אנטישמיות

היסטוריה של עם ישראל

תקופת המקרא תקופת בית ראשון תקופת בית שני תקופת הגלות אנטישמיות ציונות השואה תקופת מדינת ישראל

המונח אַנְטִישֵׁמִיּוּת מציין שנאת יהודים. הפירוש המילולי של המונח הוא "נגד השֵמִיִים", דהיינו, שנאת כל בני הגזע השֵּׁמִי, אשר עמם נמנים, בין היתר, היהודים והערבים (שמיים הם צאצאיו של שם בן נח). בפועל, המושג אנטישמיות משמש לציון שנאת יהודים בלבד, והוא מעולם לא שימש לציון שנאה כלפי עמים שמיים אחרים.

הסיבות לאנטישמיות במהלך ההיסטוריה הן רבות, ואלו הן: שנאה על רקע דתי, שנאה על רקע כלכלי-חברתי, שנאה על רקע תרבותי ושנאה על רקע גזעני. בהיסטוריה נהוג לחלק את האנטישמיות לאנטישמיות מודרנית ולאנטישמיות מסורתית כאשר האנטישמיות המודרנית נבנתה כקומה נוספת מעל לזו המסורתית.

מקור המונח

המונח אנטישמיות נטבע בשנת 1879 על ידי העיתונאי הגרמני וילהלם מאר, יהודי מומר שבעצמו הקים מפלגה אנטישמית, כדי להגדיר על ידו את התנועות האנטי-יהודיות שרווחו באירופה של תחילת המאה ה-19. מאז התרחב המונח כדי לכלול את כל צורות האיבה כלפי יהודים במהלך ההיסטוריה.

ישנם הוגי דעות הטוענים כי המונח אנטישמיות הוא מטעה וכי יש לקרוא לשנאת היהודים "יודופוביה". דוגמה לטענה זו ניתן לראות בספרו של גוסטבו פרדניק "היודופוביה".

אנטישמיות מסורתית

אנטישמיות בעת העתיקה

מקרה מובהק של אנטישמיות מתואר כבר בתנ"ך - המן זומם להשמיד את כל היהודים בממלכת אחשוורוש, אותם הוא מתאר כך:

	יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם.
– מגילת אסתר, ג', 8

ו בחיבורו של מנתון (שחי במאה ה-3 לפנה"ס) הסוקר את תולדות מצרים העתיקה ("אג'יפטולוגיה"), הוא טען כי זיהה את אבותיהם של היהודים ("בני ישראל") עם ההיקסוס שהיו קבוצה ממוצא שמי ששלטה בצפון מזרח מצרים במקביל לשליטתם של פרעונים המצריים, שלאחר מפלתם גורשו ממצרים בידי פרעה יעחמס הראשון לשטחי ארץ כנען, מנתון טען בחיבורו כי ההיקסוס גורשו בשני גלים, הגל הראשון כלל 480,000 אנשי מההיקסוס שגורשו ממצרים ואילו הגל השני לטענתו כלל 80,000 בני אדם, מנתון טען כי אנשים אלה היו "אבות היהודים", חיבורו כלל תכנים שהובילו לראשית ספרות הפולמוס האנטי-יהודית בשפה היוונית שהודפסה באלכסנדריה בעת העתיקה. יוסף בן מתיתיהו התייחס לדבריו של מנתון בחיבוריו ל-480,000 ההיקסוס שגורשו בגל הגירוש הראשון ממצרים, וטען כי הם היו האנשים שנטשו את מצרים העתיקה לטובת ירושלים. עקב דבריו של יוסף בן מתיתיהו, העלו חוקרים מסוימים תאוריות שלפיהן ההיקסוס היו אבות עם ישראל, אך תאוריות אלו נדחות בעקבות השוני הגדול ביניהן לבין הסיפור המקראי (ההיקסוס היו שליטים במצרים, בעוד שבני ישראל היו עבדים במצרים - הפער הזה בין הסיפורים מהווה ניגוד לתאוריות אלו שכן אף עם לא היה ממציא לעצמו עבר בעבדות אם היה שליט בארץ זרה כמו מצרים).

הנואם היווני אפיון (שחי בהמאה הראשונה לספירה באלכסנדריה) שנודע בשנאתו ליהודים (הוא היה תעמולן אנטי-יהודי), טען בחיבוריו שהתבססו על כתביו של מנתון כי בני ישראל הם צאצאי אנשים "מצורעים" שהונהגו על ידי כהן דת מורד בשם "אוסרסף" (Osarseph) שמרד בפרעה בשיתוף מורדים כנענים, וכאשר פרעה התגבר על המרד הוא גירש את המורדים ה"מצורעים" הללו למדבר שבו שינה אוסרסף את שמו למשה וכי סיפורו הוא למעשה הגרסא ה"אמיתית" לסיפור יציאת מצרים שעליו מספרים היהודים. יוסף בן מתיתיהו הוציא תגובת נגד לסיפורו של אפיון בספרו "נגד אפיון" (Against Apion).

כמו כן, ניתן גם לראות את היחס שהפגינו היוונים, הרומאים ושאר העמים עובדי האלילים שגילו יחס עוין כלפי היהודים ודתם כסוג של אנטישמיות על רקע דתי, שבאו לידי ביטוי בין היתר גם במלחמת היהודים ובגזירות דתיות שונות שנועדו למנוע מהיהודים לקיים את פולחנם הדתי, מצוותיהם ומסורתם וכן גם בגזרות השמד השונות שהוטלו על היהודים בתקופה זו.

