנווה מדבר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזור היה מיושב במשך שנים רבות, החל מהעת העתיקה. במהלך המאה ה-13 היה זה מרכזה של המדינה בראשות טימור לנג. בתקופת יורשיו, הלכה המדינה והתפרקה בהדרגה. בתחילת המאה ה-16 הגיעו לאזור כובשים חדשים – שבטי אוזבקים ממערב סיביר בראשות הח'אן שייבני. שייבני ניצל היטב את המאבקים הפנימיים בין האצילים המקומיים, והקים מדינה חדשה. מתקופה זו ועד ל-1737 מהווה ההיסטוריה של המדינה רצף בלתי פוסק של מאבקים צבאיים עם ח'ווארזם והאימפריה הספווית. מייסד השושלת השתלט על שטחים נרחבים, אך בשנת 1510 נהרג בקרב נגד כוחות האימפריה הספווית.

המדינה הגיעה לשיא התפתחותה בתקופת אבדולה-ח'אן (15341598). בשנת 1557, תוך מאבק פנימי בין חברי משפחת השייבנידים, הצליח אבדולה-ח'אן לכבוש את העיר בוכרה. בשנת 1561 הוא הכריז על אביו כעל ח'אן עליון. במשך תקופה ארוכה הוא ניהל מלחמות שבמהלכן כבש את טשקנט ואזור פרגנה. בתקופה זו העיר טשקנט התפתחה במהירות, ועד מהרה נהפכה לאחד ממוקדי הכוח הראשים באזור, בנוסף לבוכרה וסמרקנד. בשנת 1583 הוא קיבל את התואר "ח'אן" באופן רשמי. בשנת 1593 הוא השתלט גם על שטחי ח'אנות חיווה.

אבדולה-ח'אן הצליח לאחד שטחים נרחבים לכדי מדינה אחת, ויצר יציבות שלטונית; הדבר תרם רבות לפיתוח מסחר וכלכלת האזור. תקופתו ידועה כתקופה של שגשוג כלכלי ובנייה מסיבית. נבנו בה מספר רב של מסגדים, ארמונות ובתי מסחר. הוא תמך בפיתוח המדע והספרות. שמו נחשב עד לימינו כדוגמה לשליט נאור. בתקופתו החל תהליך של הפרדה בין האסלאם המקומי והאסלאם המערבי. אנשי הדת בזמנו הגיעו לשיא השפעתם, ונפתח מספר רב של בתי ספר לדת.

בסוף תקופת שלטונו של אבדולה-ח'אן הוא ניהל מלחמה נגד בנו, שנתמך בקזחים, וספג מספר הפסדים בקרבות. הוא איבד את רוב השטח שהיה בשליטתו, ובעיצומו של המאבק נפטר והשליטה על המדינה עברה לבנו. כאשר זה כבש את בוכרה וטשקנט, מספר רב של בני משפחתו, אצילים ומפקדי צבאו של אביו הוצאו להורג. כתוצאה מכך, כאשר הוא נהרג בשנת 1598, היה קושי במציאת היורש.

לאחר תקופת מה הוחלט להעביר את השלטון לנציגי משפחה אצילה שמוצאה מאסטרחן, וכך שנת 1598 הייתה תחילתה של כהונת שושלת חדשה – שושלת האסטרחנידים. בשנת 1603 נהרג מייסד השושלת החדשה, ובנו באקי מוחמד חאן הגיע לשלטון. הוא נחשב לשליט חזק ואמיץ. לאחר שהנהיג מספר רפורמות שלטוניות, הוא נהרג בשנת 1605. בשנת 1611 הגיע לשלטון ח'אן חדש, שתקופת כהונתו הייתה ארוכה במיוחד – 30 שנה. בתקופתו איבדה הח'אנות את השליטה על טשקנט, וכל הניסיונות להחזיר את העיר לשליטתהּ לא צלחו. בתחילת המאה ה-18 המדינה למעשה התפרקה למספר ישויות נפרדות עם מרכזים בבוכרה, סמרקנד, טשקנט ועוד. באזור פרגנה הוקמה מדינה חדשה – ח'אנות קוקנד.

השושלת המנגית (1753–1920)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1740 נכבש השטח כולו על ידי הפרסים. בשנות ה-40 של המאה ה-18 החלה תקופת שלטון של השושלת החדשה – המנגיטים. לאחר תקופת אי-יציבות שלטונית, החלה כהונה של הח'אן החדש מוחמד אמין. לאחר שהגיע לשלטון בשנת 1753 בתמיכת תושבי בוכרה, הוא נתן להם כתב זכויות מיוחד. כמו כן, הוא ויתר על התואר "ח'אן" וקיבל על עצמו את התואר "אמיר". כבר בתחילת שלטונו הוא ראה חשיבות בחיזוק השלטון המרכזי. הוא ניהל מספר מאבקים צבאיים מוצלחים נגד שליטי אפגניסטן והרחיב את האמירות.

