אמנה בדבר מעמדם של מחוסרי אזרחות

אמנה בדבר מעמדם של מחוסרי אזרחות‏ (באנגלית: Convention relating to the Status of Stateless Persons) היא אמנה בינלאומית, אשר נחתמה בניו יורק ב-28 בספטמבר 1954. האמנה באה להגן על אנשים מחוסרי אזרחות ולהסדיר את מעמדם, זאת לאחר שהאמנה בדבר מעמדם של פליטים לא חלה על מי שהוא מחוסר אזרחות.

רקע

ב-10 בדצמבר 1948 אימצה העצרת הכללית של האומות המאוחדות את מגילת האומות המאוחדות ואת ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. בסעיף 15 להכרזה נקבע: "

1. כל אדם זכאי לאזרחות.
2. לא תישלל מאדם אזרחותו דרך שרירות ולא תקופח דרך שרירות זכותו להחליף את אזרחותו."

ב-28 ביולי 1951 נחתמה אמנה בדבר מעמדם של פליטים, אשר על אף הכוונות המקוריות של מנסחיה לא כללה כל הוראה באשר למעמד אנשים מחוסרי אזרחות ולא נקבע כל נוהל להפחתת תופעת אנשים חסרי אזרחות בעולם.

ב-26 באפריל 1954 אימצה המועצה הכלכלית חברתית של האומות המאוחדות החלטה לארגן כינוס בינלאומי של מדינות במטרה לפקח ולשפר את מעמדם של אנשים מחוסרי אזרחות באמצעות אמנה בינלאומית. הכינוס אימץ ב-28 בספטמבר 1954 את האמנה, אשר נכנסה לתוקף ב-6 ביוני 1960.

הוראות עיקריות באמנה

האמנה מחולקת לשישה פרקים. הפרק הראשון עוסק בהוראות כלליות. סעיף 1 לאמנה מגדיר אדם מחוסר אזרחות כאדם שאינו נחשב כאזרח על ידי מערכת המשפט של מדינה כלשהי. סעיף 2 לאמנה קובע כי היא מתייחסת אך ורק לאנשים הנמצאים בטיפול נציבות האו"ם לפליטים ולא לאלה המקבלים סיוע או הגנה מסוכנויות אחרות של האומות המאוחדות. כמו כן האמנה אינה מתייחסת למי שהוכר על ידי רשויות המדינה שבה הוא יושב כמי שהוא בעל זכויות אזרח מדינה, או למי שקיימות ראיות שביצע פשעי מלחמה, או פשעים נגד האנושות, או פשעים חמורים מחוץ לארץ מוצאם, או שהתנהגו בדרך הסותרת את עקרונות האומות המאוחדות. סעיף 7 קובע כי המדינות החברות ינהגו במחוסרי אזרחות באותו היחס שמקבלים במדינתם אזרחים זרים. סעיף 8 קובע כי לא ינקטו אמצעים מיוחדים במדינות החותמות לטיפול במחוסרי אזרחות או ברכושם אך ורק בגלל אזרחותם הקודמת. סעיף 9 מתיר נקיטת צעדים זמניים כנגד מחוסרי אזרחות בזמן מלחמה או נסיבות חמורות ויוצאות דופן. סעיף 10 קובע כי מחוסרי אזרחות שנעקרו ממקום מושבם בתקופת מלחמת העולם השנייה אל תוך מדינה חתומה, יחשבו כתושבים חוקיים במדינה החתומה על האמנה שאליה נעקרו. כך גם תושבים שנעקרו בתקופת מלחמת העולם השנייה מתוך מדינה חתומה ושבו אליה אחרי המלחמה בכוונה להתיישב בה, ינהגו בהם כאילו לא הייתה הפסקה ברצף תושבותם במדינה. סעיף 11 מחייב את המדינות החברות להתייחס באהדה לספנים מחוסרי אזרחות העובדים בקביעות על ספינות המניפות דגל של מדינה חתומה, אם הם מבקשים להתיישב באותה מדינה, או לקבל מסמכי מסע של המדינה החתומה.

הפרק השני לאמנה עוסק במעמד המשפטי של מחוסרי האזרחות. סעיף 12 קובע כי בשאלת מעמד אישי של מחוסרי אזרחות יכריע החוק של מקום מושבם. סעיף 13 קובע כי המדינות החברות תתייחסנה למיטלטלין ולנדל"ן של מחוסרי אזרחות לפחות ביחס שווה לזה של אזרחים זרים. על פי סעיף 14 קניין רוחני של מחוסרי אזרחות יזכה במדינות החברות לאותו היחס שמקבל קניין רוחני של אזרחי המדינה. סעיף 16 מבטיח למחוסרי אזרחות גישה חופשית לבתי המשפט במדינות החברות ויחס שווה לאזרחי המדינה בנושא זה.

הפרק השלישי לאמנה עוסק בזכות לעבודה מכניסה. סעיף 17 לאמנה קובע כי המדינות החברות יעניקו למחוסרי אזרחות השוהים בשטחן באופן חוקי, יחס חיובי השווה לפחות ליחס לאזרחים זרים בכל הנוגע לזכות לעבוד בשכר. על פי סעיף 18, אותו היחס לזכות לעבוד משתרע אף על עבודה עצמאית בחקלאות, תעשייה, מלאכת יד ומסחר, וכן (סעיף 19) על מקצועות מלומדים.

