אמנת וינה בדבר יחסים דיפלומטיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אמנת וינה בדבר יחסים דיפלומטיים (אנגלית:Vienna Convention on Diplomatic Relations) היא אמנה בינלאומית המסדירה יחסים דיפלומטיים בין מדינות ואת זכויות וחסינויות המשלחת הדיפלומטית. האמנה מעגנת במסמך מוסכם אחד נוהגים ומסורות אשר היוו את המסגרת לפעילותם של שליחים דיפלומטיים מאז ימי קדם. האמנה אומצה על ידי האומות המאוחדות ב-18 באפריל 1951 בוועידתה על יחסים דיפלומטיים, אשר התקיימה בעיר וינה באוסטריה ונכנסה לתוקף ביום 24 באפריל 1964. האמנה פורסמה בחמישה תרגומים רשמיים, בשפות: סינית, אנגלית, צרפתית, רוסית וספרדית.

עיקרי האמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקידי המשלחת הדיפלומטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמנה מגדירה חמישה תפקידים שממלאת משלחת דיפלומטית[1]:

  • ייצוגה של "המדינה השולחת" (המדינה אותה מייצגת המשלחת) ב"מדינה המקבלת" (המדינה שם פועלת המשלחת הדיפלומטית);
  • הגנה על האינטרסים של המדינה השולחת ועל אזרחי המדינה השולחת בתחומי המדינה המקבלת, במגבלות החוק הבינלאומי;
  • קיום משא ומתן עם ממשלת המדינה המקבלת;
  • איסוף מידע בדרכים חוקיות על התנאים וההתפתחויות במדינה המקבלת ודיווח על מידע זה לממשלת המדינה השולחת;
  • קידום יחסים ידידותיים בין המדינה השולחת לבין המדינה המקבלת ופיתוח יחסים כלכליים, תרבותיים ומדעיים בין המדינות.

מינוי שליח דיפלומטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמנה קובעת כי המדינה השולחת חייבת לקבל הסכמה מראש (agrément) למינוי ראש משלחת דיפלומטית במדינה המקבלת והמדינה המקבלת יכולה לסרב ליתן הסכמה זו ללא כל נימוק (סעיף 4 לאמנה). האמנה מאפשרת למדינה השולחת למנות ראש משלחת שישרת ביותר ממדינה אחת, בכפוף להסכמת המדינה המקבלת (סעיף 5). שתי מדינות שולחות יכולות למנות את אותו אדם כשגרירן במדינה מקבלת, בכפוף להסכמתה (סעיף 6). חברי המשלחת הדיפלומטית יהיו בעקרון אזרחי המדינה השולחת (סעיף 8). האמנה קובעת את זכותה של המדינה המקבלת להכריז בכל עת וללא צורך בהסבר, על ראש המשלחת הדיפלומטית של מדינה שולחת כאישיות בלתי רצויה, או שכל חבר אחר במשלחת אינו מקובל עליה (סעיף 9). הודעות כאלה יכולות להינתן אף בטרם הגיע חבר המשלחת הדיפלומטית למדינה המקבלת. הודעה כזו מטילה חובה על המדינה השולחת לפעול להחזרת חבר המשלחת לארצו, אחרת יכולה המדינה המקבלת לבטל את מעמדו הדיפלומטי. גודלה של משלחת דיפלומטית חייב להיות סביר בהתאם לנסיבות, או אחרת מוסכם על שתי המדינות (סעיף 11). משלחת דיפלומטית אינה יכולה להקים משרדים נוספים במדינה המקבלת, זולת מקום מושב המשלחת (סעיף 12). חובה על המדינה המקבלת לסייע ברכישת משכן למשלחת הדיפלומטית ולחבריה (סעיף 21).

חסינויות ופטורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטח מושבה של המשלחת הדיפלומטית יהיה חסין ואין רשות לשליחי המדינה המקבלת להיכנס לשטח מושב המשלחת, אלא ברשות ראש המשלחת (סעיף 22). המדינה המקבלת חייבת להגן על שטח המשלחת הדיפלומטית מכל ניסיון פלישה, או נזק, ולמנוע כל הפרעה לשלוות המשלחת, או פגיעה בכבודה. שטח המשלחת הדיפלומטית, חפציה ורכושה וכן אמצעי התחבורה שלה, יהיו חסינים מפני חיפוש, או הוצאה לפועל. חסינות זו חלה אף על מסמכי המשלחת וארכיונה (סעיף 24).