מוחמד אמין נפטר בשנת 1758, והשלטון הועבר לדודו דניאל. לאור מרידות פנימיות הוא נאלץ לתת את השלטון הפורמלי לנציגי השושלת הקודמת והסכים להיחלשות מסוימת של שלטונו. בסופו של דבר הוא נאלץ להעביר את השלטון לבנו שה מורד, שהיה מקובל על תושבי הבירה. תחילת כהונתו של זה התאפיינה בהוצאות להורג של המורדים הבולטים. בהמשך הוא ביצע רפורמה כלכלית ומשפטית. הוא ניהל מערכת נגד שליט אפגניסטן, אך ללא הצלחה יתרה.

בשנת 1800 הועבר השלטון במדינה לבו, חיידר. שלטונו של חיידר החל במרד של הטורקמנים ובמלחמה עם ח'אנות קוקנד; אולם הוא הצליח להתמודד עם הבעיות ואף חיזק את שלטונו והרחיב את הפקידות והצבא. יחד עם זאת, כל תקופת שלטונו עד לשנת 1826 הייתה רצף מאבקים בלתי פוסקים עם האצולה המקומית.

בנו נסרולה היה בשלטון משנת 1826 ועד ל-1860. כדי להגיע לשלטון הוא הרג את אחיו הבכור ושלושה אחים נוספים. גם בתקופתו נוהלו מלחמות בלתי פוסקות – הן בתוך המדינה נגד האצולה והן נגד ח'אנות קוקנד הסמוכה. בתחילת השלטון הוא הנהיג רפורמה בצבא והקים יחידות תותחנים. בשנת 1826 הוא כבש מחדש מספר אזורים סמוכים לאפגניסטן, אך הפסיד אותם בהמשך, בשנת 1851. מאבקים פנימיים בלתי-פוסקים הביאו להיחלשות השלטון המרכזי. כתוצאה מכך הוא התקשה לעמוד מול האימפריה הרוסית, שהייתה מעוניינת להרחיב את השפעתה באזור.

בשנת 1860 הועבר השלטון לבנו מוזאפאר. תוך חמש שנים החל מאבק עם האימפריה הרוסית, שבסיומו הפכה המדינה למדינת חסות של הרוסים.

בשנת 1885 הועבר השלטון במדינה לבנו אבדולה חד, ובשנת 1910 לנכדו אלים חאן, שהיה השליט האחרון של המדינה. בשנת 1920 השתלטו הכוחות הסובייטים על בוכרה, והאמיר נמלט. הוא התגורר בקאבול במשך תקופה ארוכה. כל ניסיונותיו לחזור לשלטון לא עלו יפה. הוא נפטר בשנת 1944, ונקבר בקאבול.

יחסים עם רוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשלחת הרוסית הרשמית הראשונה הגיעה לבוכרה עוד בשנת 1675, בתקופת הצאר אלכסיי הראשון. גם בתקופת פיוטר הגדול נשלחה משלחת לשטחי הח'אנות. בתחילת המאה ה-19 שלחו הרוסים משלחת מדינית, שכללה גם נציגי הצבא וחוקרים.

השתלטות האימפריה הרוסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פטירת האמיר נסראללה, עלה לשלטון בנו מוזאפרג אד דין. כמו אביו הוא ניהל מאבקים נגר ח'אנות קוקנד, כאשר הוא תמך בקבוצה שהתנגדה להשתלטות רוסית על האזור. הוא דרש מהרוסים לשחרר את כל השטחים שנכבשו, ואף עצר את הסוחרים הרוסים שהיו בבוכרה. נציגי רוסיה שהגיעו לבוכרה לסיים את הפרשה לא הצליחו להגיע לסיום מוצלח של המשא ומתן. ב-20 במאי 1866 הביס הצבא הרוסי את צבא האמיר; האמיר עצמו הצליח לברוח משדה הקרב. למרות המצב הקשה, לאור הלחצים הפנימיים, היה על האמיר להמשיך בלחימה. בנוסף לכך, אנשי הדת הכריזו על מלחמת קודש נגד הרוסים. באפריל 1868 יצא צבא האמיר לכיוון ריכוז הכוחות של הרוסים. הרוסים מצִדם אספו כוח צבאי משמעותי בהיקף של כ-3.5 אלף חיילים בפיקוד קונסטנטין פון קאופמן, והתכוננו לקרב. במפתיע, יחידה צבאית של האפגנים עברה לצד הרוסי. ב-1 במאי 1868 נפגשו הכוחות באזור נהר זרבשן. צבא האמיר הובס, והחל בנסיגה כללית. תוך כדי רדיפת צבא האמיר נכנסו הרוסים לסמרקנד. בקיץ 1868 התקדמו הרוסים לכיוון בוכרה, וכבשו מספר מבצרים באזור. קונסטנטין פון קאופמן שלח מסר לאמיר ובו הצעה לסיום הלחימה; האמיר לא ענה כלל, ואף הגביר את ההתקפות על הרוסים.

