אנדריה ארטוקוביץ'
.png) | |
| לידה |
29 בנובמבר 1899 קלובוק, בוסניה והרצגובינה  |
|---|---|
| פטירה |
16 בינואר 1988 (בגיל 88) זאגרב, הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה |
| מדינה |
האימפריה האוסטרו-הונגרית, המדינה העצמאית של קרואטיה |
| השכלה |
הפקולטה למשפט באוניברסיטת זאגרב |
| מפלגה |
אוסטאשה |
  | |
אנדריה ארטוקוביץ' (בקרואטית: Andrija Artuković; 29 בנובמבר 1899 – 16 בינואר 1988) היה פושע מלחמה קרואטי, חבר בארגון הפשיסטי הקרואטי "אוסטאשה", שר הפנים במדינה העצמאית של קרואטיה, בתקופת מלחמת העולם השנייה.
לפני מלחמת-העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארטוקוביץ' נולד ב-29 בנובמבר 1899 בקלובוק, בוסניה-הרצגובינה, שהייתה חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית והתחנך במנזר הפרציסקני "שירוקי ברייג". מגיל צעיר היה פעיל ב-"תנועת הזכויות הקרואטית" שהפכה לימים לתנועת האוסטאשה המהפכנית, שדגלה בבדלנות ולאומנות קרואטית. לאחר ההתקוממות הקטנה בהרי ולביט ברח ארטוקוביץ' לאיטליה, בה חבר למנהיג התנועה אנטה פאבליץ', נעשה מקורב אליו, ושותף לדעותיו. לאחר ההתנקשות באלכסנדר הראשון, מלך יוגוסלביה באוקטובר 1934, הוא נעצר בדייפ[1], לאחר שגורש מבריטניה לבקשת הצרפתים. בעיתונות אז הוא תואר: "ידוע בתור חבר מסוכן של אגודת הטרוריסטים "אוסטאצ'י" והשתתף בהתנקשויות ברכבות הבינלאומיות העוברות דרך יוגוסלביה."[2].
מלחמת-העולם השנייה: שר-הפנים בקרואטיה העצמאית[עריכת קוד מקור | עריכה]
לארטוקוביץ', שכונה "הימלר של הבלקנים", היה חלק מרכזי בהקמת מחנות ריכוז והשמדה על אדמת קרואטיה. הכינוי ניתן לו לא רק בגלל בכירות-מעמדו במשטר, אלא גם בגלל מעורבותו הערה בנושאי ההשמדה על הפכים הקטנים ביותר[3]. כשר-הפנים עיגן את הקמתם בחוק, וניסח את ההוראות התחיקתיות שלפיהן שולחו יהודים, צוענים וסרבים למחנות אלו. הוא ביקר בכמה ממחנות אלו, בייחוד ביאסנובאץ, לא אחת. ניצולת המחנה, מילקה זאביצ'יץ', זכרה את ביקורו במחנה ב-23 בספטמבר 1944, כאשר ישב עם המפקד דינקו שאקיץ', וצפה בגופות, אשר נתלו זה-מכבר, של ד"ר מארין יורצ'ב, אשתו, שגופתה נמשכה משערותיה אל הגרדום כשנפלה ממנו, ועוד אי-אלו אזרחים ואסירים. היא אמרה כי "זכור לי היטב, שארטוקוביץ' אכל שניצל מטוגן ובשר אדום כשצפה בגופות מתנדנדות מבעד לחלון. שלושתם צחקו ודיברו על משהו"[4].