הסופר הרומאי טקיטוס התחבט בצורה גזענית בשאלת מוצאם של היהודים בספר ה"היסטוריה" החמישי שלו הסוקר את מלחמות הרומאים והיהודים (הוא הציע מספר השערות למוצאם של היהודים), וכתב כי "ייתכן ומוצא היהודים הוא מאנשים שנמלטו מהאי כרתים שבו היה הר גבוה בשם איידה, שעל שמו הם נקראו 'יהודים' והתיישבו בחוף הקרוב ביותר של אפריקה" ואף ניסה לטעון כי ייתכן והיהודים הם צאצאי אנשים מצריים שפלשו למדינות שכנות, הוא אף טען כי רבים טעונים שייתכן והיהודים הם עם ממוצא אתיופי, הוא הוסיף וטען כי אחרים טוענים כי היהודים הם צאצאי אשורים שלא הסתפקו בשטח ארצם וכבשו חלק ממצרים והתיישבו בערים שייסדו בגבולות סוריה [1].

דבריו של טקיטוס התקבלו על ידי גורמים עוינים ליהודים, ואף באים לידי ביטוי כיום כחלק מהאידאולוגיה של חברי הקבוצה הנקראת: "בני ישראל העברים השחורים" (המוגדרת בארצות הברית כשנויה במחלוקת עקב דגילתה בעליונות אפריקאית על יתר העמים ובתמיכתה בגזענות) שטוענים כי היהודים הם צאצאי אדומים וכוזרים שהתגיירו ולא צאצאי בני ישראל המקראיים, לטענתם האנשים ממוצא אפריקאי הם בני ישראל ה"אמיתיים" (לדעתם, בני ישראל היו אפריקאים למרות שבתנ"ך נאמר מפורשות שאברהם אבינו וצאצאיו הם שמיים שהגיעו מאור כשדים שבמסופוטמיה ולא מאפריקה) ועל כן הם נוהגים לתקוף יהודים ברחבי ארצות הברית בטענה שהם "מתחזים ליהודים האמיתיים". עם זאת, תוצאות מחקרים גנטיים רבים הראו כי רובם המכריע של יהודי העולם הם צאצאי עם משותף ממוצא מזרח תיכוני בעל קשר גנטי הדוק ולא ממוצא טורקי כפי שהכוזרים היו. {{לקריאה נוספת ראו את פסקת הממצאים הגנטיים בערך יהודים}}

לאחר התהוות הנצרות

אקלזיה וסינגוגה, המייצגות את היהדות המושפלת לצד הנצרות המנצחת

חזירת יהודים בקתדרלה של רגנסבורג

דימוי היהודי שהתעשר הודות לכך שהלווה בריבית, ו"מצץ את דמם" של החלשים הנזקקים להלוואות. סטראוטיפ זה דובק בחברה עד היום. צולם בעיר העתיקה של ורשה, פולין, 2006.

לאחר התהוות הנצרות נוצר סוג נוסף של שנאת ישראל שמקורו ביריבות דתית. הקבוצה הדתית החדשה והקטנה שהייתה בעמדה יריבה ליהדות ונדחתה על ידיה, הפגינה שנאה כלפי הדת שדחתה אותה וניסתה לעשות לה דמוניזציה כבר בכתבי הקודש שלה. בבשורה על פי יוחנן, (ח' 44) היהודים מתוארים כבני השטן על שסירבו לקבל את ישו. בוויכוח המתואר שם בין ישו ליהודיים, שמסרבים לקבלו, הוא טוען כי השטן הוא אביהם, והם חפצים בתאותו שהיא רצח ושקר. בכל ארבעת הבשורות של הברית החדשה‏‏ הממסד היהודי של אותה תקופה מתואר כמי שנטל חלק מסוים בהריגת ישו, אם בחריצת דינו, אם במסירתו לפונטיוס פילטוס, אם בקטרוג והסתה כנגדו, לבל יחון אותו העם, ואף בהוספה ללגלג עליו כאשר כבר נצלב, למרות שעפ"י הדת היהודית ישנו מושג של "מסית ומדיח" שחייבים להורגו וישו שבשמו היהודי היה יהושוע (הוא היה יהודי) הסית את העם נגד התורה ובית דין גזרו עליו דין מוות של "מסית ומדיח"(לא היה מדובר בגוי שחכמי ישראל רצו להורגו אלא ביהודי שחלים עליו כל דיני התורה). בבשורה על פי מתי (כ"ז 24-25) אף מסופר כי פילטוס רחץ את ידיו לאות כי הוא נקי ממות ישו, והעם קיבל אחריות על הריגתו במילים "דמו עלינו ועל בנינו". שילוב דברים אלו בכתבי הקודש היה בסיס חשוב לשנאת יהודים.

בימי הביניים, כחלק ממשטר הגילדות, היו רוב העיסוקים סגורים בפני יהודים וחלק נכבד מהם נאלץ לעסוק בהלוואה בריבית לפרנסתם, שכן עיסוק זה היה אסור על נוצרים. מקור הכנסה זה היה פתח לפרנסה ליהודים, אך יצר אצל הציבור הנוצרי מרירות ואיבה נגדם. ההלוואה בריבית הצטיירה כעושק, הן משום שנטילת הריבית אסורה מבחינה דתית (על פי הכנסייה הנוצרית, על פי ההלכה היהודית אסורה ההלוואה בריבית ליהודים בלבד) והן משום שראתה זאת כגזל, שכן כאן נהנה אדם מרווח על חשבון עמל זולתו בלא שיצטרך לטרוח. כך צויר היהודי כאוהב בצע וכטפיל המתפרנס על חשבון אחרים.

הנוצרים רחשו שנאה דתית ליהודים וזאת מפני שלפי האמונה הנוצרית, היהודים דחו את ישו (ישו למעשה לא רצה להקים דת חדשה(נצרות)אלא תלמידיו עשו זאת על דעת עצמם)משיח שנולד בתוכם, ולטענתם אף הביאו למותו, כפי שמתואר בספרי הברית החדשה. הכמרים השתמשו בדרשותיהם ובטקסיהם כדי להסית את העם הפשוט והבוּר נגד היהודים.

