אנה גלקתיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תמונות מהוצאה להורג (אנה גלקתיה)אנגלית: Scenes from an Execution) הוא מחזה פרי עטו של הווארד בארקר.

אודות המחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכתב במקור כמחזה לרדיו הBBC ב-1984, כשגלנדה ג'קסון הייתה בתפקיד הראשי של אנה גלקתיה. הצגת הבכורה הבימתית הועלתה בתיאטרון אלמיידה (Almeida), לונדון עם גלנדה ג'קסון שחזרה על תפקידה. הפקת הפרינג' הציגה בתיאטרון האקני אמפייר (Hackney Empire) ב-2007. המחזה חודש באולם לייטלטון שבתיאטרון המלכותי הלאומי ב-2011. פיונה שו וטים מק'יינרי כיכבו בהפקה. מבקר הגארדיאן מייקל בילינגטון כתב: "הוא מפגין את כישרונו הפואטי של בארקר בצורה המושלמת ביותר ומשרה הרגשה של קלאסיקה מודרנית".

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנה גלקתיה, בת 46, גרושה, היא ציירת שנשכרה לצייר את קרב לפנטו בשירותו של ארג'נטינו, הדוג'ה של ונציה. בקרב ניצח צי הכוחות המאוחדים של ונציה, ספרד ומדינת האפיפיור, את הצי של האימפריה העות'מאנית. הציור הוא בגודל מאה מטרים מרובעים על בד קנבס. היא מנהלת רומן עם קרפטה, בן 35, צייר נשוי, בעל כישרון בינוני. בתחילת המחזה מגיע לסטודיו שלה פרודו, ניצול מקרב לפנטו. פרודו הוא אדם שחץ תקוע בראשו ולמרות זאת אינו סובל מפגיעה בתפקוד. ברגעים של מאמץ שכלי החץ מפרפר. לפרודו גם פצע פתוח שדרכו ניתן לראות את המעיים. הוא מתפרנס מכך שהוא מציג את מומיו לראווה בפני עוברים ושבים או אנשים שרוצים לחקור או לצייר אותו.

ארג'נטינו מספר לה שהקרדינל אוסטנסיבל, שיושב במועצה לתרבות ואמנות רצה שקרפטה יקבל את העבודה, אבל הוא התעקש שגלקתיה תקבל אותה, מכיוון שהוא מעריך את כישרונה והוא לקח סיכון בכך:

"את יודעת למה? בגלל שאת מזיעה, הציורים שלך מזיעים. שריר, פרק יד, ירך. שום דבר לא מוסתר בתוך קיפלי בד. הם מתנגשים. אפילו הנשיקות הן שריריות... אבל אני גם מריח, ואני מריח את הבדים שלך והריח הוא ריח זיעה... אני, בעצם, מעריץ שלך." ‏[1]

גלקתיה אומרת:

"אני מציירת את קרב לפנטו, אני מציירת אותו כך שכל מי שיתבונן בתמונה ירגיש שהוא נמצא שם ויתכופף מחשש שחץ יעוף מהבד ויתקע לו בעין... כך שילדים ירעדו מפחד ויחזיקו בהוריהם מעוצמת הרעש של האניות המתנגשות... זה יהיה ציור כל כך רועש, שאנשים יאטמו את האוזניים כשהם יתבוננו בו. וכשיצליחו להתנתק ממנו, יעיפו מבט כדי לראות אם בגדיהם לא הוכתמו בדם או בפיסות מוח... אני רוצה לעשות אותם חסרי נשימה, לעשות אותם חיוורים!" ‏[2]

אבל הוא מוסיף ואומר לה שאמנות גדולה תמיד מהללת ועליה להלל את ונציה ארצה. הוא מבקש שתביא לו סקיצה אחרת.

היא מציירת במגורי החיילים, כדי להיות בקרבת מי שהיא מציירת, להתבונן בפנים שלהם ובאופן בו הם מתנועעים. גלקתיה מציירת את סופיצ'י, אדמירל הצי ואחיו של ארג'נטינו, הדוג'ה של ונציה. ארג'נטינו מתלונן שאחיו אינו מספיק בולט בציור. ארג'נטינו מצטרף אליהם ביחדה עם מבקרת האמנות ג'ינה ריוורה. סופיצ'י סבור שהיא מציירת אותו בצורה אכזרית.

