אנטינומיזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אנטינומיזם (antinomism, antinomianism) הוא מושג שנקבע על ידי מרטין לותר בתקופת הרפורמציה, מושג שטוען שאין הכרח לקיים את המצוות המעשיות של התורה כי לפי הבשורות הנוצריות רק האמונה בלבד נחוצה לשם גאולתו של היחיד. מקור המונח ביוונית כאשר "אנטי" הוא נגד ו"נומוס" הוא חוק. אין לערב מונח זה עם המונח אנומיה שאומנם מקורו היווני שווה אך הוא קשור לנושא הפילוסופיה והלוגיקה.

אנטינומיזם יהודי קדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי הבית השני, בתקופה ההלניסטית, הייתה במצרים קבוצת יהודים, אשר בהשפעת הפילוסופיה היוונית, סברו שאת התורה יש לפרש בצורה אלגורית. מכאן שהמובן המילולי הפשוט של דברי התורה (כולל המצוות) הוא בעל ערך מועט ולא מחייב ויש לחפש את הדברים העמוקים והחשובים שמסתתרים מאחורי הכתוב. אנו יודעים על קיום גישה זו מכתבי פילון האלכסנדרוני שנלחם נגדה וכינה את גורסיה בשם "בני קין" (1).

תקופת ישו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישו מנצרת היה יהודי מאמין ושומר מצוות. הוא גם אמר "אל תחשבו שבאתי לבטל את התורה או את הנביאים, לא באתי לבטל כי אם לקיים" וגם "כל המפר אחת מן המצוות הקטנות האלה ומלמד כך את הבריות, קטן יקרא במלכות השמים" (מתי ה', י"ז-י"ט). למרות זאת הוא מוכן לעבור על מצוות תורה כאשר אלו התנגשו, לדעתו, במושגי מוסר. למשל, הוא רפא חולים בשבת גם כאשר לא נשקפה סכנה לחייהם. הוא הרשה לתלמידיו לקטוף שיבולים מהשדה בשבת באמרו "בן האדם הוא אדון השבת" (מתי יב', ח) וגם "מותר לעשות את הטוב בשבת" (מתי יב', יב). ישו גם התנגד לגירושים למרות שהתורה מתירה זאת: "מה שחיבר אלוהים אל יפריד אדם" (מרקוס י', יב).

הנצרות הקדומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו של ישו החלו תלמידיו להפיץ את תורתו ברבים, בקרב יהודים וגם לא יהודים. הם היו מודעים היטב לקושי של הגויים לקבל את עול המצוות היהודיות ובייחוד את מצוות המילה. עקב כך התעוררו ויכוחים קשים בקרב השליחים והקהילה הנוצרית הקטנה שנוצרה סביבם בירושלים. שאול התרסי הוא פאולוס שהצטרף באותה תקופה לשליחים העלה את השאלה כיצד להתנהג עם הגויים שהחלו מסתפחים לקהיליית הנוצרים אך אינם מוכנים לקיים את כל עול מצוות התורה. בהשפעת פאולוס הגיעו השליחים ותלמידיהם לפשרה. הפשרה אמרה שהיהודים המצטרפים לקהיליית הנוצרים מחויבים בכל המצוות כקודם ואילו הגויים המצטרפים מחויבים רק בחלק מהמצוות ובייחוד נאסר עליהם הזבח לאלילים, הניאוף ושפיכות הדמים. בתוך כנסייה נוצרית קדומה זו, הגויים שצורפו אליה (בניגוד להוראת ישו) נחשבו לפחותי ערך יחסית ליהודים המצטרפים1.

