אנדרה מארטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אנדרה מארטי
André Marty
לידה 6 בנובמבר 1886
פרפיניאן, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 23 בנובמבר 1956 (בגיל 70)
טולוז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מעסיק ל'הומניטה עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקיד חבר האספה הלאומית הצרפתית עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הקומוניסטית של צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה עיטור הדגל האדום עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אנדרה מארטיצרפתית: André Marty, ‏6 בנובמבר 1886 - 23 בנובמבר 1956) היה מנהיג של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית במשך כשלושים שנה. כן היה חבר האספה הלאומית הצרפתית, בהפסקות, במשך פרק זמן דומה: מ-1924 עד 1955. מארטי היה בצעירותו קצין בשורות הצי הצרפתי, והיה ממנהיגי מרד שפרץ בספינות הצי זמן קצר לאחר מלחמת העולם הראשונה. בנוסף, היה מארטי מזכיר הקומינטרן מ-1935 עד 1943 וקומיסר הבריגדות הבינלאומיות במלחמת האזרחים בספרד בשנים 1936 עד 1938. בתפקיד זה דן למוות רבים מן המתנדבים לבריגדות.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיו המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרה מארטי נולד ב-1886 בפרפיניאן שבדרום צרפת למשפחה מבוססת, שנטייתה הפוליטית לשמאל. אביו היה סוחר יינות. בצעירותו ניסה להתקבל לאקדמיה הימית, אך ניסיונו זה לא צלח ובמקום זאת הפך לשוליה אצל יצרן דודי חימום. מאוחר יותר הוא הצטרף לצי הצרפתי, בתפקיד קצין מכונות, על אוניית המערכה ז'אן באר. לאחר מלחמת העולם הראשונה נשלחה 'ז'אן באר' אל הים השחור במסגרת התערבות מדינות ההסכמה במלחמת האזרחים ברוסיה, וזאת כדי לסייע בהגנת העיר מפני הבולשביקים.

המרד בים השחור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-19 באפריל 1919 פרץ מרד באוניית המערכה 'ז'אן באר' ובאונייה האחות 'פראנס' (צרפת, France) ומארטי היה אחד ממנהיגיו, אם כי חלקו המדויק אינו ברור לחלוטין. ברקע המרד עמדה אהדת הצוותים לבולשביקים, אך סיבות ישירות יותר היו שחרורם המתעכב, כחצי שנה לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, ומזון בלתי מספק. המרד שכך מששלטונות צרפת נענו לעיקר הדרישות והחזירו את האוניות לצרפת, אולם מנהיגי המורדים הועמדו למשפט. מארטי נידון לעשרים שנות מאסר עם עבודת פרך. ב-1922 שוחררו המורדים הנידונים. כאות הזדהות מצד המפלגה הקומוניסטית של רוסיה, הוא נבחר באופן סמלי לחבר בסובייט של מוסקבה על ידי פועלי מפעל 'דינאמו' (Динамо) המקומי.

ז'אן באר

פעילות פוליטית בצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1923, לאחר שחרורו מהכלא, הצטרף מארטי למפלגה הקומוניסטית הצרפתית, ולא מעט בזכות הכריזמה שלו ועברו במרד בים השחור, נבחר מטעמה ב-1924 לאספה הלאומית הצרפתית. כן הפך לחבר הוועד המרכזי של המפלגה. מארטי, שהשתתף במאבקים כנגד מה שנראה לו כמיליטריזם הגובר בצרפת, נכלא על רקע זה לזמן מה בכלא לה סונטה (La Santé) בפריז. ב-1931 הוא החל להיות פעיל בקומינטרן, ובהמשך נבחר למזכירות ולנשיאות הארגון.

מלחמת האזרחים בספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשפרצה, בשנת 1936, מלחמת האזרחים בספרד נשלח מארטי לייצג באותה ארץ את הקומינטרן. באוקטובר הוא מונה לקומיסר הראשי של הבריגדות הבינלאומיות. מארטי פעל בתפקידו זה מאלבסטה, שם היה ממוקם מטה הבריגדות ובסיס האימונים הראשי שלהן. הוא זכה שגדוד מן הבריגדה ה-XII יקרא על שמו, ולהבדיל, זכה לכינוי "הקצב של אלבסטה", שכן הוא היה ידוע במשמעת הנוקשה שהנהיג ובנטייתו "לראות" בוגדים בכל אשר פנה. מארטי פסק עונשי מוות חדשות לבקרים, שקורבנותיהם מנו מאות מתנדבים, ואלה היוו אחוז משמעותי ממספר המתנדבים בכללו, שהיה כ-35,000, וממספר ההרוגים מביניהם, שהיה כמה אלפים.

שארית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי תום מלחמת האזרחים בספרד, מארטי עשה דרכו לברית המועצות והקדיש עצמו לעבודתו בקומינטרן, עד לפירוק הארגון ב-1943. בין מאי לאוקטובר 1943 הוא נשלח לאלג'יר כנציג המפלגה הקומוניסטית הצרפתית בכוחות צרפת החופשית. עם שחרור פריז באוגוסט 1944 חזר מארטי לצרפת, וניסה לנצל את אי הסדר שעד להתבססות השלטון להפיכה. תוכניתו לא זכתה לתמיכת מנהיגי המפלגה, כמו גם של החברים מן השורה, ואפילו סטלין הטיל עליה וטו.

אחרי המלחמה מארטי נבחר שוב לאספה הלאומית, אולם מעמדו נפגע באופן רציני בשל התקפות עליו בעיתונות, חלקן מצד פקודיו לשעבר. הוא הואשם שהיה סוכן משטרתי ואף על פי שההאשמות לא הוכחו, הוא סולק מן המפלגה בסוף 1952. מארטי נותר חבר האספה הלאומית עד 1955 ומת כתוצאה מסרטן הריאות ב-1956.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארנסט המינגוויי, למי צלצלו הפעמונים, תרגם מנשה לוין, הוצאת עמיחי, 1942. תרגום שני גדעון טורי, הוצאת זמורה ביתן, 1986. תרגום שלישי תרצה גור-אריה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2006. מאנגלית: Ernest Hemingway, For Whom the Bell Tolls, 1940

  • Anthony Beevor, The Battle for Spain: The Spanish Civil War (1936–1939), Weidenfeld, 2006. ISBN 978-0297848325
  • Fred Copeman, Reason in Revolt, Blandford Press, 1948

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אנדרה מארטי בוויקישיתוף