אנה אחמטובה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אנה אחמטובה

אַנָּה אַחמַטובהרוסית: Анна Ахматова) ‏ הוא שם העט של אַנָּה אנדרייבנה גורנקו (23 ביוני 1889 - 5 במרץ 1966), משוררת רוסייה, מגדולי היוצרים בשפה הרוסית במאה ה-20 ומהבולטים שביוצרי המאה הזו. הייתה מהדמויות המרכזיות במה שמכונה "תור הכסף בשירה הרוסית".

יצירתה של אחמטובה כוללת הן שירים ליריים קצרים, דוגמת "שירת הפגישה האחרונה", והן מחזורים שיריים ארוכים, דוגמת המחזור "רקוויאם" (1935 - 1940) המגולל את גורלו של העם הרוסי תחת שלטון הטרור של סטלין. שירתה עוסקת במגוון נושאים, החל מזמן וזיכרון, עבור דרך גורלה של האישה היוצרת, וכלה בקורותיו של העם הרוסי.

חיים ויצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנים הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היא נולדה באודסה במשפחת קצין צי בדימוס. כבר בשנת 1890 עברה המשפחה להתגורר בסנקט פטרבורג.

אחמטובה פרסמה את ספר שיריה הראשון "ערב", ב-1912. ספר זה ייצג את זרם האקמאיזם - לו השתייכה אחמטובה, יחד עם בעלה הראשון, המשורר ניקולאי גומיליוב - בתיאוריו הפסיכולוגיים המינימליסטיים ובהקפדתו על לשון שירית קלאסית. יחד עם זאת, הוא היה לאחד מספרי השירה החשובים הראשונים שנכתבו ברוסית על ידי אישה, והניע נשים רבות לכתוב שירה. עד מהפכת אוקטובר ועליית הבולשביקים לשלטון ב-1917, הספיקה אחמטובה לפרסם שני קובצי שירה נוספים וקנתה לה שם מרכזי בעולם השירה הרוסי.

תחת השלטון הסובייטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר התבססות השלטון הסובייטי בחרה אחמטובה, בניגוד לרבים מאנשי הרוח, שלא לעזוב את רוסיה, ב-1918 היא התגרשה מגומיליוב ובאותה שנה נישאה למתרגם, משורר מזרם האקמאיזם והאשורולוג וולדמיר שיליקו (Влади́мир Казими́рович Шиле́йко). החל מהמחצית הראשונה של שנות ה-20 היא נאלצה לסבול עוינות קשה של המשטר החדש. בעלה הראשון, גומיליוב הוצא להורג ב-1921 באשמת קשירת קשר נגד השלטונות. היא עצמה הוכרזה כ"אלמנט בורגני", והואשמה בכך ששירתה נוגדת את רוח הסוציאליזם. בגלל חוסר היכולת לפרסם את שיריה, היא נאלצה להתפרנס מתרגומי שירה משפות שונות. במהלך שנות ה-20 התגרשה משיליקו ונישאה לסופר ניקולאי פונין (Николай Николаевич Пунин) ממנו התאלמנה ב-1953 אחרי שמת בגולאג.

ב-1938 נעצר בנה, ההיסטוריון לב גומיליוב, ונשפט לעשר שנות מאסר במחנות עבודה. חוויותיה מאותם ימים שימשו בסיס למחזור השירים "רקוויאם", שהיה אחד התיאורים הספרותיים הראשונים של תקופת ה"טיהורים" תחת שלטונו של סטלין. ב-1940 היא התחילה לכתוב את ה"פואמה ללא גיבור", בה ניסתה לשחזר את אווירת "תור הכסף" של ימי נעוריה; על גרסאותיה השונות של יצירה זו, היא עתידה לעבוד - עם הפסקות - במשך 25 שנה, למעשה עד סוף חייה.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נשארה אחמטובה בלנינגרד המכותרת על ידי הגרמנים. משם היא חולצה במטוס, לפי פקודתו האישית של סטלין - שעל אף כל הרדיפות החשיב אותה כ"נכס" חשוב של התרבות הרוסית - ופונתה לטשקנט, שם שהתה עד סוף המלחמה.

לאחר מלחמת העולם ה-II[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תום המלחמה חזרה אחמטובה ללניגרד. תחילה נראה היה שהשלטונות עזבו אותה לנפשה, בייחוד בהתחשב בעובדה שבמהלך המלחמה היא כתבה שירים פטריוטיים שנועדו להרים את רוח העם. אולם דבר זה השתנה במהרה; ב-1946 היא נפגשה בביתה עם ישעיהו ברלין שעבד באותה עת בשגרירות הבריטית בברית המועצות. ככל הנראה (כך לפחות טענה אחמטובה עצמה), קיומה של פגישה זו, בלא אישור מהשלטון, עוררה את חמתו של סטלין. ב-1946, יצא צו מיוחד של המפלגה הקומוניסטית, שתקף בחריפות את יצירתה של אחמטובה. ב-1949 בנה, לב גומיליוב, נעצר שוב ונשפט ל-10 שנות מאסר במחנות עבודה. בעקבות מעצרו, אחמטובה שרפה שירים רבים, ואף את טיוטת המחזה "אנומה אליש" (על שם המילים שבהן נפתח סיפור הבריאה הבבלי). למרות הכל, אחמטובה לא התחרטה על הפגישה עם ברלין; חלק מהביוגרפים שלה מדברים על יחסה אליו כעל אהבה נכזבת. דמותו של ברלין מופיעה ככל הנראה בגרסאות המאוחרות של ה"פואמה ללא גיבור", ואחמטובה אף הקדישה לו את מחזור השירים "פריחת ורד הבר". אחמטובה וברלין היו עתידים להיפגש בעת ביקורה של אחמטובה באנגליה ב-1965.