מפעלו של פאולוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שהוא ראה עצמו כיהודי במשך כל חייו, היה פאולוס הדמות החשובה ביותר בהפרדה בין היהדות למאמיני ישו ולמעשה למייסד הנצרות. פאולוס האמין שהתורה ניתנה מאלוהים כולל המצוות שבה ועל האדם לקיים מצוות אלו. מאידך קיום מצוות לא יכול להביא לגאולת נפש האדם ולישועתו. היחידי שיכול להביא ישועה לאדם הוא האל בחסדו, "החסד האלוהי". חסד אלוהי זה מגיע לאדם רק דרך אמונתו, אמונתו באלוהים ובבנו המשיח. קיום מצוות התורה ללא אמונה במשיח (ישו) לא הופך את האדם לצדיק ואין לו שום ערך: "האמנו גם אנחנו במשיח ישוע למען נצדק מתוך אמונה במשיח ולא בקיום מצוות התורה, שכן בקיום מצוות התורה לא יוצדק כל בשר" (אל הגלטים, ב' ט"ז). בשלב הבא, טוען פאולוס שקיום המצוות יכול אפילו להביא את האדם לידי חטא: "ובמקום שאין תורה אין עבירה על התורה" (אל הרומיים ד', ט"ו) דהיינו, אם אין מצוות אין עבירה על המצוות ואין חטא.במקום אחר הוא אומר "לא הייתי יודע מהו חטא אילולא התורה" (אל הרומיים ז' ז). האיסורים בתורה, לפי פאולוס רק מגבירים את הרצון לעבור על האיסור ולחטוא. החיובי במצוות הוא שעם זה שקיומן מרבה חטא, על ידי כך גם גובר החסד האלוהי. לאחר ישו אין עוד צורך במצוות כי עד ישו היהודים שמרו על המצוות כדי להטהר לפני ביאת המשיח. אך מאחר שישו המשיח כבר בא והנוצרים מאמינים בו, אזי אין כבר צורך באמונה בביאת המשיח בעתיד הרחוק ובהטהרות לקראתו. הוא ראה ביהודים, בשלב זה, עבדים הכבולים לחוקי התורה בעוד הנוצרים הם בני חורין המאמינים במשיח ומקבלם את חסדו של האל. הקצנה נוספת בדעתו של פאולוס חלה כאשר נוכח בכישלונו הכמעט מוחלט בהטפתו ליהודים לעומת הצלחתו הרבה בקרב עובדי האלילים. היות שפאולוס ועובדי אלילים אלו היו שייכים לתרבות ההלניסטית, הוא החל להתייחס אל התורה ומצוותיה ברוח תרבות זו, כלומר לראות במצוות התורה אלגוריות המתרימות את בואו של ישו המשיח. היות שכך, התורה הופכת ל"ברית הישנה" המשולה להגר האמה, אם ישמעאל. "משל לשתי הבריתות, האחת מהר סיני, היולדת לעבדות, היא הגר. הגר מסמלת את הר סיני שבערב ומקבילה לירושלים של ימינו, כי היא בעבדות עם בניה" (אל הגלטים ד' כ"ד-כ"ה) והוא ממשיך "אבל ירושלים של מעלה בת חורין היא, והיא אם לנו" (שם כ"ו). לאחר מותו של פאולוס, הקיסר יוסטינוס מחלק את מצוות התורה לשלושה סוגים:

  • מצוות מוסר שהן נצחיות ומחייבות את כל בני האדם.
  • מצוות שהן אלגוריות ומרמזות על בואו של ישו המשיח.
  • שאר המצוות, המחייבות רק את היהודים ואינן מחייבות את הנוצרים שהגיעו כבר לדרגת הישועה עקב אמונתם בישו המשיח.

לסיכום - הנצרות הפאולינית רואה בתורה ספר מוסר שיש בו מצוות מוסר נצחיות ונבואות על בואו של ישו אך יש בו גם מצוות מעשיות רבות שאינן מחייבות את הנוצרים1.

הכתות הגנוסטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתורות הגנוסטיות אנו מוצאים את האנטינומיזם הקיצוני ביותר. תורות אלו דוגלות, לרוב, בדואליזם המבדיל בין האל המקראי, פחות הערך, שברא את העולם ונתן את התורה ומצוותיה ואל עליון, טוב, ששלח את ישו המושיע. האל המקראי כפוף לאל העליון והוא אל חלש. חלק מכתות אלו ראו באל המקראי אל רע ואף ראו בו את השטן. מכאן שחוקי התורה שניתנה על ידי האל המקראי הם פחותי ערך לעומת דברי ישו ותלמידיו. הקיצוני בין הגנוסטים היה מרקיון שראה בתורה היהודית גורם שלילי ביותר שאף זיהם את הברית החדשה בה הוא הכיר רק בבשורה של לוקס ובאיגרות פאולוס. לדבריו, ישו גאל מן השאול את נשמותיהם של כל אלו שהיהודים ראו בהם רשעים כמו קין והשאיר שם את נשמותיהם של כל אלו שנחשבו לצדיקים בעיני היהודים. כתות גנוסטיות ומינים של ימי הביניים קיבלו חלק מדעות אלו. המניכאים האמינו שספרי התורה והנבואה ניתנו על ידי האל הרע בורא העולם. הבוגומילים מכירים רק בספר תהילים ובספרי הנביאים ודוחים את ספרי התורה. גם הקתרים בדרום צרפת ראו בתורה ספר "זדוני" שמקורו בשטן.

הרפורמציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתוך הרפורמציה בלטו שתי גישות עיקריות ומנוגדות:

  • גישה פאולינית הממשיכה להתנגד למקרא ולמצוותיה.
  • גישה של חזרה אל המקורות או גישה מתייהדת הדוגלת בחזרה אל כל ספרי הברית הישנה.

מרטין לותר סבר שחוקי התורה (כולל אפילו עשרת הדברות) מחייבים רק את היהודים ואילו הנוצרים כפופים לחוקי הכנסייה ולקיסר הגרמני. מאידך, הנוצרים חייבים להכיר את התורה כדי שדברי המוסר שבה יעוררו את מצפונם. רפורמטור אחר יוהנס אגריקולה התנגד מאוד לדעה זו של לותר. הוא טען שאין שום טעם במצוות התורה כי גם החוטא העובר עליהם יכול להוושע היות שהחסד האלוהי הוא המביא את הגאולה ולא המעשים הטובים או הרעים של האדם שהם חסרי משמעות. כך נוצרו שני מחנות בקרב הרפורמיסטים:

  • מחנה לותר שטען שיש לשמור על ספרי המקרא בהיותם ספרי מוסר חשובים, גם אם אין חובה לקיים את המצוות שבספרים אלו. למתנגדי דעתו זו הוא קרא "אנטינומים" (ומכאן המושג "אנטינומיזם").
  • מחנה תומכי אגריקולה שפסלו כחסרי ערך את ספרי המקרא בטענו שהישועה תבוא על ידי חסד האל ולא בעזרת קיום מצוות ומעשים טובים.

באופן כללי ניצחה גישתו של לותר אך בכל זאת נשארו בקרב הפרוטסטנטים זרמים אנטינומיסטיים. האנבפטיסטים גרסו שכאשר אדם בוגר נטבל, ניטלת ממנו האפשרות לחטוא ועל כן גם אין צורך במצוות. הקלוויניסטים האמינו בגזירה הקדומה ועל כן, היות שגורלו של כל אדם נקבע מראש, אין שום ערך למעשיו כולל קיום מצוות. הכנסייה הקתולית התנגדה התנגדות מוחלטת לאנטינומיזם באופן פרטני וגם במסגרת התנגדותה לפרוטסטנטיות. בכינוס המועצה האקומנית של טרנטו (Trento) שהתקיימה בשנים 1545-1563, בישיבתה הששית הוחלט שהאנטינומיזם הוא מינות. המועצה קבעה שישחשב לכופר (בנושא זה):

  • כל מי שיחשוב שבבשורות הברית החדשה יש רק אמונה ללא חוקים ואיסורים.
  • כל מי שיחשוב שעשרת הדברות אינן מחייבות את הנוצרים.
  • כל מי שיחשוב שהאדם אינו כפוף לחוקי האל והכנסייה אלא רק לאמונה בישו
  • כל מי שיחשוב שישו נשלח רק כדי שיאמינו בו ולא כדי לחוקק חוקים
  • כל מי שיחשוב שקיים רק חטא אחד שהוא חטא האי אמונה ואילו שאר החטאים אינם משפיעים על גאולתו העתידית של האדם.2

הקבלה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מובן מאליו שלא ניתן למצוא בקבלה גישה של אנטינומיזם גלוי אך ניתן למצוא בה גישות של אנטינומיזם סמוי או פוטנציאלי3

  • תורת "ספר התמונה" האומרת שניתן לקרוא את התורה בצירופים שונים של אותיותיה ואף בצירוף אות נוספת, נסתרת, שתתגלה רק בעתיד. כך, ייתכן, שמצווה מסוימת של צרוף האותיות הנוכחי, תשתנה או תתבטל בצרוף אותיות אחר.
  • תורת ספר "רעיא מהימנא" אומרת שהתורה, בזמן הגלות, מקורה מעץ הדעת ועל כן יש בה גם קדושה וגם טומאה. לעומת זאת, התורה שלאחר הגאולה מקורה מעץ החיים והיא תורה רוחנית וטהורה ("תורה דאצילות").
  • תורת "ספר הפליאה" ו"ספר הקנה" האומרת שבהלכה היהודית אין פשט אלא רק סוד. על כן, אין ערך רב לפשט המתגלה בקריאה "רגילה" של ההלכה.

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • (1) דוד פלוסר, האנציקלופדיה העברית, כרך ד', עמ' 478-482
  • (2) Catholic Encyclopedia, www.newadvent.org/a.htm
  • (3) גרשום שלום, האנציקלופדיה העברית, כרך ד' עמ' 482
  • הציטוטים מהברית החדשה נלקחו מהתרגום החדש של "החברה לכתבי הקודש בישראל" מ-1995.