אנדרה אדי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אנדרה אדי

אנדרה אדי (הונגרית: Ady Endre‏; 22 בנובמבר 1877 ארמינסנט, צפון טרנסילבניה, אז בהונגריה - 27 בינואר 1919 בודפשט), משורר הונגרי.

אנדרה אדי נולד ב-1877 בכפר הקטן ארמינדסנט, אז בממלכת הונגריה (כיום במחוז סאטו מארה ברומניה). הוא למד משפטים ועבד כעיתונאי, והיה המשורר הראשון שהביא את הסימבוליזם לשירה ההונגרית. שיריו עוסקים באהבה, בהונגריות החצויה בין מזרח ומערב, ביחס האדם לאלוהיו, בפולחן האגו הנרקיסיסטי ובקרבת הקץ והחידלון. אדי היה כבר בימי חייו אחד המשוררים ההונגרים הנערצים ביותר, אך גם הושמץ כמשורר בלתי-מוסרי. דחף ההרס העצמי הביא אותו לחיי הוללות, לטיפה המרה ולחולי. הוא מת צעיר, בשנת 1919, כתוצאה ממחלת העגבת[1][2].

בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה היה אדי מבני חוגו הספרותי של המשורר אביגדור המאירי והיה מיודד עמו. אדי מוזכר בספרו האוטוביוגרפי של המאירי "השגעון הגדול".

ספריו: "שירים" (1899), "שירים חדשים" (1906), "דם וזהב" (1907), "במרכבת אליהו" (1908), "להאהב, אני מפציר" (1909), "החיים החומקים" (1912), "מרגיטה רוצה לחיות" (1912), "אהבת עצמנו" (1913), "מי ראה אותי?" (1914) ו"בראש המתים" (1918). שירי העיזבון של אדי, "האוניות האחרונות", יצאו לאור בשנת 1923. שיריו תורגמו לעברית, בין השאר, בידי אביגדור המאירי, מרדכי אבי-שאול, איתמר יעוז-קסט, רמי סערי, דוד גלעדי ומשה גנן.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כפר הולדתו, ארמינדסנט קיבל את שמו:אדי אנדרה, בהונגרית "אדיפאלווה"
  • בעיר אוראדיה נפתח מוזיאון לזכרו
  • בעיר זאלאו ברומניה הוענק שמו לבית ספר תיכון

ספרי שירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוני 1889 דברצן Versek - שירים
  • 1903 אוראדיה Még egyszer (עוד פעם)
  • פברואר 1906 Új versek - שירים חדשים
  • 1907 Vér és arany דם וזהב
  • Az Illés szekerén 1908 - במרכבת אליהו
  • Szeretném, ha szeretnének 1909 - להאהב, אני מפציר
  • A Minden-Titkok versei 1910 - (שירי הסודות)
  • A menekülő Élet 1912 - החיים החומקים
  • Margita élni akar 1912 - מרגיטה רוצה לחיות
  • A Magunk szerelme 1913 - אהבת עצמנו
  • Ki látott engem? 1914 - מי ראה אותי?
  • A halottak élén 1918 - בראש המתים
  • Az utolsó hajók 1923 - האוניות האחרונות

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Robert Reid. (2007). Romania and Moldova. Lonely Planet Publications. p.224. ISBN 978-1741044782
  2. ^ Ahmet Ersoy, Maciej Górny, Vangelis Kechriotis. (2010). Modernism: Representations of National Culture, Discourses of Collective Identity in Central and Southeast Europe, Vol. 3/2. Central European University Press. p.274. ISBN 978-9637326646