היריבות הדתית וההלוואה בריבית הצטרפו לאמונות הטפלות הרבות שרווחו בימי הביניים והולידו יחד את עלילות הדם, דהיינו האשמה של יהודים ברצח נוצרים על לא עוול בכפם. היהודים גרסו שהם חפים מפשע, אך ההמון הבור ושטוף האמונות הטפלות, שהורגל בשנאה, שפך זעמו על היהודים, בהאמינו שמצוות היהדות היא לרצוח ילדים נוצרים ולהשתמש בדמם לפולחנים דתיים (הכנת מצות, בעיקר)זאת למרות שע"י הדת היהודית ישנו איסור חמור לשתות דם או להשתמש בדם.

האנטישמיות ושנאת הזרים באירופה במשך מאות שנים התבטאו באפליה, השפלות (חיוב באות קלון), כליאה בגטאות, נידוי חברתי ופוגרומים (פרעות), בהם היהודים היו מוכים, נשדדים ונרצחים בהמוניהם. היהודים הגיבו בפחד לפרעות, לא ידעו כיצד להתנגד ולא השיבו מלחמה. לעתים השתדלו אצל השליט, שיסיר את רוע הגזירה או שיגונן עליהם, או חיברו תפילה כמו "אב הרחמים" שנתקנה לאחר מסע הצלב הראשון.

לשנאה היו כמה מקורות תומכים:

1. סטריאוטיפים (אב-טיפוס) - דימוי שלילי, שטופח על ידי הכנסייה הנוצרית: יש להשפיל את היהודי הבזוי, הרע והמסוכן, כל עוד הוא אינו מוכן להתנצר.
2. דעות קדומות: הנטייה לייחס תכונות לאדם, בעיקר בגלל השתייכותו לקבוצה כלשהי. שימוש בדעות קדומות - שימוש בהכללה המעוותת את המציאות. דעות קדומות נלמדות, באמצעות חינוך או באמצעי תקשורת כגון ספרים, עיתונים וסרטוני תעמולה. הן עוברות מדור לדור, נשמרות וקשה לשנותן.
3. עלילות דם: הדעות הקדומות מעוררות עלילות דם, על רקע דתי: שונאי ישראל טענו כי היהודים משתמשים בדם ילדים נוצרים, הנרצחים על ידם, לצורכי פולחן - אפיית מצות. היהודים הואשמו גם בהרעלת בארות והפצת מגפות.

סיבות האנטישמיות המסורתית

1. שנאת השונה והנבדל: היהודים היו מיעוט נבדל בדתו ובמנהגיו, בהופעתו החיצונית, באופיו ובנטיות נפשו.
2. שנאה דתית על רקע רצח ישו: בשל הרצח, היהודים חייבים לשאת בעונש - העונש הוא חיים בהשפלה.
3. שנאה על רקע קנאה כלכלית: חלק מהיהודים הצליחו מבחינה כלכלית, והדרך היחידה להתייחס לזה הייתה הדימוי של היהודי שהתעשר הודות לכך שהלווה בריבית, ו"מצץ את דמם" של החלשים הנזקקים להלוואות. בגרמניה הנאצית למשל הופיעו כתבי פלסתר שמאשימים את היהודים בלקיחת כל הקדוש לגרמנים.
4. שנאה בשל מנגנוני הגנה מודחקים. פרויד מנה כמה מניעים לא מודעים ביסוד שנאת היהודים, אחד מהם היה השלכת שנאת הנוצרי לדתו שלו על היהודי, בדומה לתפיסה שהנוצרי שונא את המוסר היהודי המוטמע בנצרות, שגרם לדכא את "החיה" שבו ואת יצריו הטבעיים.
5. גורם החולשה: החלש והפגיע מגרה את יצר החזק להתעמר בו.
6. פחד סירוס: היהודי הנימול מעורר אצל העמים שלא קיבלו את עול המילה פחדי סירוס, בהתאם לפולחני דם שבהם האל-האב תובע תשורה מאיבר המין של הבן הזכר כמס על גבריותו‏‏.
7. פרוג'קציה (השלכה): אוסוואלד שפנגלר סבר כי האנטישמיות נובעת מהשלכה פסיכולוגית. האנשים רואים ביהודים ביתר בהירות מה שהם לא חפצים להכיר בעצמם. כלומר אנשים או עמים שיש להם חלומות לכיבוש העולם מאחורי מסווה של עליונות אינטלקטואלית מטילים השלכות מעוותות, מרושעות ומלאות איבה ופחד, על היהודים כישויות מטילות אימה שתאבות להשתלט על העולם.
8. בעיית זהות ויחוס לעולם: אריק אריקסון העלה תיזה שהאנטישמיות המודרנית נבעה בשל בעיות זהות שגרמו מספר יהודים גאונים שהתאוריות שלהם הגדירו מחדש את העולם, ערערו את היציבות התפיסתית. קרל מרקס שקבע שהערכים המוסריים אינם אבסולוטים אלא תלויים באמצעי הקיום, זיגמונד פרויד שקבע כי איננו מכירים את הטובים והרעים שבמניעים שלנו, ואלברט איינשטיין שהראה כי מכשירי המדידה הינם יחסיים, ובכך בעתות של חרדה קיבוצית כשבני אדם מחפשים עוגן רוחני, היחסיות שייצגו היהודים העלתה טינה אצל אנשים אלו‏‏.

