אנטוניו דה אוליביירה סלזר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אנטוניו דה אוליביירה סלזר

אנטוניו דה אוליביירה סלזר (פורטוגזית: António de Oliveira Salazar;‏ 28 באפריל 1889 - 27 ביולי 1970) היה רודן פורטוגזי, אשר שלט שלטון יחיד בפורטוגל בין השנים 1932 ו-1968.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית דרכו היה סלזר פרופסור לכלכלה פוליטית באוניברסיטת קוימברה. בשנת 1928, ערב המשבר הכלכלי העולמי, מונה סלזר לשר האוצר של פורטוגל וארגן מחדש את כלכלתה כך ששרדה את המשבר. בשנת 1932 מונה לראש ממשלת פורטוגל עם סמכויות מיוחדות, ומשנה זו רוב ההיסטוריונים מונים את שנות הדיקטטורה שלו. בשנת 1933 הכריז סלזר על חוקה חדשה לפורטוגל, חוקה שנתנה לו סמכויות בלתי מוגבלות, והשליטה במדינה משטר עריצות בעל מאפיינים פאשיסטיים.

סלזר קיבל את השלטון מהנשיא קרמונה ב-1932, ונסמך על תמיכת זרמים שונים בחברה הפורטוגזית. התוהו ובוהו של השלטון שקדם לו (חונטות מתחלפות של אנשי צבא) אפשר לו תמיכה משורות הצבא, הכנסייה, מקרב המלוכנים, המעמדות הגבוהים והבינוניים, האצולה והימין הפוליטי.

סלזר קידם את רעיון ה-"Estado novo" (המדינה החדשה). הבסיס לדיקטטורה שלו היה יציבות, והשלטון נסמך בעיקר על המעמדות העליונים בחברה. סלזר הקים משטרה חשאית בשם PIDE שדיכאה כל התנגדות. למרות זאת, בניגוד לרבים מהמשטרים הרודניים במאה העשרים, לא היה שלטונו רווי דמים, ותחת שלטונו אף לא יושם בפורטוגל עונש המוות. כקתולי אדוק, הכריז סלזר על החינוך הדתי כחינוך חובה, ועל הנצרות הקתולית כדת המדינה.

בזמן מלחמת העולם השנייה הוביל סלזר את פורטוגל בדרך האמצע בין בעלות הברית ומדינות הציר. למרות המאפיינים הפאשיסטיים של משטרו, ותמיכתו בפרנקו במלחמת האזרחים בספרד, סלזר , בדומה לפרנקו, מעולם לא צידד בגלוי בנאצים - להפך, הוא תיעב את היטלר בשל נטיותיו הדמגוגיות. ברית הנייטרליות האיברית נחתמה בין שני הרודנים, פרנקו וסלזר, בשנת 1939. סלזר אף איפשר לבעלות הברית להשתמש באיים האזוריים כבסיס.

סלזר הבין כי אם יצטרף למלחמה לצד גרמניה, יוביל המאבק עם בריטניה לאובדן המושבות הפורטוגזיות באפריקה ובאסיה. ב-1945 שלטה פורטוגל באיים האזוריים, איי מדירה, איי קייפ ורדה, סאו טומה ופרינסיפה, אנגולה, גיניאה ביסאו, קבינדה, מוזמביק, המושבות גואה ודמאו בהודו, מקאו בסין, ומזרח טימור בדרום מזרח אסיה. סלזר לא ביקש להרחיב את המושבות, אך ראה צורך להבטיח את המשך השליטה בהן. המושבות היו הבסיס לגאוותה הלאומית של פורטוגל, שראתה עצמה ככוח הקולוניאלי השלישי בחשיבותו בעולם.

סלזר רצה שפורטוגל תהיה מדינה בעלת חשיבות בינלאומית, והמושבות אפשרו שאיפה זו. פורטוגל עצמה נותרה במידה רבה מדינה סגורה, על אף שהצטרפה לברית נאט"ו בשנת 1949 והדגישה את מעמדה כבסיס כנגד הקומוניזם במסגרת המלחמה הקרה.

מאובדן המושבות ההודיות ב-1961 עד לאחר מותו של סלזר, נותרה האימפריה מקור לבעיות לפורטוגל, במיוחד במושבות האפריקניות שגרמו למלחמות רבות.

ב-1968 לקה סלזר בשבץ מוחי חמור, לאחר שנפל מכיסא, דבר שהכריח את הנשיא אמריקו טומאש לפטר אותו מתפקידו. ממשיכו בתפקיד היה מרסלו קייטנו, אשר המשיך בקו של דיקטטורה שמרנית, שבו נקט סלזר. עם זאת הסובבים את סלזר המשיכו להתייחס אליו כראש הממשלה, ועד מותו האמין סלזר כי הוא מכהן עדיין בתפקידו.

סלזר נפטר בשנת 1970. בשנת 1974 הובילו קציני צבא צעירים, שקצו בשלטון השמרני, במלחמות הקולוניאליות, ובסגירותה של פורטוגל לעולם, מהפכה ללא שפיכות דמים שכונתה "מהפכת הציפורנים" (שכן החיילים שמו בקני רוביהם פרחי ציפורן כסמל לאי האלימות, והעם נקרא לצאת לרחובות עם פרחים אלו ולתמוך במורדים). המהפכה הובילה להדחתו של קייטנו ולרפורמות דמוקרטיות נרחבות, שהביאו את הדיקטטורה הסלזרית לסיומה.