אנדרס ד'אלסנדרו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אנדרס ד'אלסנדרו
DAlessandro.jpg
מידע אישי
שם מלא אנדרס ניקולאס ד'אלסנדרו
תאריך לידה 15 באפריל 1981
מקום לידה בואנוס איירס שבארגנטינה
גובה 1.74 מטר
עמדה קיצוני, קשר התקפי
מועדונים מקצועיים*
1998 - 2003
2003 - 2005
2006
2006 - 2007
2007
2008
2008 -
ריבר פלייט
וולפסבורג
פורטסמות'
ריאל סרגוסה
ריאל סרגוסה
סן לורנצו
אינטרנסיונל
80 (31)
41(13)
13 (4)
36 (15)
14 (7)
15 (3)
189 (48)
נבחרת לאומית
2001 - 2011 ארגנטינה 52 (18)

* מספר ההופעות והשערים במועדון מתייחס למשחקי הליגה
בלבד ומעודכן לתאריך 12 במאי 2012

אנדרס ניקולאס ד'אלסנדרו (ספרדית: Andrés Nicolás D'Alessandro, נולד ב-15 באפריל 1981 בבואנוס איירס שבארגנטינה) הוא כדורגלן ארגנטינאי המשחק בשורות אינטרנסיונל מברזיל. הוא מכונה אל קאבזון ("ראש גדול").

קריירת מועדונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ד'אלסנדרו הוא תוצר מחלקת הנוער המשובחת של ריבר פלייט. אף שערך את הופעת הבכורה שלו כבר בשנת 1998, ד'אלסנדרו פרץ לתודעת הציבור רק אחרי הופעתו במונדיאל הנוער שנערך בארגנטינה ב-2001. לאחר הטורניר, ד'אלסנדרו הפך לשחקן הרכב חשוב בקבוצה וזכה לתשומת לב מיוחדת מצידם של מועדוני צמרת מאירופה כשהבולטת הייתה ברצלונה. הוא שיחק במדי ריבר פלייט במשך 4 שנים בהן שיחק עבור הקבוצה 72 משחקים וכבש 19 שערים. הוא זכה עם הקבוצה בשתי אליפויות.

על אף שזכה להתעניינות מצידן של קבוצות צמרת באירופה, הצליחה וולפסבורג, קבוצה קטנה מהבונדסליגה, לרכוש את כרטיס שחקנו תמורת 11 מיליון אירו, סכום שיא בשביל המועדון. כחלק מהעסקה עברו לקבוצה הגרמנית בהשאלה שני שחקנים נוספים וענקית הרכב הגרמנית פולקסוואגן, נותנת החסות הראשית של הקבוצה, חתמה על חוזי פרסום עם ריבר פלייט וההתאחדות הכדורגל הארגנטינאית. תקופתו בקבוצה לא הייתה מוצלחת, הוא אמנם שיחק טוב בעונתו הראשונה אך דעך במהלך השנתיים הבאות. הוא הואשם בחוסר חשק להתאמן ובכך שלא גילה מוטיבציה לשחק עבור הקבוצה.

בינואר 2006 החליטה הקבוצה להציבו ברשימת ההעברות, ופורטסמות' האנגלית החליט להשאילו לחצי שנה עם אופצייה להעברה מוחלטת תמורת 9 מיליון אירו.

בקיץ 2006 ד'אלסנדרו הושאל בשנית, הפעם לריאל סרגוסה שקיבלה גם אופצייה להעברה תמורת 6 מיליון יורו. הוא קיבל את החולצה מספר 10 והצטרף לארבעת הארגנטינאיים הנוספים בקבוצה (האחים גבריאל ודייגו מיליטו, פבלו איימר ולאונרדו פונסיו).

אחרי עונה מוצלחת במועדון, החליטה הקבוצה לממש את האופציה ולרכוש את כרטיסו אך מאוחר יותר הסתכסך ד'אלסנדרו עם מאמנו בקבוצה. השחקן הביע את רצונו לעזוב את הקבוצה ולחזור לארגנטינה כשהמועמדות לקלוט אותו היו קבוצת האם שלו ריבר פלייט וסן לורנצו המודרכת על ידי ראמון דיאס שאימן אותו בריבר פלייט. שמועות נפוצו בספרד שד'אלסנדרו היו מהגורמים לפיטוריו של מאמן הקבוצה ובהמשך להתפטרותו של המאמן המחליף. בינואר 2008 הצליחה סן לורנצו ביחד עם קבוצת משקיעים לרכוש את כרטיסו של השחקן. ד'אלסנדרו צורף לקבוצה על תקן מושאל אך לא הצליח להותיר רושם רב. הוא שיחק בעיקר במשחקי הקבוצה בגביע הליברטדורס אך לא הצליח להוביל את הקבוצה לזכייה. עם פיטוריו של ראמון דיאס ביקש ד'אלסנדרו לעזוב את הקבוצה. אינטרנסיונל הברזילאית לבסוף רכשה את כרטיסו תמורת 6 מיליון אירו.

ד'אלסנדרו נבחר לכדורגלן השנה בדרום אמריקה לשנת 2010.

נבחרת ארגנטינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ד'אלסנדרו לא היה בתוכניותיו של חוסה נסטור פקרמן לקראת מונדיאל הנוער שתקיים בארגנטינה ב-2001. פציעתו של אלחנדרו דומינגס מספר ימים לפני תחילת הטורניר הביאה לזימונו לסגל, הוא החל את הטורניר כמחליף אך עד מהרה תפס מקום בהרכב והיה מהשחקנים הבולטים של ארגנטינה שזכתה בתואר תוך כדי תצוגת כדורגל משכנעת.

למרות הצלחתו בטורניר, זכה ד'אלסנדרו לערוך את הופעת הבכורה במדים הבוגרים רק בינואר 2003 במשחק הידידות של ארגנטינה מול נבחרת הונדורס, משחק בו ארגנטינה הופיעה עם סגל שחקנים המשחקים בליגה המקומית.

הוא היה בסגל ארגנטינה שסיימה במקום השני בקופה אמריקה ב-2004 וזכה במדליית הזהב באולימפיאדת אתונה 2004.


זוכי פרס כדורגלן השנה בדרום אמריקה

1971: טוסטאו | 1972:קוביאס| 1973: פלה | 1974: פיגרואה | 1975: פיגרואה | 1976: פיגרואה | 1977: זיקו | 1978: קמפס | 1979: מראדונה | 1980: מראדונה| 1981: זיקו | 1982: זיקו | 1983: סוקרטס | 1984: פרנצ'סקולי | 1985: רומריטו | 1986: אלזמנדי | 1987: ולדרמה | 1988: פאס | 1989: בבטו | 1990: אמרייה | 1991: רוג'רי | 1992: ראיי | 1993: ולדרמה| 1994: קאפו | 1995: פרנצ'סקולי | 1996: צ'ילאברט| 1997: סאלאס | 1998: פאלרמו | 1999: סביולה | 2000: רומאריו | 2001: ריקלמה | 2002: קארדוזו | 2003: טבס | 2004: טבס | 2005: טבס | 2006: פרננדז | 2007: קבניאס | 2008: ורון | 2009: ורון | 2010: ד'אלסנדרו | 2011: ניימאר | 2012: ניימאר | 2013: רונאלדיניו