אנטיפרוטון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אנטיפרוטון
הרכב: האדרון
סטטיסטיקה: פרמיון
קבוצת שיוך: אנטיבאריון
חלקיק: אנטיפרוטון
תכונות
מסת מנוחה: ‎‎1.672×10-27kg
‎938 MeV/c2
מטען חשמלי: ‎-1 e
ספין: ‎1/2 ħ
היסטוריה
נצפה? כן
שנת גילוי: 1955

האנטיפרוטון (\bar{p}) הוא האנטי-חלקיק‎ של הפרוטון. אנטיפרוטונים הם חלקיקים יציבים, אך קצרי ימים, בשל ההסתברות הגבוהה למפגש עם פרוטון, ששכיחותו בטבע גבוהה לאין שיעור, ולהתאיינות איתו. האנטיפרוטון התגלה בשנת 1955 על ידי הפיזיקאים אמיליו סגרה ואוון צ'מברליין מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, אשר זכו בפרס נובל לפיזיקה לשנת 1959, על תגליתם זו. אנטיפרוטון מורכב משני קווארקים אנטי-אפ ומקווארק אחד של אנטי-דאון (\bar{\mathrm{u}}\bar{\mathrm{u}}\bar{\mathrm{d}})

אנטי-פרוטון נוצר באופן ספונטני בתנאים שווי-ערך לטמפרטורה של כ- 10^{13} מעלות קלווין, תנאים שהתקיימו באופן טבעי רק במפץ הגדול. ב-CERN, למשל, משתמשים במאיץ חלקיקים מסוג סינכרוטרון של פרוטונים, כדי להאיץ פרוטונים לאנרגיה קינטית של 26 ג'יגה אלקטרון וולט ולהטיחם לעברו של מוט אירידיום. האנרגיה של הפרוטונים הניתזים מגרעיני האירידיום הינה גבוהה דיה כדי לחולל בריאה של חלקיקים שונים, כשהאנטיפרוטונים הנוצרים מופרדים באמצעות מגנטים הנתונים בריק.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]