במסורת היהודית

על פי המקורות היהודיים, לא אלו הסיבות העיקריות לאנטישמיות. כל הסיבות אינן אלא רציונליזציות, ניסיון לתרץ את השנאה חסרת הפשר לאחרים ולעצמם. מקור השנאה, לפי גישה זו, הינו בגזירה משמיים:

	למה נקרא שמו הר סיני? שמשם ירדה שנאה לאומות העולם
– מדרש שמות-רבה ב, ד

אומות העולם שונאים את ישראל בגלל שקיבלו את התורה(עפ"י אחד המדרשים בתורת ישראל בורא עולם הציע את התורה לכל אומות העולם והם סירבו ורק עם ישראל אמרו "נעשה ונשמע" ומכאן נובעת שנאה זו)

לפי מספר השקפות, שנאה זו גרמה לשימור העם היהודי במצבו ההומוגני ומנע את ההתבוללותו. דעה זו נתמכת בהשערה המבוססת, שהאנטישמיות היא האחראית העיקרית למניעת ההתבוללות, שחלה על כל העמים האחרים, במשך כל אלפי השנים בהן התקיימו היהודים כעם, וכן על העובדה שהאמנציפציה החלה את ההתבוללות בהיקף נרחב.

האור החיים שואל על הפסוק "ורדפתם את אויביכם" הנאמר בפרשת בחוקותי, הלא מדובר על שלום ובטחה שתשרור בארץ, ואם כאן למה מכנה את הגויים בשם "אויבים", ומשיב:

	קרא אותם אויבים... לצד שיודע ה' כי כל האומות שונאי ישראל בטבע המתקנא והיא שנאה יסודית ואין לה תמורה
– פירושו על התורה, ויקרא כ"ו פסוק ז'

אחרים סבורים שאין טעם לחפש את הסיבות כלל:

	הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב
– ספרי במדבר סט

על כך כתב רבי מנחם זמבא- "בא רבי שמעון בר-יוחאי לומר לך: אל תחפש טעם לדבר, זו הלכה פסוקה ללא טעם. רבי שמעון בר-יוחאי אמנם תמיד "דורש טעמא דקרא", מחפש טעם לכל מצווה, וכאן הוא בא לומר, שאל נא תחפש טעמים והסברים, שכן אין כאן טעם. זו מציאות עמוקה ללא טעם".

אנטישמיות מודרנית

ערך מורחב – אנטישמיות מודרנית

הקצין הצרפתי אלפרד דרייפוס מתואר כנחש בקריקטורה ארסית

קריקטורה אנטישמית המתארת את הסטריאוטיפ של היהודי מהפרוטוקולים של זקני ציון, כמי שאוחז את העולם בציפורניו

האנטישמיות המודרנית החלה במאה ה–19 והיא מכוונת בעיקרה נגד היהודים ולא נגד היהדות. השנאה לדת היהודית הפכה לשנאה כלפי העם היהודי. האנטישמיות המודרנית נעוצה בקנאה שרחשו הגויים ליהודים המצליחים: בעקבות האמנציפציה השתלבו היהודים בחברה הנוצרית והוכיחו את יכולתם להגיע להישגים כלכליים והקנאה בהם הפכה עד מהרה לרוגז ושנאה.

בשל תהליך החילון שעברה אירופה בתקופה זו, איבד מתוקפו הטיעון הדתי נגד היהודים בדבר רצח ישו. באידאולוגיה האנטישמית החדשה תפסו מונחים חדשים את מקומה של הדת היהודית: "גזע יהודי" ו"דם יהודי". אם בעבר הייתה ה"בעיה" היהודית נעוצה בעיקר בדתם, הרי שמכאן והלאה הבעיה היא ביהודים עצמם, במוצאם ובדמם. האנטישמים החדשים החלו לדבר על "גזע יהודי", שהוא נפרד מ"הגזע הלבן". האנטישמיות החדשה, אפוא, היא קיצונית בהרבה מהאנטישמיות המסורתית: בעבר, הפתרון לבעיה היהודית היה התנצרות. יהודי שהתנצר נחשב לנוצרי לכל דבר. כעת, גם יהודי שהתנצר עדיין נחשב ליהודי, כיוון שהבעיה נעוצה בדמו, והרי דם אי אפשר להחליף. הפתרון לבעיה היהודית על פי האנטישמיות המודרנית, אפוא, הוא השמדה.

אבות האנטישמיות המודרנית הם ד"ר קרל לואגר ראש עיריית וינה בשנים האחרונות של המאה ה-19, הרוזן ארתור דה גובינו, ויוסטון סטיוארט צ'מברליין. גובינו, בספרו "מסה על אי השוויון בין הגזעים האנושיים" שפורסמה בפריז בין 1853 ל-1855, העלה את הרעיון שהמפתח להיסטוריה האנושית הוא הגזע, וכמובן, הגזע "הלבן", שרובינו משתייך אליו, הוא העליון, בעוד שגזעים אחרים הם נחותים. צ'מברליין, מקרה מוזר של אנגלי שאימץ את השפה והתרבות הגרמנית, פיתח רעיון זה וצירף אליו את שנאת היהודים ההשמדתית, שנוסחה בספריו לראשונה במובנה הגזעי. בספרו "יסודות המאה התשע עשרה" פירט צ'מברליין את התאוריה לפיה היהודים והגרמנים הם הגזעים היחידים שנותרו בטהרתם. אך בעוד הגרמני הוא תמצית מזוקקת של כל הטוב שבעולם, הרי שאת כל תחלואי העולם ניתן לייחס ליהודי. רעיונות אלו נפלו על קרקע פורייה בגרמניה של המאה ה-19 ואומצו על ידי אישים כמו הקיסר וילהלם השני וריכרד ואגנר, שהיה חותנו. לואגר הוביל קו אנטישמי במיוחד והאשים, בין היתר, את היהודים בהידרדרותה הכלכלית של וינה. הוא היה בין הראשונים שהשתמשו במצע האנטישמי כדבק מאחד להסתת ההמונים, בנוסח שיהיה מוכר מדי בהיסטוריה שמאז ועד עתה. בעזרת הכריזמה שלו וכשרונו הדמגוגי השפיע לואגר על אישים רבים, וביניהם אדולף היטלר שבספרו מיין קאמפף כתב כי לואגר היווה מודל לתוכניתו האנטי-יהודית הן באידאולוגיה שלו והן בכישרון התעמולה שלו. הוא השפיע רבות על האופן שבו קיבלו תושבי אוסטריה את חוקי הגזע של היטלר.

