אמריקן גותיק
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| צייר |
גרנט ווד  |
| תאריך יצירה |
1930 |
| טכניקה וחומרים | שמן על עץ |
| ממדים בס"מ | |
| רוחב |
65.3 ס״מ |
| גובה |
78 ס״מ |
| נתונים על היצירה | |
| זרם אמנותי |
אזורנות (אמנות) |
| מספר יצירה |
1930.934 (מכון האמנות של שיקגו) |
| מיקום |
מכון האמנות של שיקגו שיקגו שבארצות הברית |
  | |
אמריקן גותיק (באנגלית: American Gothic, "גותיקה אמריקאית") הוא ציור מאת גרנט ווד משנת 1930, ששמור באוסף מכון האמנות של שיקגו. ווד צייר את הציור בהשראת קוטג' שעוצב בסגנון "גותיקת הנגרים", זרם באדריכלות התחייה הגותית, בעל חלון עליון ייחודי ומאפיין.[1] לצד הקוטג', הוא צייר "אנשים מהסוג שסברתי שמתאימים לגור באותו בית", לפי דבריו.[2] הציור מציג איכר לצד בתו, רווקה זקנה.[3] ביצירת הציור שימשו עבור ווד כמודלים אחותו ורופא השיניים שלו. האישה לבושה בסינר העשוי בסגנון אופייני לארצות הברית של המאה ה-19, והזוג מאופיין באלמנטים המזכירים תפקידים מסורתיים של גבר ואישה – הקלשון שבו אוחז הגבר מסמל עבודת כפיים, והפרחים ברקע כתפה הימנית של האישה רומזים לביתיות.
זהו אחד הדימויים המוכרים ביותר במכלול האמנות האמריקאית של המאה ה-20, ואחת מהעבודות שהיו למושא הפרודיות המרובות ביותר בתרבות הפופולרית של ארצות הברית.
יצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1930 נתקל גרנט ווד, צייר אמריקאי בעל הכשרה אירופאית, ב"בית הדיבל" (Dibble House), בית לבן קטן באלדון, איווה, הבנוי בסגנון גותיקת הנגרים. ווד החליט לצייר את הבית, לצד "אנשים מהסוג שסברתי שמתאימים לגור באותו בית".[2] הוא גייס לצורך כך את אחותו נאן ווד גרהאם (Nan Wood Graham; 1899-1990) שתשמש עבורו כמודל לאישה בציור, והלביש אותה בסינר בסגנון אופייני לארצות הברית של המאה ה-19, וכן את רופא השיניים שלו, ד"ר ביירון מקיבי (Dr. Byron McKeeby; 1867-1950), שהתגורר בסידר רפידס, איווה, וששימש לו כמודל לגבר בציור. שלוש שיניו של הקלשון משתקפות בתפרים שעל הסרבל אותו לובש הגבר, וכן בעיצוב הגותי של החלון העליון של הבית ובתווי הפנים של הגבר. כל אלמנט בציור צויר בנפרד; המודלים צוירו בנפרד והם אף לא הועמדו על רקע הבית.
קבלה וביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]
ווד הגיש את הציור לתחרות שנערכה במכון האמנות של שיקגו. השופטים סברו כי הציור נראה כמו "כרטיס ברכה קומי", אך אחד התורמים למוזיאון שכנע אותם להעניק לציור את מדליית הארד ולהעניק לווד פרס כספי בשווי 300$. הוא אף שכנע את המוזיאון לרכוש את הציור, שמוצג במוזיאון עד היום.[3] לאחר מכן החל הציור להתפרסם בעיתונים שונים, כאשר הראשון היה Chicago Evening Post המתפרסם בשיקגו, ולאחריו פורסם בעיתוני ניו יורק, בוסטון, קנזס סיטי ואינדיאנפוליס. עם זאת, כאשר פורסמה היצירה בעיתון Cedar Rapids Gazette המתפרסם בסידר רפידס, החל גל ביקורת שהופנה כלפי ווד. תושבי איווה הזדעמו על שווד תיאר אותם בציור כ"אנשים מקומטים ועגומי פנים, קנאים פוריטנים החובטים ספרי ביבליה".[4] ווד טען בתגובה כי הוא לא צייר קריקטורה של בני איווה, אלא תיאור של העם האמריקני. אחותו נאן, שהייתה כפי הנראה נבוכה על כך שהוצגה כאשתו של אדם המבוגר ממנה פי שניים בגיל, סיפרה לאנשים שהציור מתאר אב ובתו,[2] תיאור שנראה שגרנט מאמת במכתב שכתב בשנת 1941.[5]
