אנמיה ממחלה כרונית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אנמיה ממחלה כרונית
שם בלועזית Anemia of chronic disease
ICD-10
(אנגלית)
D63.8
ICD-9
(אנגלית)
285.29
MedlinePlus
(אנגלית)
000565

אנמיה ממחלה כרונית, או אנמיה מדלקת, היא אנמיה הנגרמת כתוצאה מדלקת, זיהום, נזק לרקמה ומצבים נוספים הקשורים בהפרשת ציטוקינים מעודדי דלקת. אנמיה זו משתייכת לקבוצת האנמיות ההיפופרוליפרטיביות, שבהן מח העצם אינו מייצר מספיק תאי דם אדומים, וזוהי אחת מצורות האנמיה הנפוצות ביותר בקליניקה.

אטיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנמיה ממחלה כרונית יכולה להיגרם מכל מצב דלקתי, אך במיוחד ממצבים הקשורים בהפרשת ציטוקינים מעודדי דלקת לאורך זמן. יחד עם זאת, ישנם מקרים של אנמיה הנובעים מדלקת חריפה ומסווגים אף הם תחת מחלה זו.

פתופיזיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציטוקינים מעודדי דלקת דוגמת אינטרלוקין 1, אינטרלוקין 6 ו-TNF מדכאים מספר מסלולים הקשורים בחומרי הגלם הדרושים לייצור תאי דם אדומים, בהם ברזל ואריתרופויאטין. אינטרלוקין 1 מדכא ישירות ייצור של אריתרופויאטין, ודרך מסלול של אינטרפרון גמא מדכא גם את התגובה של תאי האב האריתרואידים במח העצם לאריתרופויאטין. גם TNF מדכא את תגובת תאי מח העצם לאריתרופויאטין דרך אינטרפרון גמא. במקביל, רמות החלבון הפצידין עולות, ודרך דיכויים של ספיגת הברזל מן המזון ושחרור הברזל מן המאגרים בגוף, זמינות הברזל יורדת. נוסף על כך, אורך חיי תאי הדם האדומים מתקצר בזמן דלקת לכ-70–80 יום, במקום 120 יום.

באנמיה הנגרמת מדלקת חריפה גורמים הציטוקינים והחום הנלווה להם לתמותה מוקדמת של תאי דם אדומים המתקשים לשמור על שלמות קרום התא שלהם. ההמוליזה בטרם עת מביאה לירידה חדה של 2–3 גרם/ד"ל ברמות ההמוגלובין תוך יום–יומיים. עם זאת, באופן כללי אנמיה הנגרמת מדלקת חריפה היא קלה יותר, ועם הזמן מחמירה.

תסמינים וסימנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על התסמינים של המחלה הקיימת ברקע, מתווספים התסמינים של אנמיה ממחלה כרונית, שאינם ייחודיים לאנמיה זו. עם התסמינים האלו נמנים: חולשה, תשישות וחוסר סבילות למאמצים, חיוורון, כאבים, עילפון או תחושת עילפון, כאבים בחזה, פעמת (דפיקות לב), הפרעות שינה, קושי בריכוז וחוסר תיאבון.

בדיקות מעבדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חומרת האנמיה באנמיה ממחלה כרונית היא לרוב קלה, כשבמשטח דם תאי הדם האדומים יכולים להיות בעלי גודל תקין או קטנים (מיקרוציטיים). נתונים אלה מושפעים גם מאופי מחלת הרקע שבעטיה נגרמה האנמיה. רמות הברזל בדם נמוכות מהרגיל, פחות מ-50 מק"ג/ד"ל, אך לא נמוכות כמו באנמיה מחוסר ברזל. רמות הפריטין במצבי דלקת דווקא יכולות לעלות עד פי שלושה מרמתו הרגילה. רמות הטרנספרין, כפי שמבוטאות במדד קיבולת הקשירה של ברזל לטרנספרין (TIBC), נמוכות מהתקין, בניגוד לאנמיה מחוסר ברזל, וגם הרוויה של טרנספרין בברזל נמוכה, אך לא כמו באנמיה מחוסר ברזל.

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו באנמיות היפופרוליפרטיביות נוספות שבהן רמת האריתרופויאטין נמוכה, גם באנמיה ממחלה כרונית אריתרופויאטין חיצוני משמש לתיקון האנמיה. מאחר שבמתן אריתרופויאטין יש עידוד של יצירת תאי דם אדומים ותוך כדי כך ניצול של ברזל, בטרם המתן מתבצעת בדיקה שאכן מאגרי הברזל בגוף תקינים. אם אין הדבר כך, את הטיפול באריתרופויטין מקדים מתן ברזל. במצב של מאגרי ברזל תקינים, ניתן להגיע לרמות המוגלובין של 10–12 גרם/ד"ל תוך 4–6 שבועות. לאחר ההגעה ליעד ההמוגלובין מפחיתים את מינון האריתרופויאטין. גורמים שעלולים לפגוע בתגובת מח העצם לאריתרופויטין הן רמות ברזל נמוכות, זיהום, הרעלת אלומיניום ופעילות יתר של בלוטת יותרת התריס.

עירוי דם נשמר למקרים שבהם רמת ההמוגלובין נמוכה מ-8 גרם/ד"ל או למקרים של אנמיה עם מחלת רקע לבבית או ריאתית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • John W. Adamson, Iron Deficiency and Other Hypoproliferative Anemias, Harrison's Principles of Internal Medicine, 18th edition, McGraw-Hill Companies, 2012, Vol. 1, pp. 849-851

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.