אנמנזה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אנמנזהיוונית: αναμνησιςזכירה או היזכרות) היא מושג בעל משמעות בתחום הפילוסופיה, הפסיכואנליזה והדת.

הגדרה קלאסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפילוסופיה, אפלטון משתמש במונח אנמנזה בתורת ההכרה שהוא מפתח בדיאלוג עם מנון ופידון.

מנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדיאלוג "מנון" נקרא סוקרטס (מורהו של אפלטון) לאתגר על ידי מנון, במה שנודע אחר כך כפרדוקס הסופיסטים, או פרדוקס הידע:‏[1]

מנון: ובאיזו דרך תחפש, סוקרטס, אחרי (הסגולה הטובה) דבר שאינך יודע כלל מהו? שהרי מה בין הדברים שלא ידעתם תשים לך מטרה בחיפושך? ואפילו יזדמן לך כאשר יזמן – כיצד תכירנו לדעת שהוא דבר זה שלא ידעתו?

במילים אחרות, תוהה מנון, אם אינך יודע כיצד נראה הידע אותו אתה מחפש, לא תכיר אותו כאשר תראה אותו, ואם אתה יודע כיצד נראה הידע, אזי אינך צריך לחפש אותו. בכל מקרה, אם כן, אין כל טעם לנסות ולרכוש ידע.

סוקרטס, בתגובה לפרדוקס, מפתח את התאוריה של זכירה (אנמנזיס). על פי תאוריה זו הנשמה היא בת-אלמוות ונולדה בגוף גשמי פעמים רבות. הידע קיים למעשה בנשמה מזה נצח, אבל בכל פעם שהנשמה מתגשמת מחדש, אותו ידע נשכח בהלם הלידה. מכאן שאותו תהליך שאנו מכנים בשם "למידה", אינו אלא היזכרות במה ששכחנו. (ברגע שהחזרנו אותו לתודעתנו הרי הוא אמונה אמיתית שיש להופכה לידע אמיתי על ידי הבנה). בדרך זו סוקרטס (ואפלטון) רואה עצמו, לא כמורה, אלא כמיילדת, המסייעת ללידת הידע אשר קיים כבר בתלמיד.

תאור זה, של למידה כהיזכרות, מודגם באמצעות שאלות בגאומטריה שסוקרטס מפנה לעבד צעיר. בתחילה הנער עונה תשובה שגויה, אך כאשר סוקרטס מובילו להבחין בשגיאתו הנער תחילה נבוך, ולאחר מכן, באמצעות השאלות של סוקרטס, מסוגל להגיע לתשובה הנכונה. מטרת השיחה הזו היא להראות, כי לאור העובדה שהתשובה הנכונה לא נאמרה לנער, אזי אין מנוס מן המסקנה כי הנער הגיע לתשובה על ידי היזכרות במה שכבר ידע אך שכח.

פידון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר פידון מפתח אפלטון את התאוריה של היזכרות (אנמנזיס), על ידי שילובה בתאוריה של הצורות. ראשית, הוא מספר לנו יודע כיצד ניתן להשיג היזכרות. בעוד שבמנון השיטה היחידה להיזכרות היא בשאילת שאלות שבעזרתן סוקרטס מתקדם למטרתו, בפידון אפלטון מציג לנו דרך לחיות את חיינו כך שאנו יכולים להתגבר על אופיו המטעה של הגוף דרך "קתרזיס" (ביוונית καθαρσις) – זיכוך או טיהור (מאשמה או זיהום). הגוף וחושיו הם מקור הטעות, ידיעה יכולה לבוא רק דרך שימוש בהגיון, על ידי מחשבה על דברם בנשמה. שנית, הוא מבהיר שידיעה אמיתית, להבדיל מאמונה אמיתית, נבדלת בתכנה. אדם יכול לדעת אמיתות נצחיות, כיוון שאלה האמיתות היחידות ששכנו בנשמה מזה נצח. למרות שאמונה אמיתית, על הדרך הקצרה ביותר בין שתי ערים למשל, יכולה להועיל מאד, לא ניתן להתייחס אליה כידע אמיתי, שכן כיצד יכלו נשמותינו לדעת מימי נצח על מקומות אשר קמו רק בעת האחרונה.

פסיכואנליזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיפול פסיכולוגי על פי הגישה הגישה הפסיכואנליטית, מבוסס על ההנחה כי העלאת זכרונות (אנמנזיס) היא בעלת כח מרפא. בפסיכואנליזה, בדומה לרפואה, סיפור המאורעות אשר הביאו לתסמינים הנוירוטיים הוא בעל חשיבות מהותית בתהליך הטיפולי. גישה זו טוענת כי המטופל אינו מודע לחשיבות המאורעות שבזכרונו, או להשפעתן הפסיכולוגית על אישיותו. אלה מתבררים למטפל כחלק מן התהליך הטיפולי. במקרים רבים זכרונות אלה משנים ומחליפים צורה ומקבלים ביטוי במצבי חרדה וכדומה. המטופל בפסיכואנליזה עשוי לחוות חרדה כאשר הוא מנסה למצוא פתרון לתסמיניו בפנייה לאמצעים המסורתיים של הרפואה, כלומר תרופות והתערבויות רפואיות אחרות.

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מנון, כתבי אפלטון, כרך ראשון (תרגם מיוונית: יוסף ג. ליבס), הוצאת שוקן, 1979, עמ' 430.