מבקרי אמנות שהחזיקו בדעה חיובית על הציור, כמו גרטרוד שטיין וכריסטופר מורלי, הניחו אף הם כי הציור נועד להיות סאטירה על החיים הכפריים בעיירה קטנה. הציור נחשב חלק מהמגמה לתיאור ביקורתי יותר של הווי החיים הכפרי באמריקה, המצטרף ליצירותיהם הספרותיות של שרווד אנדרסון, סינקלר לואיס וקרל ואן וכטן.[2]
לפי פרשנות אחרת, הציור הוא "דיוקן של בוקר בסגנון מיושן. הווילונות מכסים את חלונות הבית, הן בקומה העליונה והן בקומה התחתונה, מנהג שנהג בשעות הבוקר באמריקה של התקופה הוויקטוריאנית. האישה לובשת שמלה שחורה מתחת לסינר, ומביטה הרחק כאילו היא מנסה לעצור את דמעותיה מלהתפרץ. ניתן לחשוב כי היא מבכה על הגבר שלצידה".[6]
עם זאת, עם תחילתה של תקופת השפל הגדול, רווחה התפיסה כי הציור מייצג את רוח החלוציות האמריקנית. ווד סייע לשינוי תפיסתי זה על ידי כך שזנח את אורח החיים הבוהמי שטיפח בפריז, והתחבר עם ציירים ממרכז ארצות הברית המערבית, כמו ג'ון סטיוארט קרי ותומאס הארט בנטון, שהיו מחוברים אל העם ומחו נגד ההגמוניה של חוגי האמנות שבחוף המזרחי. ווד צוטט באותה תקופה כמי שאמר, "את רעיונותיי הטובים ביותר, הגיתי בעת שחלבתי פרה".[2]
פרודיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפרשנות של הציור שרווחה בתקופת השפל הגדול, ושראתה בו תיאור של סצנה אמריקנית אותנטית, הביאה לפרודיה המפורסמת הראשונה של הציור, "אמריקן גותיק, וושינגטון די. סי.", תצלום מאת גורדון פארקס שצולם בוושינגטון די. סי. בשנת 1942 המציג עובדת ניקיון בשם אלה ווטסון על רקע דגל ארצות הברית.[2]
לפי מיה פיינמן, כתבת מגזין האינטרנט סלייט, "אמריקן גותיק" הוא אחד מהציורים הבודדים שהצליחו להפוך לאייקונים תרבותיים, יחד עם ה"מונה ליזה" מאת לאונרדו דה וינצ'י ו"הצעקה" מאת אדוורד מונק.[2] מדובר, אם כן, באחת מיצירות האמנות שהיו למושא הפרודיות המרובות ביותר. בפרודיות רבות הוחלפו הגבר והאישה שבציור בזוגות מוכרים אחרים והבית הוחלף במבנים ידועים. פרודיות על הציור הופיעו על גלויות, במגזינים, בסדרות מצוירות, בפרסומות, בחוברות קומיקס, על עטיפות אלבומים, בתוכניות טלוויזיה, בסרטים ובכרזות קולנוע.
בנוסף, ב"בית הדיבל", הבית המופיע בציור, מוצעת כיום אטרקציה תיירותית: המבקרים יכולים להתחפש לגבר ולאישה שבציור עם תחפושות מוכנות השמורות במקום, ולהצטלם על רקע הבית.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Steven Biel (2005). American Gothic: A Life of America's Most Famous Painting. W. W. Norton & Company. ISBN 0-393-05912-X.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אמריקן גותיק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "Grant Wood", Art Institute of Chicago. Retrieved December 14, 2008.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 Fineman, Mia, The Most Famous Farm Couple in the World: Why American Gothic still fascinates., Slate, 8 June 2005
- ^ 1 2 "About This Artwork: American Gothic". The Art Institute of Chicago. נבדק ב-20 ביוני 2010.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Andréa Fernandes. "mental_floss Blog » Iconic America: Grant Wood". Mentalfloss.com. אורכב מ-המקור ב-2009-02-15. נבדק ב-2010-04-12.
- ^ "Grant Wood's Letter Describing American Gothic". Campsilos.org. נבדק ב-2010-04-12.
- ^ Deborah Solomon (28 באוקטובר 2010). "Gothic American". The New York Times.
{{cite news}}: (עזרה)