האיש השני בקרואטיה העצמאית[עריכת קוד מקור | עריכה]
מעמדו של ארטוקוביץ' בהיררכיה האוסטאשית תמיד היה בכיר, אך לא תמיד ישב הוא לבטח במקום השני לפאבליץ', כפי שנטען לעיתים. למעשה, היה המקום הזה לכתחילה שייך לסלאבקו קווטרניק, הדומובארבניק (שר-הצבא). סלאבקו היה ידידו של פאבליץ' וזה ששב לפניו לזאגרב, תיווך בינו לבין הנאצים, והכריז בשמו ברדיו בעיר על הקמת מדינת קרואטיה העצמאית. קווטרניק גם היה קשור בנישואים עם בתו של הוגה התנועה, וחונכו של פאבליץ', יוסיפ פרנק (שמוצאו היה יהודי). בנו של קווטרניק מנישואים אלו היה אאוגן קווטרניק שנתמנה לראש שירות הביטחון העממי של האוסטאשה (Ustaska Narodzna Sluzba, UNS), שהייתה גוף בעל סמכות בלתי-מוגבלת, שפיקח גם השלטון. אאוגן, כאביו, היה גם איש אמונם של הנאצים, ומעמדו גדל כל כך, שעבר את אביו ואף איים על פאבליץ' עצמו. לאור פלוגתא בין פאבליץ' ואאוגן ביחס למפלת סטלינגרד (פאבליץ' חשש מהפסד הציר ולכן היסס להשמיד יהודים, ואאוגן ראה בזאת סיבה להחיש את ההשמדה), ניצל ארטוקוביץ' את ההזדמנות ושכנע את פאבליץ' לגרש את הקווטרניקים, וכך הפך לאיש השני בכוחו בקרואטיה, ולסגנו של פאבליץ'.
לאחר מלחמת-העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתום המלחמה ברח לבריטניה וממנה הגיע בשנת 1948 לארצות הברית עם תעודות מזויפות, חבר לאחיו והתגורר בלוס אנג'לס. בשנת 1951, לאחר שהזדהה בשמו האמיתי, תבעה ממשלת יוגוסלביה את הסגרתו[5] ובעקבות זאת ארצות הברית סירבה להאריך את אשרת שהייתו[6][7]. במשפט שהתקיים לגבי הסגרתו נקבע שאמנת ההסגרה בין ארצות הברית ויוגוסלויה בטלה. החלטה זו נהפכה בערעור ובעקבות זאת התקיים משפט נוסף בה נתקבלה טענתו של ארטוקוביץ שההאשמות נגדו הן פוליטיות ועל כן אין להסגירו[8][9]. ממשלת יוגוסלוויה שנהלה את גביית העדויות עבור הליך ההסגרה הגישה עדויות כתובות שעשו רושם גרוע על השופט ועל כן הוא כתב שההאשמה נגד ארטוקוביץ לא הוכחה[10].
עם זאת בשנת 1961 סורבה בקשתו לקבלת אזרחות של ארצות הברית[11]. בשנת 1962 פורסם שרשות ההגירה בארצות הברית מעוניינת לגרש את ארטוקוביץ אולם לא ליוגוסלביה אלא למדינה אחרת[12].
עניינו של ארטוקוביץ לא ירד מסדר היום הציבורי. במאי 1974 העלתה אליזבת הולצמן בבית הנבחרים של ארצות הברית את הנושא של פושעי מלחמה המתגוררים בארצות הברית והביאה את ארטוקוביץ' כדוגמה[13]. בסוף שנת 1974 זרקו שני יהודים בקבוק מולוטוב על רכבו של אחיו של ארטוקוביץ'. השניים נעצרו מיד לאחר האירוע. אחד מהם נדון לשנת מאסר[14] והשני, טוביה שוורץ, שוחרר בערבות ונמלט לישראל. במאי 1976 בקשה ארצות הברית מישראל להסגיר את שוורץ, דבר שעורר לחץ ציבורי להסגיר את ארטוקוביץ' ליוגוסלביה. בסופו של דבר החליט שר המשפטים שלא להסגיר את שוורץ[15]. בשנת 1977 הוחלט לפתוח מחדש את הליכי גירושו[16]. בדצמבר 1982 קבע בית משפט בארצות הברית שאין לגרש את ארטוקוביץ' לפני שיעמוד בפני משפט חדש שיברר את אשמתו[17].