הרוסים המשיכו בהתקדמות, ולאחר הפסדים נוספים בקרבות לאמיר לא הייתה להם ברירה אלא להתחיל בשיחות לסיום הלחימה. ההסכם נחתם ב-23 ביוני 1868. בהתאם להסכם, שטחים נרחבים, כולל סביבת סמרקנד, עברו לשליטה מלאה של הרוסים. לרוסים היו גם הישגים נוספים, ולמעשה אמירות בוכרה הפכה למדינת חסות של הרוסים. ואולם בנו של אמיר לא הסכים עם מדיניות אביו, והחל במרד. האמיר ביקש מהרוסים עזרה צבאית, ובסופו של דבר הכניע את המורד. הבן הסורר נמלט להודו לחסות הבריטים.

גם לאחר חתימת הסכם, המשיכו חלק מהאצילים המקומיים במאבק צבאי – אך ללא הצלחה. בשנת 1870 כבשו הרוסים את מעוזי ההתנגדות האחרונים באזור. בשנת 1873, בעקבות עזרה שנתן האמיר לרוסים במהלך כיבוש ח'אנות חיווה, הועברו לשליטתו מספר שטחים מח'אנות חיווה. בשנים 18761878, בתמיכה רוסית, הצליח האמיר להרחיב עוד את שטחי המדינה.

מדינת חסות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמירות בשנת 1900 (בצבע ירוק)

לאחר הקמת ממשל מקומי בטורקסטן הרוסי, היו באחריות המושל היחסים עם ח'אנות חיווה, אמירות בוכרה וח'אנות קוקנד. לאחר סיפוח ח'אנות קוקנד והפיכת ח'אנות חיווה למדינת חסות, החל המושל להתקשר עם אמיר בוכרה רק באמצעות נציגו הדיפלומטי. המושל קונסטנטין פון קאופמן ציין לא פעם בפני משרד החוץ הרוסי כי יש הכרך במינוי נציג דיפלומטי קבוע בבוכרה. עם זאת, הרוסים ידעו שבאופן רשמי אין הסכם המגדיר את בוכרה כמדינת חסות – להלכה הייתה זו מדינה עצמאית, ורק כוח הנשק והשפעת רוסיה באזור הפכו אותה למדינת חסות למעשה. לאור הוויכוחים בין השלטון הרוסי המקומי (המושל) לבין משרד החוץ בסנקט פטרבורג, התעכב מינוי נציג דיפלומטי קבוע למשך מספר שנים; הנציג מונה רק בשנת 1886: הנציגות הייתה בדרגה נמוכה משגרירות (שהייתה מוקמת במדינה עצמאית). בראש הנציגות עמד פקיד משרד החוץ בדרגה גבוהה מקונסול, והוא היה כפוף הן למושל בטשקנט והן למשרד החוץ.

הנציג היה אחראי על העברת דרישותיהם של הרוסים לאמיר וניהל איתו משא ומתן בכל הנושאים. הוא גם היה אחראי על הנושאים המשפטיים שהיו קשורים לאזרחים רוסים בשטחי האמירות. באמצעותו הרוסים קידמו הקמת מסילת ברזל שעברה בשטחי המדינה. הנציג היה אחראי על חלוקת משאבי המים של נהר זרבשן בין חקלאי האמירות לבין חקלאי הסביבה שהיו בשטחים שבשליטה רוסית.

ב-10 בינואר 1910 התחוללו מהומות אלימות בין אוזבקים-סונים לבין פרסים-שיעים. המאבק, שהחל על רקע דתי, ניהפך עד מהרה למאבק בין האצילים על השליטה. כתוצאה מאירועים אלו, היועץ הראשי של אמיר, אלי סרביה, שהיה בתפקיד 25 שנים והיה ממוצא פרסי, הועבר מתפקידו ובמקומו מונה אציל אוזבקי-סוני.

באמצעות הנציג, לחצו הרוסים על האמיר לבצע רפורמות נרחבות. הלחץ גבר עם החלפת האמיר בשנת 1911. האמיר החדש הודיע על הקטנת המסים, הסדרת נושא התשלומים השונים, הגדלת תשלומים לחיילים ועוד.

