אנטינומיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בלוגיקה ובאפיסטמולוגיה, אנטינומיהיוונית: אנטי=נגד, נומוס=חוק) היא סתירה פנימית שאינה ניתנת ליישוב בתוך המערכת הלוגית שבה נוצרה.

הסבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפילוסוף עמנואל קאנט הניח שכאשר החשיבה חורגת מגבולות הניסיון האפשרי היא עלולה להיקלע לאנטינומיות, כלומר תוצאות שהן רציונליות במידה שווה אך סותרות זו את זו. החשיבה אינה יכולה במצב כזה לשמש לקביעה של אמיתות, משום שהיא הופכת לטרנסצנדנטית. לדוגמה, סבר קאנט, מההנחה שליקום יש התחלה בזמן ניתן להגיע למסקנה שלא הייתה לו התחלה, ולהפך. דיון זה היה חלק מתוכניתו של קאנט לקבוע גבולות למדע ולחקירה הפילוסופית.

ניתן גם לטעון שאנטינומיות אינן מצביעות על גבולות כוחה של החשיבה ההגיונית. זאת משום שהמסקנה כי יש גבול נובעת מהאנטינומיה באמצעות חשיבה הגיונית. לפיכך כל הגבלה על תקפותה של החשיבה ההגיונית מגבילה את המסקנה כי יש גבול לכוחה של החשיבה ההגיונית (זהו טיעון של התייחסות עצמית - self-reference, שהוא פתח ידוע לתוצאות פרדוקסליות). בקצרה, במונחי תקפותה של החשיבה ההגיונית כשלמות, אנטינומיות מבודדות את עצמן: הן כמו נקודות אי-רציפות הפזורות בשדה הלוגיקה, שאינן מעוררות ספק אלא ביחס לעצמן.

גישה חסרת דאגות זו עומדת בסתירה לעיקרון המקובל בלוגיקה, לפיו מתוך סתירה ניתן להגיע לכל מסקנה אפשרית. בלוגיקה מתמטית אנטינומיות בפירוש אינן מבודדות את עצמן, הן נחשבות להרות אסון למערכת הפורמלית שבמסגרתה הן צצות (כמו השפעתו של הפרדוקס של ראסל על עבודתו של פרגה).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]