אנדרש שיף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אנדרש שיףהונגרית: András Schiff נולד ב-21 בדצמבר 1953) הוא פסנתרן ומנצח יהודי-בריטי יליד הונגריה שזכה במספר פרסים חשובים. מאז 2011 מבקר בחריפות את הממשלה ההונגרית על היותה נגועה באנטישמיות.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיף נולד בבודפשט והחל ללמוד נגינה בפסנתר בגיל חמש אצל אֵרְזֶ'בֶּט ואדאס. בהמשך למד באקדמיה למוזיקה ע"ש ליסט בבודפשט בכיתות של פאל קאדושה ופרנץ ראדוש ואצל ג'ורג' מלקולם בלונדון. הוא ערק מהונגריה בעת מסע קונצרטים בארצות הברית בשנת 1979[1] והוא אזרח בריטי מאז 2001. אנדרש שיף נשוי לכנרת יואוקו שיוקאבה, ומתגורר בלונדון ובפירנצה.

בשנת 1999 הקים תזמורת קאמרית מזדמנת, שכינה בשם "קאפלה אנדראה בארקה", שם שמקורו בתרגום שמו הגרמני לאיטלקית - פירוש המילים בארקה ושיף הוא "סירה", או "אוניה". שיף הופיע כמנצח עם כמה תזמורות חשובות, ובכלל זה הופעות סדירות עם תזמורת פילהרמוניה בלונדון והתזמורת הקאמרית של אירופה.‏[2]

שיף הוא אחד מגדולי הפרשנים ליצירות באך, מוצרט ושומאן. הקלטותיו הרבות לחברת דקה כוללות את מכלול הסונאטות של מוצרט ושוברט והרבה מיצירות המקלדת של באך, כמו גם מכלול הקונצ'רטי לפסנתר של מוצרט עם הקאמרטה אקדמיקה זלצבורג בניצוח שאנדור וג. הקלטותיו לחברת טלדק כוללות את מכלול הקונצ'רטי לפסנתר של בטהובן עם התזמורת הסקסונית הממלכתית של דרזדן בניצוח ברנרד הייטינק. לחברת ECM הקליט שיף יצירות משל יאנאצ'ק ושאנדור ורש, וכן ערך הקלטות חיות של כל הסונאטות לפסנתר של בטהובן באולם טונהאלה בציריך (מחזור בטהובן זכה בפרס מבקרי המוזיקה האיטלקים על שם פרנקו אביאטי). שיף הגיש בלונדון סדרת רסיטלים מוסברים של מכלול הסונאטות של בטהובן. הקלטותיו החיות לחברת ECM כוללות גם פרטיטות של באך ואת וריאציות גולדברג. עוד הקליט לידר של בטהובן ושוברט עם פטר שראייר וצ'צ'יליה ברטולי ואת שלושת הקונצ'רטי של בארטוק.‏[3]

אנדרש שיף ערך את האיצבוע למהדורה החדשה של הפסנתר המושווה של באך (שיצאה לאור ב-2006) וכן סיפק את האיצבוע ואת הקדנצות החסרות להוצאה חדשה של הקונצ'רטי לפסנתר של מוצרט (החל ב-2007).

בשנת 2011 גילה המוזיקולוג והמנצח כריסטופר הוגווד דרך מקרה בארכיון של אוניברסיטת פרינסטון יצירה לא נודעת, שברהמס חיבר בגיל 20 והקדיש למארחו, מוזיקאי גרמני מגטינגן, בשנת 1853, כאשר ביקר בעיר לרגל הופעות עם הכנר אדוארד רמניי. את תווי היצירה הקצרה, בת שתי דקות, כתב לצד דברי תודתו בספר האורחים של המוזיקאי, שם מונצחות גם יצירותיהם של מלחינים אחרים, כאות תודה על האירוח. נושא היצירה שימש כעבור 12 שנים לפרק הסקרצו של שלישיית הקרן של ברהמס. בראיון בבי.בי.סי. אמר אנדרש שיף על היצירה, שאותה הוא עתיד לנגן בביצוע הבכורה העולמי שלה, כי היא נושאת אופי אלתורי, על אף הוראות הביצוע הכלולות בה, והוא רואה בה את אחד האינטרמצי של ברהמס. היצירה, על אף מידותיה המיניאטוריות, שלמה ועומדת בפני עצמה. ברהמס תיאר אותה כ"אלגרו און פוקו אג'יטאטו" (אלגרו, עם נופך התרגשות").‏[4]

שיף מנגן בפסנתר בזנדורפר, שאותו הוא מבכר על פני הסטיינוויי המקובל יותר בשימוש, ובמידת האפשר לוקח אותו עמו במסעותיו. כמו כן הקליט את מוצרט על פיאנו-פורטה אותנטי. הוא הופיע ברסיטל מיצירות בטהובן על הפסנתר של המלחין, ברודווד משנת 1817.

השקפות פוליטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיף נתן פומבי לדעותיו בנושאים פוליטיים באוסטריה[5] ולאחר זאת, בהונגריה. ב-1 בינואר 2011 פרסם שיף מכתב בוושינגטון פוסט ובו העלה את השאלה, אם "הונגריה מוכנה וראויה לקבל על עצמה" את הנשיאות המתחלפת של מועצת האיחוד האירופי, כפי שעשתה אותו יום, בגלל "גזענות, אפליה נגד בני רומה, אנטישמיות, שנאת זרים, שוביניזם ולאומנות ריאקציונית," ו"חוקי התקשורת האחרונים" (חוקי התקשורת החדשים שהעבירה ממשלתו של ויקטור אורבן). ב-16 בינואר 2011 אמר שיף ל"פרנקפורטר אלגמיינר צייטונג" כי בימים אלה הוא פרסונה נון גראטה בהונגריה וקרוב לוודאי שלעולם לא יחזור להופיע "או אפילו לבקר" שם. ב-17 בינואר חבר למנצח אדם פישר ולעוד שישה אנשי רוח ואמנים הונגרים‏[6] בפרסום מכתב גלוי "לאמני אירופה והעולם", בו יצאו במחאה על "גזענות נגד בני רומה, עם הומופוביה ועם אנטישמיות" ואמרו, כי "חירות התקשורת, האמנויות והאמנים וחירותם של אלה, היכולים לפעול ביעילות הרבה ביותר נגד מגמות כאלה, מקוצצת יותר ויותר." המכתב הופיע בגרמנית ובאנגלית, ולווה בדברי תמיכה של דניאל ברנבוים.

פרסים ואותות הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נעם בן זאב, "השקט שלפני", גלריה, הארץ, 22 בספטמבר 2011
  2. ^ סטיבן פלייסטו, "אנדרש שיף", מילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים אונליין
  3. ^ גרוב
  4. ^ חגי חיטרון, עיתון הארץ, "חדשות תרבות ובידור", 22.1.2012
  5. ^ Kate Connolly (2000-02-11),Freedom fighters, The Guardian
  6. ^ "An die Künstler in Europa und der ganzen Welt" (2001-01-17). אוחזר ב־ 2011-01-23.