הוסגר ליוגוסלביה בפברואר 1986[18]. במחאה על ההסגרה הצית את עצמו חבר ארגון קרואטי לפני הקונסוליה של ארצות הברית בטורונטו[19]. הוא הועמד לדין[20] וב-14 במאי 1986 הוא נידון למוות על פשעי מלחמה[21]. באפריל 1987 נדחתה הוצאתו להורג בגלל בריאותו הלקויה[22]. הוא מת מוות טבעי בכלא ב-16 בינואר 1988[23].
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אנדריה ארטוקוביץ', באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ עוד מאסרים בקשר את רצח המלך אלכסנדר, דואר היום, 23 באוקטובר 1934
- ^ החקירות בענין הרצח של אלכסנדר, הארץ, 24 באוקטובר 1934
- ^ ביוגרפיה ממצה על ארטוקוביץ', שבה נזכרים מעשי-זוועה ביאסנובאץ, וכן מעורבות ארטוקוביץ' ברצח יהודים וסרבים, בזה: http://www.jasenovac-info.com/cd/biblioteka/pavelicpapers/artukovic/aa0006.html . וכן כאן: http://www.jasenovac-info.com/cd/biblioteka/pavelicpapers/artukovic/aa0012.html
- ^ עדות מילקה זאביצ'יץ' במשפט דינקו שאקיץ', ראה בזה: http://public.carnet.hr/sakic/hinanews/arhiva/9903/hina-29-r.html
- ^ יוגוסלאויה תובעת הסגרת פאואליץ וארטוקוביץ, דבר, 20 ביוני 1951
- ^ "הימלר של קרואטיה" יצא מארצות הברית, חרות, 2 ביולי 1951
- ^ יוגוסלביה דורשת הסגרת פושעי מלחמה, דבר, 28 בספטמבר 1951
- ^ ריצ'ארד יפה, ארה"ב אינן מסגירות ליוגוסלויה את רוצח יהודים ארטוקוביץ, על המשמר, 13 במאי 1955
- ^ ארה"ב סירבה להסגיר פושע מלחמה, חרות, 11 בספטמבר 1957
- ^ אלכס דורון , נאצים עושים אמריקה , מעריב, 26 באוקטובר 1984
- ^ ארטוקוביץ לא יקבל את האזרחות האמריקנית, הַבֹּקֶר, 13 באפריל 1961
- ^ ארטוקוביץ יגורש מארה"ב אבל לא ליוגוסלאוויה, הצופה, 5 בספטמבר 1962
- ^ שמואל שגב, קוראת להקים 'יחידת מחץ' אמריקנית לגירוש הפושעים הנאציים מארה"ב, מעריב, 21 במאי 1974
- ^ עמוס לבב, "ראיתי את טוביה שווארץ ואני יכול לזהות אותו בוודאות", מעריב, 7 ביולי 1976
- ^ זאב סגל, על אזרחות והסגרה, מעריב, 11 בספטמבר 1977
- ^ ג'ק נלסון, נפתחו הליכי גירושי נגד ארטוקוביץ מארה"ב, מעריב, 28 באפריל 1977
- ^ אלכס דורון, נאצים עושים אמריקה, מעריב, 26 באוקטובר 1984
- ^ ריצ'ארד באלמפורת', הפושע הנאצי הועבר באלונקה, מעריב, 13 בפברואר 1986
- ^ מחאה בטורונטו, מעריב, 25 בפברואר 1986
- ^ דון סקאנקי, הפושע הנאצי ארטוקוביץ מתעקש: משפטי הוכיח חפותי, מעריב, 11 במאי 1986
- ^ ארטוקוביץ' נידון למוות אר עונשו יומתק כנראה, מעריב, 15 במאי 1986
- ^ המתת פושע המלחמה ארטוקוביץ נדחתה בגלל מצב בריאותו, מעריב, 29 באפריל 1987
- ^ פושע מלחמה יוגוסלווי מת בטרם הוצא להורג, מעריב, 19 בינואר 1988