בחדר בארמון נערכת פגישה בין הצייר קרפטה, הקרדינל אוסטנסיבל, מזכיר המדינה לענייני חינוך ממלכתי וארג'נטינו, הדוג'ה של ונציה. ארג'נטינו אומר שהוא ואוסטנסיבל לקחו את גלקתיה לצייר את קרב לפנטו בגלל שיש לה כישרון נדיר, אבל הציור שלה לא משתפר ונעשה גרוע יותר, לא מבחינה טכנית, אלא מבחינה מוסרית. הם החליטו להחליף את גלקתיה ולמנות את קרפטה לצייר את קרב לפנטו. ארג'נטינו אומר שקרפטה יצייר בשבילם את הטוב ביותר, למרות שזה יהיה צנוע למדי מבחינת האיכות.

אוסטנסיבל אומר לקרפטה:

"הקרב הוא לא – סיוט מבעית – אלא שיא של הקרבה עצמית. הוא לא פחות קדוש - במובן מסוים מהצליבה.... והחיילים הם לא.. לא קורבנות של איזה פולחן, אלא - חבורה במסע צלב. ." ‏[3]

ארג'נטינו מחליט להכניס את גלקתיה למאסר קצר. הם עורכים לגלקתיה משפט ומאשימים אותה שהיא ציירה ציור של שחיטה ימית, הציגה את האדמירל בהבעה של אכזריות מוחלטת, בכך שהיא כופרת בעקרונות המוסריים של רפובליקת ונציה, בעוד שמטרות הקרב היו חופש השיט בימים, חיזוק האמונה הדתית ועמידה על עקרונות והיא נמנעה מלצייר את הסוגיות הללו והיא יכולה להציג אותם על ידי הצגת אצילות הנוכחים. גלקתיה מוכנסת לבית הסוהר.

אוסטנסיבל רוצה להעמיד את גלקתיה לדין באשמה שהיא מוסלמית וסוכנת של הסולטאן. קרפטה מתקשה להשלים את הציור ומתחנן בפני ארג'נטינו לראות את גלקתיה כי הוא אוהב אותה וארג'נטינו אומר לו שאם לא ישלים את הציור ישליך אותו לבית הסוהר. ריוורה אומרת לו שקרפטה הוא צייר בינוני והעמידו בפניו משימה גדולה מדיי ושאפשר להציל את הציור של גלקתיה.

קרפטה מגיע לבקר את גלקתיה בבית הסוהר, הם מתנשקים ובידו מכתב מהדוג'ה שפוקד לשחרר אותה והוא עוזב את אשתו למענה. מציגים את הציור שלה של גלקתיה לקהל הרחב והמונים באים לראות את הציור ומתפעלים, לפניו יש תור באורך של חמישים מטר. פרודו ניצב ליד הציור ומציג את עצמו לראווה. בסיום המחזה ארג'נטינו אומר לגלקתיה:

"האיש שם חזר כבר שמונה פעמים... הוא כורע ברך ובוכה... אני יכול לגרום לאנשים לבכות, אבל רק על ידי עינויים... בעוד מאה שנה איש לא יבכה בגלל הציור שלך, אלא רק יכבדו אותו... עם שלא מראה את הנצחונות שלו בתהלוכות של עוצמה גברית, אלא מראה את המחיר הנורא – זה עם גדול... אחי מודה בזה... את שלפת את האמת מקליפת השבלול שלו, הוא מלא הערצה כלפייך." ‏[4]

הנפשות הפועלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אנה גלקתיה - ציירת
  • קרפטה – צייר
  • ארג'נטינו – הדוג'ה של ונציה
  • סופיצ'י – אדמירל הצי
  • ג'ינה ריוורה – מבקרת אמנות
  • אוסטנסיבל – קרדינל, מזכיר המדינה לענייני חינוך ממלכתי
  • פסטצ'יו – תובע
  • פרודו – חייל ללא גיל
  • דמנטיה – בתה של גלקתיה
  • ספורטה – בתה של גלקתיה
  • סורדו – צייר
  • לזניה – צייר
  • פקיד
  • אסיר בתא סמוך
  • מלח א'
  • מלח ב'
  • מלח ג'
  • סוהר
  • פועל
  • אלבני
  • איש פשוט
  • נער

המחזה בתיאטרון המקצועי הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאטרון החאן, הצגה ראשונה: 9 נובמבר 1996, הצגת בכורה: 8 בדצמבר 1996

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הווארד בארקר,תמונות מהוצאה להורג (אנה גלקתיה), תרגום – ערן בניאל, עמ' 13.
  2. ^ בארקר, אנה גלקתיה, עמ' 14.
  3. ^ בארקר, אנה גלקתיה, עמ' 41.
  4. ^ בארקר, אנה גלקתיה, עמ' 69.