אנדריאה גבריאלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אנדריאה גבריאלי

אנדריאה גבריאלי (איטלקית: Andrea Gabrieli;‏ 1510 בקירוב - 1586) היה מלחין ונגן עוגב איטלקי מתקופת הרנסאנס המאוחרת, דודו של ג'ובאני גבריאלי, שהתפרסם קצת יותר ממנו. אנדריאה גבריאלי היה החבר הראשון באסכולה הוונציאנית, שעשה לו שם עולמי והשפעתו בהפצת הסגנון הוונציאני באיטליה ובגרמניה הייתה רבה ביותר.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לגבי ראשית חייו של גבריאלי, רב הנעלם על הידוע. קרוב לוודאי, שנולד בוונציה וייתכן שהיה תלמידו של אדריאן וילארט בבזיליקת סן מרקו. ידוע, שהיה נגן עוגב בקאנארג'ו בשנת 1557, שאז התחרה ללא הצלחה על משרת נגן העוגב בסן מרקו. בשנת 1562 נסע לגרמניה, שם ביקר בפרנקפורט ובמינכן. בתקופת שהותו שם פגש את אורלנדו לאסוס והתיידד עמו. בשנת 1566 נבחר למשרת נגן העוגב בכנסיית סן מרקו, אחת המשרות המוזיקליות היוקרתיות ביותר בצפון איטליה; במשרה זו החזיק עד אחרית ימיו. בערך בתקופה זו יצא שמו כאחד המעולים במלחיני תקופתו, שם שעמד בעינו כל חייו. בעבודתו בחלל האקוסטי יוצא הדופן של קתדרלת סן מרקו עלה בידו לפתח את סגנונו הטקסי הייחודי, שהיה בעל השפעה עצומה בפיתוח הסגנון הפוליכוראלי והניב הקונצרטנטי, המגדיר בחלקו את ראשית תקופת הבארוק במוזיקה.

אין ספק, שחובותיו בסן מרקו כללו הלחנה, שכן הוא כתב כמות גדולה של מוזיקה לאירועים טקסיים, מהם בעלי עניין היסטורי בלתי מבוטל. הוא סיפק את המוזיקה לחגיגות שליוו את הניצחון על הטורקים בקרב לפאנטו (1571); כמו כן חיבר מוזיקה לכבוד ביקורם של נסיכים אחדים מיפן. (1586).

בשלב מאוחר בקריירה שלו התפרסם גם כמורה. בין הבולטים בתלמידיו היו אחיינו ג'ובאני גבריאלי; תאורטיקן המוזיקה לודוביקו זאקוני; האנס ליאו האסלר, שהביא את סגנון הקונצ'רטאטו לגרמניה; ורבים אחרים.

מועד ונסיבות מותו אינם ידועים, אבל הואיל ומשרתו בקתדרלת סן מרקו נתפסה בסוף 1586, וחלק גדול מן המוזיקה שלו יצא לאור לאחר מותו בשנת 1587, ההנחה היא, שהוא הלך לעולמו בשנת 1586.

יצירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גבריאלי היה מלחין פורה ורבגוני וכתב כמות גדולה של מוזיקה, הכוללת יצירות קודש וחול ווקאליות, מוזיקה לקבוצות מעורבות של קולות וכלים ומוזיקה שכולה אינסטרומנטאלית ונועדה, בחלקה הגדול, לחלל הכביר, המהדהד של סן מרקו. יצירותיו כוללות יותר ממאה מוטטים ומדריגלים ומספר קטן יותר של יצירות אינסטרומנטאליות.

את סגנונו המוקדם הוא חב לצ'יפריאנו דה רורה והמדריגלים שלו מייצגים מגמות של אמצע המאה ה-16. עם זאת, כבר במוזיקה המוקדמת שלו גילה נטייה למרקמים הומופוניים בשיאי המוזיקה, המבשרים את הסגנון המפואר של שנותיו המאוחרות. אחרי פגישתו עם לאסוס בשנת 1562, חל שינוי ניכר בסגנונו והשפעת המלחין ההולנדי גברה על כל האחרות ביצירתו.

משהחל לעבוד בסן מרקו, חלה אצל גבריאלי התרחקות מן הסגנון הקונטרפונקטי הצרפתי-פלמי ששלט במוזיקה של המאה ה-16 והוא החל לעשות שימוש במצלול המפואר של קבוצות הקול והכלי המעורבות, שניגנו זו מול זו (אנטיפונארה) בקתדרלה הגדולה. המוזיקה שלו בתקופה זו השתמשה בחזרה על פסוקים בצירופים שונים של קולות בגבהי-צליל שונים; אף כי אין ציון מפורש לשימוש בכלים, אפשר להקיש על קיומו; גבריאלי עושה שימוש מחושב בניגודי מרקם ומצלול לעיצוב קטעי מוזיקה בדרך ייחודית, המגדירה את הסגנון הוונציאני לדור הבא.

ואולם, לא כל המוזיקה שגבריאלי כתב נועדה לסן מרקו. הוא סיפק את המוזיקה לאחת ההפקות המחודשות המוקדמות ביותר של דרמה יוונית עתיקה בתרגום איטלקי: "אדיפוס טיראנוס" של סופוקלס, שלה כתב מוזיקה למקהלות, בקווים נפרדים לקבוצות קול שונות. ההפקה עלתה בוויצ'נצה בשנת 1585.

בין יצירותיו לכלי מקלדת חשוב לציין ריצ'רקארי, קנצונות, וריאציות, טוקטות, אינטבולציות (עיבודים עם קישוטים של שנסונים ומדריגלים).

יצירותיו הכליות כוללות ריצ'קרי, קנצונות, יצירה בשם "הקרב".

נראה הדבר, שגבריאלי לא היה מעוניין לפרסם חלק גדול מן המוזיקה שלו, ואחיינו ג'ובאני גבריאלי פרסם הרבה ממנה לאחר מות דודו.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Article "Andrea Gabrieli," in The New Grove Dictionary of Music and Musicians, ed. Stanley Sadie. 20 vol. London, Macmillan Publishers Ltd., 1980. ISBN 1-56159-174-2