אנטיוכוס מאשקלון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אנטיוכוס מאשקלון (130 - 68 לפנה"ס) היה פילוסוף יווני.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטיוכוס נולד באשקלון, שהייתה אז עיר הלניסטית, והיה תלמידו של פילון מלאריסה מן האקדמיה האפלטונית באתונה. ב-88 עזב את העיר ועקר לרומא יחד עם מורהו עקב מלחמות מיתרידטס ושם היה מורה של קיקרו ושל לוקיוס ליקיניוס לוקולוס שלחם נגד מיתרידטס. אנטיוכוס מאשקלון ניהל בתי ספר לפילוסופיה גם בסוריה ובאלכסנדריה. ב-84 שב לאתונה כדי להמשיך את לימודי האקדמיה האפלטונית שמבניה נהרסו בידי סולה ב-86, ולימד בגימנסיון תלמי שבעיר. משערים כי מת בסוריה.

תורתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרתו העיקרית של אנטיוכוס מאשקלון הייתה לבחון את הידע שלנו ואת יכולתנו להגיע אל חקר האמת. הוא רצה להחיות מחדש את תורת האקדמיה הישנה מייסודו של אפלטון. בניגוד לפילוסופים שנמנו על זרם הספקנות, הוא גרס כי יש בכוחה של הנפש האנושית להבחין בין כזב לבין אמת, או בשפת הפילוסופים, בין עצמים הנתפסים באמצעות החושים לבין מושגים מופשטים שאינם תלויים בעולם החושים. הוא חשב כי המוח האנושי מכיל קנה מידה שלפיו ניתן להבחין בין הנכון לבין השגוי.

הוא ראה את עצמו כפילוסוף שאינו נמנה עם זרם פילוסופי כלשהו, וניסה לגשר בין תורת האסכולה הסטואית לבין תורת האידאות של אפלטון. הוא טען כי האידאות אינן טרנסצנדנטיות אלא שוכנות באדם עצמו שתבונתו היא חלק של התבונה האלוהית.