עם תחילת מלחמת העולם הראשונה שודרגה פעילות הנציגות. לאחר מהפכת פברואר 1917 רצתה חלק מאוכלוסיית בוכרה להאיץ את הרפורמות, ובאמצעות הנציג העבירו תוכנית מפורטת לסנקט פטרבורג. במרץ 1917 העביר אלכסנדר קרנסקי מסר שהוא תומך בתוכנית, והתוכנית התקבלה גם על ידי האמיר. ב-9 באפריל 1917 אורגנה הפגנה גדולה לתמיכה ברפורמות, אך היא פוזרה באלימות וכשלושת אלפים מפגינים נאסרו. הנציג הרוסי הרגיש שלתומכי הרפורמות אין מספיק כוח בחצר השלטון, והפסיק את תמיכתו. כתוצאה מכך, הרפורמות לא קודמו.

יחסים עם רוסיה סובייטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מהפכת אוקטובר 1917 הכירה הממשלה בראשות ולדימיר לנין באמירות כמדינה עצמאית וביטלה את ההסכמים הקודמים.

חלקים בחברה הבוכרית היו מעוניינים בהגבלת שלטון האמיר. במרץ 1918 קיבל האמיר אולטימטום בדרישה להגבלות השלטון; כאשר הוא לא הסכים לדרישות, החל מאבק אלים בתמיכת הכוחות הרוסים. האמיר הצליח לייצב את השליטה תוך הריגת חלק גדול מתומכי הרפורמה והגליה של כמה אלפי בני אדם לתחומי רוסיה.

בשנת 1920, לקראת סיום מלחמת האזרחים ברוסיה, הגיעה לבוכרה משלחת רוסית בראשות מיכאיל פרונזה. המשלחת דרשה מהאמיר להכניס לשימוש כהילך חוקי את הכסף הרוסי, לאפשר הכנסת צבא רוסי למדינה ולתת לרוסים שימוש חופשי במסילת הברזל החשובה שעברה בשטחי האמירות. האמיר סירב בתוקף.

הרוסים החלו בהכנת פלישה צבאית, וב-2 בספטמבר 1920 נכבש שטח האמירות. ב-14 בספטמבר הוקמה הרפובליקה הסובייטית העממית של בוכרה. ב-4 במרץ 1921 נחתם חוזה ידידות עם רוסיה הסובייטית. למרות זאת, במשך מספר שנים, עד לשנת 1923, נמשכו פעולות צבאיות של תומכי האמיר נגד השלטון הסובייטי.

בסוף 1921 הגיע לשטחי האמירות אנוור פאשה, מדינאי ואישיות צבאית טורקית. הוא הצליח לארגן מחדש את כוחות ההתנגדות, ואף חלק משמעותי של הממשל עבר לתמוך בו. לקראת אביב 1922 רוב שטחי האמירות היו בשליטתו, והוא התחיל במצור על בוכרה. ואולם בהמשך הצליח הצבא האדום, לאחר התארגנות מתאימה, להדוף את מתקפותיו, והוא נהרג.

בשנת 1924 בוטלה הרפובליקה הסובייטית העממית של בוכרה, והשטח חולק בין הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוזבקית, הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הטורקמנית והרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הטג'יקית.

הרכב אוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרכב אוכלוסיית המדינה היה רב-לאומי; שתי הקבוצות הגדולות בה היו עמים ממוצא טורקי ועמים ממוצא פרסי. בין העמים הטורקים הרוב היו אוזבקים, שהיוו את האומה השלטת במדינה. חלק לא מבוטל של האוכלוסייה היו טורקמנים. בנוסף לכך, התגוררו באזור לא מעט יהודיםיהודי בוכרה.

הדת השלטת במדינה הייתה אסלאם סוני.

מרבית אוכלוסיית המדינה התגוררה בחלק המערבי. כ-65% מאוכלוסיית המדינה התגוררו ביישובים, כ-35% חיו באורח חיים חצי-נוודי וכ-20% היו נוודים.

שלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאמיר בוכרה הייתה כוח שלטוני בלתי מוגבל, והוא ביסס את שליטתו על חוקי האסלאם. מבחינה מנהלית, המדינה הייתה מחולקת למספר אזורים. ראש כל אזור היה שולח לחצר האמיר תשלומים שנתיים. על פי רוב, בראש אזורים חשובים עמדו חברי משפחת האמיר או אנשים מקורבים במיוחד.

האליטה השלטת הייתה מחולקת לבעלי תארים דתיים ופקידים. בסך הכול היו 15 דרגות פקידותיות בממשל. בהתאם לעדויות, אפילו בתקופת האמיר האחרון מרבית פקידי הממשל לא ידעו קרוא וכתוב.

שליטי אמירות בוכרה (1753–1920)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוחמד אלים ח'אן, האמיר האחרון של בוכרה, תצלום של סרגיי פרוקודין-גורסקי משנת 1911.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]