בהקשר זה יש להזכיר גם את הפרוטוקולים של זקני ציון. מסמך זה, שזוייף כנראה על ידי האוכרנה, המשטרה החשאית של הצאר, (על בסיס מאמר סאטירי, שהוצא מהקשרו, ושנועד לתקוף את משטרו של נפוליון השלישי בצרפת), זכה לתפוצה של ממש באירופה של סוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. במסמך, המתעד פגישה כביכול של "זקני ציון" בבית הקברות היהודי בפראג, מתואר קשר יהודי להשתלט על העולם. על אף שזיוף המסמך בולט לעין, והקשר המתואר בו מופרך מעיקרו, הפך הספר לאבן הבסיס של האידאולוגיה האנטישמית ברחבי העולם. ברור כי מעולם לא התקיימו הפגישות המתוארות ב"פרוטקולים" ואף לא היה קיים ארגון בשם "זקני ציון" מעולם.

ממשיכי דרכם האידאולוגיים של לואגר וצ'מברליין הם ה"אידאולוגים" של המפלגה הנאצית. אדולף היטלר, ומורי דרכו האידאולוגיים אלפרד רוזנברג ויוליוס שטרייכר. התערובת של שנאה גזעית ביולוגית, (בניגוד לשנאה הדתית שקדמה לה), והתייחסות מודרנית לכוחו של ההמון וכוחה של התעמולה, שיצקו לואגר וצ'מברליין (כל אחד במקומו ובדרכו), הפכה למוטיב האידאולוגי העיקרי במפלגה הנאצית. הדבר הופך את הנאציזם לתופעה ייחודית לעומת הפאשיזם האיטלקי (שאימץ את האנטישמיות רק בשלב מאוחר בהתפתחותו), או לעומת הקומוניזם הרוסי, שהיה לעתים אנטישמי בפועל, אך מעולם לא כאידאולוגיה מוצהרת. היטלר קיבץ את כל עקרונות האנטישמיות המודרנית יחדיו, גיבש אותם לתורה מסודרת, הקצין אותם והעלה אותם על הכתב בספרו מיין קאמפף ("מלחמתי"), אשר היווה את הבסיס למצע הרשמי של המפלגה הנאצית ולמעשה, היווה לכאורה הצדקה למעשי הנאצים בשנות מלחמת העולם השנייה.

עליית הנאצים והשואה

ערך מורחב – השואה

פוסטר נאצי אנטישמי מ-1942

המשבר בגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה יצר תנאים נוחים לפריחתו של השקר האנטישמי. נטען כי היהודי הוא הקומוניסט, הפועל להגשמת רעיונות הסוציאליזם בהתאגדות מפלגות סוציאליסטיות בארצות שונות, החותר להשתלטות על המדינה, להשלטת מיעוט יהודי נבחר ולרצח המונים באופן שבו ביצעו זאת היהודים ברוסיה הסובייטית (ולראיה, מנהיגי השמאל היהודים רוזה לוקסמבורג וקורט אייזנר למשל). בעת ובעונה אחת, נטען גם כי היהודי הוא איל הממון, הקפיטליסט, השולט בשווקים ומסכסך את האומות זו בזו, על מנת ליצור רווחים אישיים.

ההמונים, שסבלו מתוצאות ההפסד במלחמה, ובראשן האינפלציה של שנות ה-20 המוקדמות והמשבר הכלכלי שלאחר נפילת בורסות העולם ב-1929, היו נוחים לקבל את השקר הזה, שלווה באגדת "הסכין בגב", לפיה רק היהודים מנעו מגרמניה את הניצחון במלחמה. גם ללא סיוע התעמולה הנאצית, גאתה האנטישמיות, ואף הביאה לרציחת שר החוץ הגרמני ולטר רתנאו, על ידי אנטישמי. על אף שלא הייתה באותה התקופה מדינה באירופה שהייתה נקיה מן האנטישמיות ומן ההסתה האנטישמית, הייתה גרמניה בית גידול פורה במיוחד לרעיונות אלו, שהובילו ישירות אל השואה.

אדולף היטלר אימץ את רעיון האנטישמיות כחלק מהאידאולוגיה הנאצית ותורת הגזע. לפיו לא נטען רק כי היהודי שואף לקומוניזם וקפיטליזם בעת ובעונה אחת, אלא גם כיצור בעל תכונות אופי מעוותות, כמו חמדנות וסטייה מינית, בעל תכונות גופניות מעוותות, כמו אף עקום וממדי גוף מעוותים. לפיו היהודי איננו אדם ומראו רק נועד לבלבל ולהסתיר את כוונותיו האמיתיות, שהן להשתלט על העולם כלכלית ומדינית.

