אמנות מוזערבית

אומנות מוזערבית (מלשון מֻסתערִבּ, שפירושו משוערב בערבית) מתייחסת לאומנות של המוזערבים, נוצרים איברים שחיו באל-אנדלוס, תחת הכיבוש המוסלמי מ-711 ועד סוף המאה ה-11. נוצרים אלו אימצו מנהגים ערביים מבלי להתאסלם, ושימרו את הדת שלהם וחלק מהאוטונומיה הכנסייתית והמשפטית שלהם. האומנות שיצרו היתה מזיגה של האומנות הנוצרית עם זו המוסלמית. המונח שימש בעבר לכל חצי האי האיברי, ומוגבל כיום בדרך כלל, לפחות בארכיטקטורה, לדרום, כאשר המונחים אמנות ואדריכלות "משעתקת" (Repopulation) משמשים לצפון.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שהייתה קיימת סובלנות דתית מסוימת כלפי הנצרות, לרוב נמנע מהקהילות המוזערביות לבנות כנסיות חדשות. הקהילות הוסיפו להשתמש בחלק מהכנסיות הוויזיגותיות שקדמו לכיבוש הערבי. לרוב, אם ניתן אישור לבניית כנסייה חדשה, לא היה זה במיקום מרכזי, אלא בפרברי ערים או באזורים כפריים. כנסיות חדשות צנועות בגודלן ובקישוטיהן.

וההנחה היא שהדבר תרם להופעת תרבויות של הממלכות הנוצריות החדשות בכל התחומים. אולם אין זה סביר שהם היו אחראים לכל החידושים האומנותיים שהבשילו בממלכות הצפון במהלך המאה העשירית.

לאחר שהושלם השלב הראשון של התהליך האומנותי שבעיקרו מכיל את המושג "קדם רומנסקי" ומתכתב עם האומנות הספרדית-ויזיגותית, זרם סגנוני נוסף שהחל באיבריה, ירש היבטים רבים מהסגנון הקדום יותר, הידוע בשם "אומנות אסטוּרית" שזוהה עם יצירות אומנותיות שעובדו במהלך המאה התשיעית וכונו "גרעין ההתנגדות", במיוחד בטריטוריות שהרכיבו את ממלכת אסטוריאס. אך הפעילות האומנותית באופן כללי ומבחינה אדריכלית, לא הייתה מוגבלת רק לאזור זה ולתקופה זאת, אלא הקיפה את כל צפון חצי האי והמשיכה אל המאה העשירית.

ההעתקה של הגבול הנוצרי-מוסלמי לאגן נהר הדורו אפשרה בנייה של כנסיות חדשות, להן הופנה כל מאמץ הבנייה והאומנות, כחלק מהצרכים של ההתיישבות מחדש. הממלכות הצפוניות שעתה שגשגו היו בתנאים שאפשרו להם לקחת על עצמן משימה זאת, מבלי להתבסס על תרומות תאורטיות של המוזערבים שהגיעו לחיות בקרבן, שהרי המוזערבים היו מהגרים מאזורים כפריים, שהגיעו דלי אמצעים ומשאבים, ולא סביר שהם השפיעו על כל המבנים הדתיים מבחינה אומנותית. לא נראה שהמוזערבים היו במצב שבו הם יכלו להשלים את הישגיהם אומנותיים גדולים שכאלו, כאשר הם לא רשמו הישגים כאלו במקומות שמהם באו.

לאחר פרסום של מחקר מעמיק בן ארבעה כרכים ב-1897 בשם "ההיסטוריה של המוזערבים בספרד" ("Historia de los mozárabes de España") על ידי פרנציסקו חָבייר סימונט, פרסם עשרים שנה מאוחר יותר, ב-1917 החוקר מנואל גומז מורנו מחקר מונוגרפי העוסק בכנסיות המוזרעביות. שם מועלה הטענה שהאופי המוזערבי של הכנסיות הוטמע בכנסיות שנבנו בטריטוריות הנוצריות מסוף המאה התשיעית ועד לתחילת המאה האחת עשרה. כמו כן שם נטבע המונח "מוזערבי" כמתייחס לצורה האדריכלית ולכל האומנות המוזערבית הקשורה בו. שם זה תפס במחקר וזכה להצלחה רבה, למרות שאין לו ביסוס רב.

האופי המוזערבי של הכנסיות אליו התייחס גומז מורנו בספרו עורער בהיסטוריוגרפיה המודרנית. למעשה כבר חוזה קמון אזנר בספרו על הארכיטקטורה הספרדית מהמאה עשירית ("Arquitectura española del siglo X") הוכיח שפרשנות זאת שגויה. אחריו החרה-החזיק איסידורו בנגו טורביסו ורבים אחרים אשר הוכיחו כי יש לנטוש את המושג "אומנות מוזערבית" ותחתיו להשתמש במונח "אומנות משעתקת" (Repopulation Art) כדי להתייחס לאומנות התקופה.

ספרות מוזערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגורם העיקרי הוא הספרות הדתית: ספרי תפילה מוזערבים, ספרי מזמור ושבח, שנוצרו בחדרי הכתיבה (סקריפטוריום) של המנזרים. דוגמאות לאיכות ולמקוריות של המיניאטורות וכתבי היד המאוירים הם "הפרשנות על האפוקליפסה" ("Commentarium in Apocalypsin") של ביאטוס מליאבנה, ביאטוס פקונדוס או ביאטוס מטבארה. ספר מזמור מפורסם הוא זה של קתדרלת לאון ("Antifonario mozárabe de la Catedral de León").

טולדו וקורדובה היו המרכזים המוזערבים החשובים ביותר. מקורו של אב המנזר ספראינדיאו (Speraindeo), שכתב אפולוגטיקה נגד מֻחמד הוא מקורדובה. יצירה נוספת שנכתב השם היא האפולוגטיקה של האב סנסון (Sansón) מ-864.

אדריכלות מוזערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התכונות העיקריות המגדירות את הארכיטקטורה המוזערבית:

שליטה גבוהה בטכניקת הבנייה, ושימוש באבני גזית לאורך ולרוחב.
העדר קישוט חיצוני.
גיוון בתוכניות הרצפה, כאשר רוב הרצפות בעלות פרופורציות קטנות וחללים לא רציפים המחופים בקמרונות.
שימוש בקשת פרסה, שהיא קשת מחודדת מאוד בעלת שיפוע המהווה שני שלישים מהרדיוס של מפתח הקשת.
שימוש באלְפיז (מסגרת מרובעת או מלבנית מסביב לקשת פרסה).
שימוש בעמוד כאלמנט תומך, המוכתר בכותרת קורינתית מסוגננת מאוד בפרטים מהצומח.

ניתן להגדיר את מאפיניי האדריכלות המוזערבית שפותחה על ידי הנוצרים בספרד המוסלמית באמצעות שתי דוגמאות בולטות: כנסיית בובאסטרו (מלגה) וכנסיית סנטה מריה דה מֵלקֵה (טולדו).