המדינה השולחת וראש המשלחת יהיו פטורים ממיסים לאומיים, אזוריים או עירוניים ביחס למעון המשלחת (סעיף 23). פטור זה אינו חל על חוזים שכורתת המשלחת בהתאם לחוקי המדינה המקבלת, אולם הוא חל על כל תשלום שהמשלחת גובה במהלך עבודתה הרשמית (סעיף 28).

האמנה אף קובעת את זכותה של המשלחת הדיפלומטית לקיים תקשורת חופשית עם ממשלתה ועם משלחות דיפלומטיות אחרות של ארצה, כולל באמצעות שליחים דיפלומטיים ומשלוח הודעות מוצפנות (סעיף 27). האמנה אוסרת על עיכוב או פתיחה של שק דיפלומטי וכן מקנה חסינות לשליח הנושא את השק, מפני כל עיכוב או מעצר.

שליחים דיפלומטיים חסינים מכל האשמה פלילית במדינה המקבלת וכן חסינים מתביעה אזרחית ומינהלית (סעיף 31). זאת, להוציא פעולה ביחס לרכוש פרטי שלא נעשתה במסגרת השליחות הרשמית; פעולות ביחס לירושה שבהן השליח הדיפלומטי מעורב כמנהל עזבון וכיוצא בזה; ופעולות מקצועיות או מסחריות של השליח הדיפלומטי במדינה המקבלת שאינן חלק מתפקידו הרשמי. לא ניתן לחייב שליח דיפלומטי להעיד במשפט או למסור ראיות. לא ניתן לפעול באמצעי הוצאה לפועל כנגד שליח דיפלומטי זולת יוצאי הדופן לחסינותו מפני תביעה. חסינות זו מפני תביעה איננה חלה על השליח במדינה השולחת והמדינה השולחת יכולה לוותר על חסינותו של השליח הדיפלומטי מטעמה במדינה המקבלת (סעיף 32). יחד עם זאת האמנה מטילה חובה על שליח דיפלומטי לכבד את חוקי המדינה המקבלת ולא להתערב בענייניה הפנימיים, באופן דומה אין לנצל את שטח המשלחת הדיפלומטית לפעילויות שאינן חלק מתפקידיה של משלחת דיפלומטית (סעיף 41).

מדינות שהן צד לאמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 48 לאמנה קובע שלושה סוגי גופים היכולים להצטרף לאמנה: מדינות שהן חברות בארגון האומות המאוחדות, סוכנויות מיוחדות המוכרות שהן צד ל"חוק בית הדין הבינלאומי לצדק" ומדינות שהוזמנו על ידי האסיפה הכללית של האומות המאוחדות להצטרף לאמנה.

עד לשנת 2007 אשררו את האמנה 179 מדינות בעולם. כדי להצטרף לאמנה אין די בחתימה עליה והיא מחייבת את אשרור האמנה בידי המדינה המצטרפת. אף שישראל חתמה על האמנה כבר ביום הראשון בו נפתחה לחתימה (18 באפריל 1961), האמנה אושררה על ידה רק ביום 11 באוגוסט 1970.

חלק מן המדינות שהצטרפו לאמנה העלו הסתייגויות לסעיפים כאלה ואחרים בתוכה. מעמדן של הסתייגויות אלה במשפט הבינלאומי אינו ברור שכן מדינות אחרות שהן צד לאמנה, דחו הסתייגויות אלה. כך למשל הודיעה מדינת בחריין ביחס לפיסקה 3, בסעיף 27 - "השק הדיפלומטי לא יפתח או יעוכב" - כי היא שומרת על זכותה לפתוח את השק הדיפלומטי כאשר יש לה יסוד סביר להניח כי הוא מכיל פריטים אשר יבואם או יצואם אסור על פי חוק. ארצות הברית הייתה בין המתנגדות להסתייגותה של בחריין.

מספר מדינות ערב אשר הצטרפו לאמנה הודיעו כי אין בהצטרפותן לאמנה משום הכרה בישראל ואין בדעתן ליתן לשליחיה הדיפלומטיים של ישראל את הזכויות המוקנות להם על פי האמנה. כך נהגו, בין השאר, בחריין, מצרים, תימן, לוב, סוריה וערב הסעודית. ישראל הגיבה להסתיגויות אלה בטענה כי אין מקום להצהרות פוליטיות בעת ההצטרפות לאמנה וכי תשמור על עקרון ההדדיות באשר לזכויות ולחובות על פי האמנה ביחס למדינות אלה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Vienna Convention on Diplomatic Relations, 1961. סעיף 3

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]