בשואה, לא זו בלבד שהיהודים הושמדו באופן שיטתי ומתוכנן על ידי המשטר הנאצי - הם אף נרצחו בשלל פוגרומים שבוצעו בידי האוכלוסייה המקומית במזרח אירופה, שראתה בכיבוש הנאצי הזדמנות פז להיפטר מן היהודים. שנאת היהודים הייתה נפוצה גם בקרב גורמים אנטי-נאצים, כמו המחתרת הפולנית הלאומנית. הליטאים והאוקראינים נודעו לשמצה על האנטישמיות שביטאו בתקופה זו. מנגד, גם במדינות בעלות הברית לא ניכרה תכונה להציל את היהודים מהתופת, ומדינות רבות בעולם סירבו לקבל פליטים יהודיים שברחו מגרמניה הנאצית.

יוצאי דופן היו חסידי אומות העולם ומדינת דנמרק שארגנה מבצע מילוט רחב היקף ליהודיה מפני הכובש הנאצי ומדינת בולגריה שתושביה הלא יהודים ענדו אף הם טלאי צהוב על מנת למנוע את גירוש היהודים למחנות.

אנטישמיות אחרי השואה

בשנים שלאחר השואה, המשיכו הניצולים היהודים לסבול מהתנכלויות מצד האוכלוסייה המקומית, ורכושם נגנב ונשדד על ידי המקומיים. המקרה הבולט ביותר לכך היה פוגרום קיילצה.

הכחשת השואה היא אחת הצורות הבולטות שלבשה האנטישמיות לאחר השואה. על אף שחלק ממכחישי השואה טוענים שאינם שונאי יהודים, ומנסים להצדיק את מעשיהם באמתלה של מחקר היסטורי חסר פניות, הקרבה הרעיונית לנאציזם אינה משאירה מקום לספק כי מדובר בגלגול נוסף של שנאת היהודים. הרעיון, שהיהודים הצליחו ליצור "שקר" (לדברי מכחישי השואה) כה גדול ממדים כמו השואה בה נהרגו שישה מיליון יהודים ולעשות לו יחסי ציבור כה טובים עד שהוא נחשב אמת באופן אוניברסלי, מתבסס אף הוא על המוטיב האנטישמי הישן של שליטת היהודים בעולם, ובמיוחד באמצעי התקשורת. במדינות רבות בעולם, ואף בישראל, אסורה הכחשת השואה על פי חוק.

להכחשת השואה נוספת לעתים גם האשמת היהודים ב"שואה הלבנה", שהיא כינוי למותם של אזרחים סובייטים בזמן השלטון הקומוניסטי בברית המועצות לשעבר. האנטישמים החדשים טוענים שהשלטון הסטליניסטי נוהל על ידי היהודים שמטרתם הייתה ועודנה חיסול התרבות האירופאית והגזע הלבן.
ראו גם: נאו-נאציזם

האנטישמיות החדשה

גרפיטי אנטישמי, ברחוב מרכזי במדריד המשווה בין הציונות לנאצים, והרומז על אהבת הממון של היהודים

האנטישמיות החדשה הוא מונח שנוי במחלוקת אשר מבקש לקשר בין ביקורת והתנגדות למדינת ישראל לשנאת יהודים, קרי אנטישמיות. הטיעונים העיקריים של תומכי המונח הם:

1. התנגדות למדינת ישראל היא התנגדות לזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ומדינה ריבונית ומפלה אותה לרעה על רקע יהדותה.
2. ביקורת חסרת פרופורציה כלפי ישראל, השופטת אותה בסטנדרטים כפולים, ובעלת רטוריקה מסיתה, היא סוג של אנטישמיות שכן ההתנכלות לישראל וההתייחסות הבלתי-הוגנת אליה נובעת מעצם היותה מדינה יהודית.
3. הביקורת נגד ישראל גולשת פעמים רבות להסתה נגדה ודמוניזציה של ישראל, תוך שימוש בסטריאוטיפים אנטישמיים (דמוניזציה כנגד ישראל כפי שנעשתה בעבר כנגד יהודים) ואף השוואתה לנאצים תוך זילות השואה.

לאחר הקמת מדינת ישראל, נטען כי הדמוניזציה שעושים האירופאים לישראל נובעת מרגש האשמה שלהם על שואת יהודי אירופה, והפיכת היהודים לעם רצחני מקלה על תחושת האשם. בין התומכים בדעה זו נמנה הפילוסוף היהודי-צרפתי ברנאר-אנרי לוי.

בעבר התבטאה האנטישמיות בסממנים דתיים ואילו כיום היא מתבטאת בסממנים פוליטיים.

אנטישמיות בתקשורת

כבר בשנותיה הראשונות של אינתיפאדת אל-אקצה, התפרסמו מערכונים וקריקטורות אנטישמיות בכלי תקשורת ערביים שונים (כמו אל-מנאר). בכמה מהן חזרו מוטיבים מעלילות דם נוצריות ישנות וקריקטורות מתקופת גרמניה הנאצית: למשל, ניתן היה לראות את אריאל שרון (או פוליטיקאי ישראלי אחר) כשטן השותה את דמם של ילדים פלסטיניים או דמות אב-טיפוסית של יהודי הנוטלת דם כדי להכין מצות. במצרים פורסמה סדרה על הפרוטוקולים של זקני ציון, קריקטורות הציגו את היהודים כחיה שמשתלטת על העולם או קישרו בין גופים וסמלים ישראלים או יהודיים לסמלים נאציים. צעדים אלה הם חלק מאידאולוגיה, בידיעה ששימוש בסמלים הקשורים לשואה מעורר זעם בקרב יהודים. ועידת דרבן הייתה אחד ממפגני האנטישמיות הגדולים שנראו בפומבי, כאשר במקור היה מדובר בוועידה נגד גזענות. לאחר פיגועי 11 בספטמבר, שאירעו כשבוע וחצי לאחר הוועידה, נשמעו הצהרות כאילו יהודים עומדים מאחורי ההתקפה.