הפרק הרביעי לאמנה עוסק ברווחת מחוסרי אזרחות. סעיף 20 קובע כי במדינות בהן קיימת מדיניות קיצוב (כך למשל מדיניות הקיצוב שהייתה נהוגה במדינת ישראל בשנות ה-50), יהנו מחוסרי אזרחות משוויון זכויות עם אזרחי המדינה. סעיף 21 משווה את זכויותיהם לדיור של מחוסרי אזרחות עם אזרחים זרים. סעיף 22 משווה את הזכות לחינוך יסודי של מחוסרי אזרחות לזה של אזרחי המדינה החתומה, כך גם הזכות להיעזר בשירותי רווחה (סעיף 23). על פי סעיף 24 לאמנה, למחוסרי אזרחות זכויות שוות לאזרחי המדינה בתחום ביטחון סוציאלי ודיני עבודה.

הפרק החמישי באמנה דן באמצעים מינהליים והפרק השישי דן בהוראות נוספות.

המדינות החברות

נכון לחודש דצמבר 2011, 68 מדינות חברות באמנה

מדינות חברות	המדינות החותמות	תאריך הצטרפות/אישרור
אוגנדה		15 באפריל 1965
אוסטריה		8 בפברואר 2008
אוסטרליה		13 בדצמבר 1973
אורוגוואי		2 באפריל 2004
אזרבייג'ן		16 באוגוסט 1996
איטליה	20 באוקטובר 1954	3 בדצמבר 1962
אירלנד		17 בדצמבר 1962
אל סלוודור	28 בספטמבר 1954
אלבניה		23 ביוני 2003
אלג'יריה		15 ביולי 1964
אנטיגואה וברבודה		25 באוקטובר 1988
אקוודור	28 בספטמבר 1954	2 באוקטובר 1970
ארגנטינה		1 ביוני 1972
ארמניה		18 במאי 1994
ברבדוס		6 במרץ 1972
בלגיה	28 בספטמבר 1954	27 במאי 1960
בליז		14 בספטמבר 2006
בוליביה		6 באוקטובר 1983
בוסניה והרצגובינה ‏		1 בספטמבר 1993
בוטסואנה		25 בפברואר 1969
ברזיל	28 בספטמבר 1954	13 באוגוסט 1996
בריטניה	28 בספטמבר 1954	16 באפריל 1959
גואטמלה	28 בספטמבר 1954	28 בנובמבר 2000
גינאה		21 במרץ 1962
גרמניה	28 בספטמבר 1954	26 באוקטובר 1976
דנמרק	28 בספטמבר 1954	17 בינואר 1956
הולנד	28 בספטמבר 1954	12 באפריל 1962
הונגריה		21 בנובמבר 2001
הונדורס	28 בספטמבר 1954
הפיליפינים	22 בספטמבר 2011
זימבבואה		1 בדצמבר 1998
זמביה		1 בנובמבר 1974
טוניסיה		29 ביולי 1969
טרינידד וטובגו		11 באפריל 1966
יוון		4 בנובמבר 1975
ישראל	1 באוקטובר 1954	23 בדצמבר 1958
לוב		16 במאי 1989
לוקסמבורג	28 באוקטובר 1955	27 ביוני 1960
ליכטנשטיין	28 בספטמבר 1954	28 בספטמבר 2009
לטביה		5 בנובמבר 1999
ליטא		7 בפברואר 2000
ליבריה		11 בספטמבר 1964
לסוטו		4 בנובמבר 1974
מדגסקר ‏		[20 בפברואר 1962]
מונטנגרו ‏		23 באוקטובר 2006
מלאווי		7 באוקטובר 2009
מקדוניה ‏		18 בינואר 1994
מקסיקו		7 ביוני 2000
נורבגיה	28 בספטמבר 1954	19 בנובמבר 1956
ניגריה		20 בספטמבר 2011
סווזילנד		16 בנובמבר 1999
סין ‏
סלובקיה		3 באפריל 2000
סלובניה ‏		6 ביולי 1992
סנגל		21 בספטמבר 2005
סנט וינסנט והגרנדינים		27 באפריל 1999
ספרד		12 במאי 1997
סרביה ‏		12 במרץ 2001
פיג'י		12 ביוני 1972
פינלנד		10 באוקטובר 1968
פנמה		2 ביוני 2011
צ'אד		12 באוגוסט 1999
צ'כיה		19 ביולי 2004
צרפת	12 בינואר 1955	8 במרץ 1960
קולומביה	30 בדצמבר 1954
קוסטה ריקה	28 בספטמבר 1954	2 בנובמבר 1977
קיריבטי		29 בנובמבר 1983
קוריאה הדרומית		22 באוגוסט 1962
קרואטיה ‏		12 באוקטובר 1992
קרית הוותיקן	28 בספטמבר 1954
רואנדה		4 באוקטובר 2006
רומניה		26 בינואר 2006
שבדיה	28 בספטמבר 1954	2 באפריל 1965
שווייץ	28 בספטמבר 1954	3 ביולי 1972

קישורים חיצוניים

• נוסח האמנה (באנגלית)