אנטי-ציונות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפגינים ערבים כנגד התנועה הציונית בארץ ישראל ליד שער שכם בירושלים, במאורעות תר"ף 1920

אנטי-ציונות הוא מונח מורכב ורב-פנים, שמשמעותו התנגדות לתנועה הציונית. אנטי-ציונות הייתה חלק מהמערך הרעיוני של תנועות חברתיות ופוליטיות רבות, לדוגמה בברית המועצות ובמדינות ערב. כיום נעשה שימוש במונח זה גם בשיח הפנים-ישראלי. לאחר הקמת מדינת ישראל נעשה שימוש במונח גם כציון מביע התנגדות לקיומה.

היסטוריה והווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטי-ציונות, ממקורות שונים ומסוגים שונים, התקיימה כתפיסה מודעת לעצמה החל מראשיתה של התנועה הציונית בשלהי המאה ה-19. מול הציונות המדינית קמה תנועת התנגדות חרדית; בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1917, בוטאה אנטי-ציונות בנוסח שהופץ על ידי האימפריה העות'מאנית כנגד תנועת ניל"י. היא נמצאה בספרות נאצית מוקדמת שנכתבה על ידי אלפרד רוזנברג; בכתביהם של חאג' אמין אל-חוסייני, סייד קוטב, ואדוארד סעיד; ובפסאודו-מדע הסובייטי שדן בציונות באופן ישיר, ונקרא ציונולוגיה.‏[1].

התנגדות לציונות כתנועה פוליטית ולקיומה של מדינת ישראל כישות כיישום של הרעיון הציוני, נרשמה בקרב זרמים פוליטיים ואידיאולגיים שונים בעם היהודי, אך כשלעצמה אינה מהווה תנועה או זרם פוליטי מוגדר. תנועות פוליטיות יהודיות דוגמת הבונד, היהדות הרפורמית, אגודת ישראל ואף מקצת זרמי הציונות, הציגו פתרונות חלופיים לאלו שהוצעו על ידי הציונות לבעיית היהודים (בדרך כלל - בעיית היהודים באירופה). אלו נתפסו ותוארו כ'אנטי-ציונות', בעיקר על ידי ציונים בני זמנם ולעתים נדירות גם על ידי עצמם (בולטת בעניין זה היא עמדתו של רבי יואל טייטלבוים, שראה בציונות "מעשה שטן" וחטא שהוביל לשואה). תנועות אלו דעכו לאחר מלחמת העולם השנייה והקמת מדינת ישראל. מרבית הזרמים היהודים התנגדו לציונות בראשיתה, החל באורתודוקסיה וכלה ביהודים החילונים. חלק מהזרמים שינו את יחסם ביחס לציונות עד לשנות השלושים של המאה העשרים באופן מלא או חלקי, כמו למשל היהדות הרפורמית שתומכת כיום בציונות. בין הבולטים במתנגדי הציונות בעולם היהודי כיום ניתן לציין את העדה החרדית, שאינה מכירה בסמכותה של המדינה הציונית הריבונית, וקבוצת נטורי קרתא.

בעולם הלא-יהודי, כאמור, קיים מגוון נרחב של ארגונים, תנועות, זרמים אינטלקטואליים ואף מדינות האוחזות בעמדה רעיונית זו. בראשית המאה ה-21, מאגדת התנגדות שיטתית לציונות פוליטית ואינטלקטואלית לכל הפחות את רוב העולם הערבי או המוסלמי, וקבוצות אינטלקטואליות במערב. היא ביטוי פוליטי המשמש בפוליטיקה ובשיח הפנים-ישראלי גם לאפיון וביקורת המחזיקים בתפיסות עולם החלוקות על התפיסה הציונית כתפיסה לאומית-יהודית או מתנגדים לקיומה של מדינת ישראל. כמו כן, היא משמשת בשיח הכללי לאפיון אישים, ארגונים ומדינות, המתנגדים לקיומה או לזכות קיומה של מדינת ישראל, שמכונה "הישות הציונית" או "האויב הציוני" בידי אותם גורמים. עמדה קיצונית בנושא ביטאו מנהיגי איראן, אשר בהנהגתם היא המדינה המובילה בעולם את האידאולוגיה הדוגלת בחיסולה של ישראל; הם נוהגים להדגיש מטרה מוצהרת זאת באופן פומבי תוך הצמדת הכינוי 'השטן הקטן' לישראל (להבדילה מ'השטן הגדול' - הכינוי שהצמידה לארצות הברית).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אלחנן יקירה, פוסט-ציונות, פוסט-שואה, הוצאת עם-עובד, תל אביב, 2006.[2]
  • אוריה שביט, אופיר וינטר, אויבי, מורי: הציונות וישראל במשנתם של אסלאמיסטים וליברלים ערבים, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2013.

מאמרים

  • אוריאל אבולוף, על המדינה היהודית כמדינה זרה, ארץ אחרת 55, תש"ע, עמ' 37-32.
  • נפתלי אילתי, האם אנטי ציונות היא אנטישמיות? ‬שנה בשנה, תשנ"ב-1992, עמ' 362-348. ‬
  • מרדכי אלטשולר‬, הציונות והשמאל האנטי-ציוני בקרב יהדות רוסיה, בתוך: חיים אבני, גדעון שמעוני (עורכים), הציונות ומתנגדיה בעם היהודי, הספרייה הציונית, ירושלים, תש"ן, עמ' 172-161.
  • רוברט ס. ‬ויסטריך, אירופה של התכחשות לאמת, אנטי-ציונות ואנטישמיות, האומה 162, תשס"ו, עמ' 26-17.
  • גרשון ‬נראל, אנטי-ציונות ב"כנסייה האלקטרונית" של הנצרות הפלסטינית, מחניים 15, תשס"ד, עמ' 87-77.
  • דריוש סטולה, המסע האנטי-ציוני בפולין, 1967-1968: אנטי-ציונות כמכשיר פוליטי רב-תכליתי, בתוך: מירי פז (עורכת ומתרגמת), החשבון הפולני: עימות עם זיכרון (סדרת קו אדום), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007, עמ' 195-183.
  • אנת פלוצקר, ‬יהודים כגיס חמישי: המסע האנטי-ציוני בפולין, 1967-1968, זמנים 116, 2011, עמ' 101-90. ‬
  • אניטה שפירא, אנטישמיות ואנטי-ציונות בישראל, בתוך: אליעזר בן רפאל, אבי בראלי, מאיר חזן, עופר שיף (עורכים), היהודים בהווה: כינוס ופיזור – בהוקרה ליוסף גורני, 2009, עמ' 96-75.
  • אהוד ‬שפרינצק,‫ אנטי ציונות: מדה-לגיטימציה לדה-הומניזציה, כיוונים 25, תשמ"ה-1985, עמ' 54-43.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו "ציונולוגיה".
  2. ^ פוסט-ציונות, פוסט שואה באתר הוצאת עם-עובד