שנאת ישראל ברומא העתיקה

		יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

שנאת ישראל ברומא היא שנאת ישראל שהייתה קיימת בעת העתיקה בקרב רומאים.

בספרות היוונית הקלאסית, זו של אריסטו, דמוסתנס ופיתגורס אין כל עניין ביהודים, לחיוב או לשלילה.

במצרים התפתחו מגמות הלניסטיות אנטישמיות, שבאו לידי ביטוי מובהק בהתעמרות ביהודי אלכסנדריה (ראו גם אגריפס הראשון, קליגולה).

כוהן מצרי בשם מנתון פרסם במאה ה-3 לפנה"ס חיבור הסוקר את תולדות מצרים העתיקה בשם "אגיפטיקה" שבו כביכול זוהה רובד אנטישמי. בספרו הוא דן בהיקסוס (שהיו כפי הנראה עם ממוצא שמי) שכבשו את מצרים העתיקה וכוננו בה ממשל משל עצמם, תוך כדי שהם מתאכזרים לתושבי מצרים המקוריים, הוא טען בחיבורו שההיקסוס היו אבות היהודים ותיאר את יציאת מצרים כאירוע הידוע בתור "גירוש ההיקסוס ממצרים", עוד הוא טען כי היהודים גורשו ממצרים על ידי פרעה מפני היותם מצורעים. ספרו של אפיון איש אלכסנדריה, שמולו כתב יוסף בן מתתיהו את "נגד אפיון" מבוסס על טענותיו של מנתון.

היהודים זכו לרוב ליחס הוגן ברומא, אם כי גורשו בהזדמנות אחת כשעסקו בגיור ב-139 לפנה"ס.

בנאום בשנת 59 לפנה"ס, שבו הגן על ידידו פלאקוס, שהיהודים כעסו עליו בשל החרמתו כספי מקדש, תקף קיקרו בחריפות את עם ישראל. את כישלונם הצבאי של היהודים הציג כראיה לכך שהאלים אינם אוהבים אותם. הוא ציין את האחדות השוררת בין היהודים לגנאי וכינה אותם "אומה שנולדה לעבדות". יש הרואים במתקפת קיקרו חלק ממלאכתו כפרקליט לידידו ותו לא.

יוליוס קיסר איפשר ליהודים, שלא כקבוצות אחרות, להתאגד. אוגוסטוס התחשב בשבת ואפשר ליהודים לקבל הקצבות מהקיסר בימים אחרים בשבוע. בימיו נוסדו בתי כנסת ברומא, ואחד מהם אף נקרא על שמו.

בימי טיבריוס השתנתה המגמה. הסנאט הרומי גירש ארבעת אלפים יהודים לסרדיניה להילחם בשודדים. לעונת זאת לקליגולה היה יחס אמביוולנטי כלפי היהודים והוא נטה חיבה רבה לאגריפס מלכם. הקיסר הבא, קלאודיוס לא אהד את היהודים ונראה ששקל לגרשם מרומא, אך לא עשה זאת בפועל. הוא קישר בינם לבין הופעת הנצרות, שהייתה למורת רוחו. עם זאת היטיב עם יהודי אלכסנדריה, אך דרש מהם שלא ללעוג לאמונתם של אחרים, אחרת ייראה אותם "כמפיצי מגפה מסוכנת".

מנחם שטרן אומד את מספר היהודים ברומא ב-50 אלף מתוך אוכלוסייה של שלושת רבעי מיליון איש.

אחרי המרד הגדול סירבו הקיסרים המנצחים, אספסיינוס וטיטוס, ליטול את התואר "יודאיקוס". נראה כי כל מה שהיה קשור ליהדות נחשב מגונה. יש עדויות מדרשיות על כך שבמחזות הוצגו מסרים אנטישמיים חריפים.

נראה שבתקופת דומיטיאנוס (משנת 81) היו הצקות ליהודים. היו מקרים של הוצאה להורג של רומאים, באשמת התקרבות ליהדות.