בעקבות התגברות הטרור המוסלמי, מלחמתה של ארצות הברית בו ומהומות המוסלמים בצרפת, פורסמו לעתים קריקטורות נגד האסלאם. נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, שהיה ידוע כמכחיש שואה ושקרא להשמדתה של מדינת ישראל, הכריז בתגובה על תחרות קריקטורות על השואה ובהמשך גם יזם ועידה על הכחשת השואה.

אחמדינג'אד אינו היחיד שהשמיע הצהרות אנטישמיות: במספר הזדמנויות צוטטו הצהרות אנטישמיות מפי אישים שונים ובהם נשיא ונצואלה הוגו צ'אבז, ראש ממשלת מלזיה עד שנת 2003 מהטיר בן מוחמד (Mahathir bin Mohamad)‏‏, ראש עיריית לונדון קן ליווינגסטון ואיש הימין הקיצוני הצרפתי ז'אן מארי לה פן.

התקפות על קהילות יהודיות והתעוררות ארגונים קיצוניים

ארגונים נאו-נאציים ניצלו את המחאה נגד ישראל כדי להפגין את דעותיהם בפומבי. כאשר התעוררה ביקורת על פעילות ישראל בשטחים, לא הבדילו המתנגדים לפעילותה של ישראל הלגיטימית

בין ישראל לקהילות היהודיות בחו"ל וכך נפגעו יהודים בעולם: במקרים ראשונים נפגעו יהודים ברוסיה כאשר ניסו להוריד שלט ממולכד שרוסס עליו צלב קרס.  במקביל להידרדרות המצב הביטחוני בישראל, הגיעה האנטישמיות בעולם ובעיקר באירופה לשיאים חדשים. בצרפת חלה עלייה ממשית באירועים האנטישמיים, בין היתר פרשת חטיפתו, עינויו ורציחתו של הצעיר היהודי-צרפתי , אילן חלימי. (מה שגרם לעליית יהודים מצרפת לארץ). גם מקומן של בריטניה, בלגיה וגרמניה לא נפקד. בתי כנסת ובתי קברות הושחתו. ברוסיה ואוקראינה בוצעו התקפות אנטישמיות על ידי נוצרים ואילו במערב אירופה התבצעו מרבית ההתקפות על ידי מהגרים מוסלמים וחלקן הנוסף על ידי ארגונים ימניים קיצוניים.

ברחבי העולם פעלו ארגוני טרור הקשורים לאל-קאעידה נגד אתרים יהודיים (למשל הפיגוע בבית הכנסת בתוניס והפיגועים בקהילה היהודית בטורקיה).

בדומה להשפעת האינתיפאדה (מצד הערבים)בישראל על שאר העולם, גם בתקופת מלחמת לבנון השנייה חלה עלייה נוספת באירועים על רקע אנטישמי. בסיאטל אירע פיגוע ירי במרכז הפדרציה היהודית. קריקטורות שפורסמו בעיתונות עשו שימוש בהקשרים מהשואה (אהוד אולמרט כמפקד מחנה נאצי היורה באסירים) ותכונות סטריאוטיפיות של יהודים (לגלוג על הירי הרב של הפגזים מלבנון על ישראל ברמיזה כי יהודים הם קמצנים) בהקשר למלחמה בלבנון.

אנטישמיות פלסטינית

אנטישמיות בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני נפוצה לא רק באירופה, אלא גם בקרב הפלסטינים עצמם.

המנהיג של ערביי ארץ ישראל בשנות השלושים, חג' אמין אל חוסייני שלהב המונים לביצוע פעולות טרור נגד היהודים (בפרעות תרפ"א ביפו בשנת 1921, בטבח ביהודי חברון ב-1929 ובמאוראות תרצ"ו - תרצ"ט). לאחר שגורש מארץ ישראל על ידי הבריטים בשנת 1938, השתתף בארגון מרד רשיד עלי ובפרעות נגד היהודים בעיראק. לאחר כישלון המרד ברח חוסייני לגרמניה והיה שותף לפעולות נגד יהדות אירופה במחלקה של אדולף אייכמן, קיבל הבטחה מהיטלר כי לאחר כיבוש המזרח התיכון יפעל להשמיד את היסוד היהודי המתגורר במזרח התיכון, עמד בראש יחידת אס. אס. והיה שותף לתכנון המבצע להרעלת מעיינות ראש העין.

בשלהי מלחמת העולם השנייה נלכד אמין אל חוסייני בידי בעלות הברית והוכרז כפושע מלחמה. הוא נמלט ומצא מקלט בארצות ערב, שראו בו גיבור לאומי.

במשך שנים, גם לפני אינתיפאדת אל-אקצה, הופעלה בשטחים הסתה אנטישמית מסיבית בבתי הספר ובאמצעי התקשורת הפלסטיניים, אשר עודדו לא רק שנאת ישראל אלא שנאת יהודים באשר הם.‏ זו האחרונה נפוצה בעיקר בקרב החוגים האיסאלמיים-הדתיים בשטחים ואף בישראל, כגון חמאס, הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני והתנועה האסלאמית (של ערביי ישראל), אשר מציגים את היהודים ככופרים, כאויביו של האל, אשר יש להשמיד במלחמת קודש (מצוות הג'יהאד) ואף מצווה וכבוד גדול למות במלחמה זו (ראו שאהיד).‏

אוטו-אנטישמיות

אוטו-אנטישמיות הוא כינוי גנאי שבא לתאר שנאת ישראל ושנאת היהדות שמקורן ביהודים עצמם. במהלך ההיסטוריה היהודית נודעו מספר דמויות של יהודים שהסיתו נגד היהדות ואף תמכו בפגיעה ביהודים. אוטו ויינינגר פילוסוף יהודי אוסטרי, מוזכר כדוגמה מייצגת ליהודי אנטישמי בן המאה ה-19, אף כיום ישנן קבוצות מחרחרות ריב שכל מטרתן הרס המדינה היהודית בשם השלום והשוויון כמו "תנועת שלום עכשיו" ו"בצלם"( תנועות אלו מקבלות מימון מגורמים אנטישמיים)שלמרות הצהרת הערבים שאינם מעוניינים בקיום מדינה יהודית תנועות אלו מכנות את היהודים "כובשים".

