אמנה (הסכם)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אמנה היא הסכם שנעשה במסגרת המשפט הבינלאומי הפומבי, שעליו חתומים מדינות וארגונים בינלאומיים.

האמנה מחייבת רק את המדינות והארגונים שאשררו אותה, כלומר הכניסו אותה כחלק מהחקיקה הפנימית שלהם. מדינות שחתמו על האמנה אבל לא אשררו אותה (כמו למשל ארצות הברית ביחס לאמנת קיוטו) לא מחויבות לאמנה.

יסודות האמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנה היא למעשה ההסכם, היינו, קשר משפטי הנוצר בין שני צדדים ונובע מהסכמה ביניהם, אולם במשפט הבינלאומי מדינה יכולה לקבל על עצמה התחייבות גם באופן חד צדדי כתוצאה מפעולותיה או הכרזה של המדינה המקבלת אופי מחייב. דוגמה למקרה כזה הינו המקרה הנדון בפסק דין גרינלנד המזרחית משנת 1933. באותו מקרה מדובר היה בסכסוך בין נורבגיה לדנמרק בעניין השליטה בשטח. נורבגיה התנגדה לסמכות בית הדין להכריע בסכסוך, אולם דנמרק טענה שבשנת 1919 הצהיר שר החוץ הנורבגי כי נורבגיה תסכים לבוררות בעניין זה ובעקבות זה קבע בית המשפט שהמדינה קיבלה התחייבות חד צדדית לקבל על עצמה את החלטות בית הדין.

תחולת אמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנה בינלאומית חלה בין מדינות ואינה חלה על אנשים פרטיים, אולם ייתכן מצב שבו האמנה תחול גם על ארגונים שונים, כך למשל אמנת וינה 1986 הינה אמנה החלה הן על מוסדות של המשפט הבינלאומי והן על מדינות.

סעיף 6 לאמנת וינה 1969 קובע כי כל מדינה מוסמכת לכרות אמנה. כלל זה נובע מעיקרון הריבונות של מדינה.

חובת כתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנת וינה אינה חלה על אמנות בעל פה אולם אין כל חובה שהאמנה תהיה בכתב, וייתכן שיהיה תוקף משפטי גם לאמנה שנכתבה בעל פה (ראו לעיל פסק דין גרינלנד המזרחית).

סוגי אמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן שלושה סוגי אמנות:

  1. אמנות דו צדדיות או רב צדדיות.
  2. אמנת חוזה - אמנה הדומה לחוזה, נערכת בין שתי מדינות בלבד (דו צדדית) ומסדירה נושאים מסוימים ביניהן. אם מתקיימות אמנות רבות כאלו הן בעצם נחשבות למנהג בינלאומי.
  3. אמנת חוק - אמנות רב צדדיות, הנעשות בין מדינות רבות, ומכסות תחומים גדולים במשפט הבילאומי. לדוגמה: אמנות ז'נבה, מגילת האו"ם.

בטלות אמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 53 לאמנת וינה קובע כי אמנה בטלה מעיקרה אם בשעת כריתתה היא עומדת בסתירה לכלל בל יעבור (יוס קוגנס Jus Cogens) של המשפט הבינלאומי". דוגמה לכללים אלה: איסור עבדות, איסור אפליה גזעית, איסור השמדת עם, איסור מלחמה. בפסק דין בעניין נמיביה קובע בית הדין הבינלאומי כי לכל עם יש זכות להגדרה עצמית ואמנה בינלאומית אינה יכולה לשלול זכות זו.

שלבי יצירת אמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. משא ומתן וניסוח האמנה.
  2. חתימה - על המדינה לחתום על האמנה (בין אם מדובר בחתימה בעת כריתת האמנה או בהצטרפות מאוחרת יותר אם האמנה מתירה הצטרפות או אם כל המדינות המקוריות שחתמו על האמנה מסכימות להצטרפות).
  3. אשרור - על מדינה לאשרר את האמנה בבית המחוקקים שלה.
  4. אישור האמנה וכניסתה לתוקף - בהתאם לתנאים האמורה באמנה.

דוגמה לאמנה בה נדרשת הסכמת המדינות החותמות להצטרפות היא אמנת האיחוד האירופי - אי אפשר להצטרף לאיחוד האירופי בלא הסכמת כל המדינות החברות.

המשא ומתן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין הגבלה במשפט הבינלאומי בדבר המשתתפים באמנה, אולם כעיקרון מדובר בראש מדינה, ראש ממשלה או שר חוץ, ראשי נציגות דיפלומטית (קונסולים מכוח תפקידם לכרות אמנה) או נציגים של ועדות בינ"ל המתכנסים בצורה מוגדרת לצורך כריתת אמנה. כל אדם אחר זקוק לייפוי כוח על מנת להשתתף במשא ומתן לכריתת אמנה. משא ומתן אינו יוצר זכויות ולא התחייבויות.

החתימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר המדינות שניהלו את המשא ומתן מסיימות את דיוניהן הן חותמות על המסמך. החתימה מסמנת את סיום כתיבת ההסכם, ואת ההסכמה למסמך. אין משמעות הדבר שהמסמך נכנס לתוקף. האמנה לא יכולה לחייב את המדינות, בטרם תאשררנה את האמנה. החתימה היא רק ביטוי פורמלי טקסי המאמת את הסכמת המדינה. אולם לחתימה יש משמעות כיוון שעל פי אמנת וינה, מרגע שמדינה חתמה על אמנה היא מחויבת להימנע מפעולות שיש בהן כדי להכשיל את מטרת האמנה.

על פי סעיף 12 לאמנת וינה ייתכן מצב שבו החתימה כשלעצמה (בלי אשרור) יכולה לחייב את המדינה, וזאת רק אם לשון האמנה מלמד שהכוונה הייתה להסתפק בחתימה בלי אשרור.

כמו בכל חוזה, כך גם סעיף 52 לאמנת וינה קובע כי אמנה שנחתמה כתוצאה משימוש בכוח או באיומים היא אמנה בטלה, כאשר סעיף 75 קובע חריג לסעיף 52 - ההסכמים שנחתמו בסיום מלחמת העולם השנייה אינם בטלים.

אשרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשרור הינו השלב הסופי המשלים את כריתת האמנה וקובע את מועד כניסתה לתוקף. כך לדוגמה אמנת וינה קבעה כי נדרש אשרור של 35 מדינות ועל כן האמנה נכנסה לתוקף רק בשנת 1985.

הסתייגות מאמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינה יכולה להסכים למרבית האמנה ולהסתייג מחלק מהוראות האמנה בטרם האשרור. להסתייגות זו יש תוקף במשפט הבינלאומי הפומבי והסעיף שממנו מסתייגת המדינה לא יחול עליה. סעיף 19 לאמנת וינה קובע כי הסתייגות מותרת בכפוף לשלושה חריגים:

  1. האמנה אינה אוסרת במפורש הסתייגויות ממנה.
  2. האמנה מתירה הסתייגויות מסוימות בלבד, וההסתייגות לא נכללת בהסתייגות הנ"ל.
  3. ההסתייגות אינה חותרת נגד מטרת האמנה (כאשר אותה אמנה לא כוללת אף הוראה לעניין הסתייגות).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]