טקיטוס (תחילת המאה ה-2) ציין לגנאי את הבדלותם של היהודים, וסבר כי בינם לבין עצמם הם רודפי תאוות מתירניים ביותר. את מנהגיהם ציין כהפוכים למנהגי כל העמים (בין השאר טען שהם סוגדים לראש החמור. סלידתם מחזיר פורשה כחשש להידבק בצרעת, מחלה שאליה הם נוטים), את אמונתם כתפלה ואת המתגיירים תיאר כנחותים. דווקא התנהגותם במרד הגדול לא גונתה על ידו.

עוד התחבט טקיטוס בספר ה"היסטוריה" החמישי שלו בעניין מוצא היהודים, ואף החל להעלות השערות מופרכות ובלתי מבוססות וכתב בספרו כי "ייתכן ומוצא היהודים הוא מאנשים שנמלטו מהאי כרתים שבו היה הר גבוה בשם איידה, שעל שמו הם נקראו 'יהודים' והתיישבו בחוף הקרוב ביותר של אפריקה" ואף ניסה לטעון כי ייתכן והיהודים הם צאצאי אנשים מצריים שפלשו למדינות שכנות, הוא אף טען כי רבים טעונים שייתכן והיהודים הם "עם ממוצא אתיופי", הוא הוסיף וטען כי אחרים טוענים כי היהודים הם צאצאי אשורים שלא הסתפקו בשטח ארצם וכבשו חלק ממצרים והתיישבו בערים שייסדו בגבולות סוריה [1]. כל הטענות הללו נדחות על הסף, מכיוון שאין להם שום סימוך היסטורי, אך הן עדיין נתמכות על ידי קבוצות גזעניות בעולם כיום, כדוגמת "בני ישראל העברים השחורים", ואף באים לידי ביטוי כיום כחלק מהאידיולוגיה של חברי קבוצה זו (המוגדרת בארצות הברית כשנויה במחלוקת עקב דגילתה בעליונות אפרקאית על יתר העמים ובתמיכתה בגזענות) שטוענים כי היהודים הם צאצאי אדומים וכוזרים שהתגיירו ולא צאצאי בני ישראל המקראיים, לטענתם האנשים ממוצא אפריקאי הם בני ישראל ה"אמיתיים" (לדעתם, בני ישראל היו אפריקאים למרות שבתנ"ך נאמר במפורשות שאברהם אבינו וצאצאיו הם שמיים שהגיעו מאור כשדים שבמסופוטמיה ולא מאפריקה) ועל כן הם נוהגים לתקוף יהודים ברחבי ארצות הברית בטענה שהם "מתחזים ליהודים האמיתיים". עם זאת, תוצאות מחקרים גנטיים רבים הראו כי רובם המכריע של יהודי העולם הם צאצאי עם משותף ממוצא מזרח תיכוני בעל קשר גנטי הדוק ולא ממוצא טורקי כפי שהכוזרים היו. ‏

עד מרד בר כוכבא הייתה ברומא תנועת גיור המונית, ולפיכך גם אהבת יהודים רבה. דבר זה נפסק אחרי המרד. ידה של הנצרות הייתה על העליונה. אולם היחלשות זרם הגרים הייתה כרוכה גם בהפחתת המשטמה שהופנתה ליהדות בשל השפעתה הגוברת.

היחס לדת ישראל בתקופה שאחר כך עמד בסימן ההתחזקות הנוצרית. רבים מבין הפאגאנים תפסו את היהדות כדת מסורתית ונסבלת לעומת האיום החדש של מאמיני ישו.

לקריאה נוספת

• מנחם שטרן, שנאת ישראל ברומא, בתוך שנאת ישראל לדורותיה (עורך: שמואל אלמוג), מרכז זלמן שזר, 1980
• צבי יעבץ, אז ועתה - שנאת ישראל בעת העתיקה : מחקרים, מסות הרצאות, הוצאת דביר, 2002