ראו גם

אנטישמיות ברחבי העולם

• אנטישמיות ברומא העתיקה
• אנטישמיות ברוסיה
• אנטישמיות בגרמניה
• נצרות ואנטישמיות

גילויי אנטישמיות במהלך ההיסטוריה

• משפט פריז
• אנטישמיות בימי המוות השחור
• עלילות דם
• הפרוטוקולים של זקני ציון
• נומרוס קלאוזוס
• פרשת דרייפוס
• פוגרומים
• אנטישמיות מודרנית
• השואה
• הכחשת השואה
• תאוריית ממשלת הכיבוש הציונית

ביטויים נוספים של שנאת האחר

• גזענות
• הומופוביה
• שנאת זרים

לקריאה נוספת

• שמואל אטינגר, האנטישמיות בעת-החדשה: פרקי מחקר ועיוּן, סדרת 'דעת זמננו' (עורך: דוד הנגבי), תל אביב: מורשת, תשל"ט-1978.
• יעקב כץ, שנאת ישראל, הוצאת עם עובד, 1979.
• שמואל אלמוג (עורך), שנאת ישראל לדורותיה, מרכז זלמן שזר, 1980.
• ניצה דרורי-פרמן (עורכת), אלפיים - כתב עת רב תחומי לעיון הגות וספרות, גיליון 28. (מכיל מסה מאת א"ב יהושע על שורשיה של שנאת היהודים, ו-13 מאמרי תגובה).
• שולמית וולקוב, במעגל המכושף: יהודים, אנטישמים וגרמנים אחרים, הוצאת עם עובד, 2002.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: אנטישמיות
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אנטישמיות

פעילות ומעקב נגד אנטישמיות

• הפורום לתיאום המאבק באנטישמיות (CFCA), פורום ישראלי ממלכתי העוסק במעקב אחר אירועים אנטישמיים ברחבי העולם, האתר פועל ב-6 שפות (עברית, אנגלית, ערבית, ספרדית, צרפתית ורוסית) וכולל את מאגר הנתונים הגדול ביותר ברשת על אירועים אנטישמיים, מתעדכן על בסיס יומי.
• אנטישמיות בעיתונות הערבית - כולל תיעוד קריקטורות אנטישמיות
• אנטישמיות: הליגה נגד השמצה בישראל
• תופעות של גילויי אנטישמיות בקרב עולים חדשים פרוטוקול ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, 27 במאי 2008
• דו"ח הממשל האמריקני על האנטישמיות הגלובלית בשנים 2003-2004
• האנטישמיות הערבית-אסלאמית בת זמננו -תמונת מצב, אתר המרכז למורשת המודיעין, פברואר 2004
• מנחם מילסון, על האנטישמיות הערבית בימינו, אתר ממרי, 1 ביוני 2004

מידע והיסטוריה

• אנטישמיות במהלך הדורות, אסופת מאמרים באתר דעת
• אסופת מאמרים בנושא אנטישמיות באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
• דוד פלוסר, ‏מוצא עלילות הדם, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• אנטישמיות בתת-האתר "פרקים בתולדות השואה" באתר יד ושם
• אסופת תמונות של קריקטורות אנטישמיות, תצלומים מאירועים אנטישמיים ומפוגרומים מאירופה במחצית הראשונה של המאה ה-20, מרכז המידע "אודות השואה", יד ושם
• שחר לוין, אנטישמיות בעבר ובהווה, מגזין יד ושם, 2004
• גלגולה של שנאה: שנאת ישראל באירופה לדורותיה, מעובד על פי: ד' מכמן, בימי שואה ופקודה; צ' בכרך, אנטישמיות מודרנית, באתר הסוכנות היהודית לארץ ישראל
• בנימין זאב הרצל, נאום בלונדון, פרויקט בן יהודה

אנטישמיות בעת החדשה והקשר לאנטי ציונות

• קציעה אביאלי-טביביאן, ‏הסיבות להתעוררות האנטישמיות המודרנית, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• אנטי ישראליות או אנטי יהודיות?, "על סדר היום", אתר סנונית
• יוחנן מנור, מאנטישמיות לאנטי ציוניות, מתוך: סקירה חודשית 12, הוצאת משרד הביטחון, דצמבר 1982, באתר הסוכנות היהודית
• אל תפחד עבדי יעקב, מאת יובל ברנדשטטר, מאמר, Nfc חדשות
• יום עיון באוניברסיטת חיפה, תקשורת חדשה, אנטישמיות ישנה? אתגרים למאה ה-21, הערוץ האקדמי של אוניברסיטת חיפה, 30/04/2008
• רבקה שפק ליסק, האנטישמיות החדשה על פי פרופ' אירווין קוטלר, אתר "אומדיה"
• מתיאס קונצל, ‏אנטישמיות אסלאמית ושורשיה הנאציים, נתיב 122,יוני 2008

הגות ומשמעות התופעה

• למה דווקא היהודים באתר אש התורה
• אנטישמיות הסבר של הרב אורי שרקי על האנטישמיות
• אחד העם, חצי נחמה: עלילת הדם ומשמעותה להערכתנו את תופעת האנטישמיות בכללה, פרויקט בן יהודה

פעילויות

• הצעה לפעילויות בנושא אנטישמיות, חומרים חינוכיים: יד ושם