שנות החיים האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו של סטלין ב-1953 פסקו הרדיפות נגד אחמטובה. ספריה שבו והודפסו בברית המועצות (אם כי בגרסאות מצונזרות) והיא פרסמה קובצי שירה חדשים. שיריה המאוחרים כתובים בשפה חופשית יותר, וניכר בהם המאמץ להחיות את קולם של אלה שהיו יקרים לה ואינם עוד בחיים.

כמו כן, אחמטובה המשיכה להפיק תרגומים לשירים בשפות שונות, ביניהם את שירתו של משורר היידיש הסובייטי שמואל הלקין.

ב-1964 הורשתה אחמטובה לבקר באיטליה שם הוענק לה פרס טאורמינה היוקרתי. בשנה שלאחר מכן היא ביקרה באנגליה, שם הוענק לה תואר כבוד מטעם אוניברסיטת אוקספורד.

אנה אחמטובה נפטרה מהתקף לב בבית מרגוע שבו שהתה. פרסומה המשיך לגדול לאחר מותה, וכיום יש ברוסיה אנדרטאות שלה ומוזיאונים על שמה.

השפעות על הספרות העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירתה המוקדמת של אחמטובה השפיעה על שתיים מהמשוררות המרכזיות בספרות העברית - רחל ולאה גולדברג. רחל תרגמה כמה שירים של אחמטובה, ואילו לאה גולדברג הוציאה, יחד עם אברהם שלונסקי את האנתולוגיה "שירת רוסיה", שבה כלולים גם שיריה של אחמטובה, שהשפיעה מאוד על משוררי שנות ה-40 וה-50 בארץ. ניתן להבחין בהשפעתה גם בשירים של הפזמונאית רחל שפירא.

בשנים האחרונות, המלחינה הישראלית זלטה רזדולינה מבצעת שירים למילותיה של אחמטובה בעברית בתרגומם של שלונסקי, רחל, עזרא זוסמן, אורה רונן ואחרים במופע שלה "אנה אחמטובה".

ספריה בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיר לדוגמה של אחמטובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך אתר פרויקט בן יהודה.

תרגמה: המשוררת רחל בלובשטיין.

אי ילדך השחור
"אֵי יַלְדֵּךְ הַשָׁחֹר , אַיֵּהוּ,
שֶׁבָּכָה פֹּה מִתַּחַת לָרְדִיד?
מַה יּוֹדַעַת וּמַה אַתְּ זוֹכֶרֶת
עַל הַבֵּן הַקָּטָן, הַיָּחִיד?"
"מְנָת הָאֵם – מְצוּקָה נוֹהֶרֶת,
לֹא זָכִיתִי, יִחַלְתִּי בִּכְדִי.
נִפְתְּחוּ שַׁעֲרֵי גַן-עֵדֶן,
מַלְאָכָיו לָקְחוּ אֶת יַלְדִּי.
יוֹם וָיוֹם – אַךְ שִׂמְחָה וָשֶׁמֶשׁ,
אֲפָפַנִי אָבִיב לֹא-יִתֹּם.
רַק יָדַי עוֹרְגוֹת אֶל הַנֵּטֶל,
רַק בִּכְיוֹ לִי נִשְׁמָע בַּחֲלוֹם.
יֶהֱמֶה הַלֵּב, יִשְׁתּוֹחֵחַ,
וְהַכֹּל אָז זָר וְרָחוֹק.
אֲהַלֵךְ מֵחֶדֶר אֶל חֶדֶר,
אֲבַקֵּשׁ עֲרִיסַת הַתִּינוֹק".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • על מקורן המקראי של שורות מחוקות משל אנה אחמאטובה, מאמר מאת ע. רונן, נדפס ב"הספרות", 23 (1976)
  • שירת רוסיה, בעריכת ל. גולדברג וא. שלונסקי, תל אביב 1942 (מהדורה פקסימילית תשמ"ג)
  • שיריה של אחמטובה בתרגום עמינדב דיקמן בספרו "דור שלי חיה שלי", משירת רוסיה במאה העשרים, שוקן (2003)
  • כמה תרגומים של "שירת הפגישה האחרונה" בספר השוואות התרגומים נשיקה מבעד למטפחת, בעריכת אשר רייך, עם עובד, (תשס"א/2001)
  • תיאורו של ישעיהו ברלין את פגישותיו עם אחמטובה ועם בוריס פסטרנק, בספרו רשמים אישיים, עם עובד, (תשמ"ג)
  • Amanda Haight, Akhmatova - A Poetic Pilgrimage, Oxford University Press, London. 1976 - ביוגרפיה שנכתבה על ידי חוקרת בריטית שהספיקה להתקרב אל אחמטובה בשנת חייה האחרונה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]