אנני ז'ירארדו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אנני ז'ירארדו בטקס ה"סזאר" ב-2005

אנני ז'ירארדו (Annie Girardot בשמה המלא אנני סוזן ז'ירארדו ‏, 25 באוקטובר 1931 - 28 בפברואר 2011) הייתה שחקנית קולנוע ותיאטרון צרפתייה, אחת הדמויות האהודות של הקולנוע הצרפתי בשנות השישים והשבעים של המאה ה-20. נחשבה מעין "אנטי-סטאר", בעלת קול צרוד ובעלת קסם אישי למרות שלא ניחנה ביופי הקלאסי של כוכבות הקולנוע הגדולות. שיחקה תפקידים קומיים ודרמטיים וגילמה פעמים רבות את "האישה ממול"; גיבורות בעלות אופי ומעמדות חברתיים מגוונים.

ילדותה, לימודיה ותחילית הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנני ז'ירארדו נולדה בפריז בשנת 1931 כבת שנייה מבין שני ילדים של המזכירה ריימונד ז'ירארדו, המכונה "מגי", מתוך קשר ללא נישואין. האב, גבר ממוצא בלגי, נשוי, בן למשפחה אמידה, לא הכיר בילדה ונפטר כשהייתה בת שנתיים. לאנני היה גם אח, ז'אן, גדול ממנה בחמש שנים. האם התקשתה לגדל לבד את שני ילדיה ועל מנת לפרנסם עשתה הסבה מקצועית ולמדה את מקצוע המילדות. היא התקדמה במרץ במקצוע עד כדי כך שנבחרה בזמן כלשהו ליושבת ראש איגוד המיילדות של צרפת. עד גיל 5 נמסרה אנני למשפחה אומנת - רופא ואשתו. ב-1936 חזרה לגור אצל אמה אליה נקשרה בצורה הדוקה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, התגוררו ז'ירארדו ומשפחתה ביישוב בנוביל (Bénouville), בנורמנדי, באגף של טירה שהיה מיועד לאמהות חד הוריות. בלילות הוזעקה אמה תכופות ליילד בבתי תושבות הסביבה, דבר שהוסיף לחרדת הנטישה של הילדה. בימי הפלישה לנורמנדי הסתתרה המשפחה מפני ההפצצות, יחד עם תושבים רבים אחרים, בין הצוקים של קאן, קלבדוס ובמערות של ה"פלאטו" (רמה) בקולומבל. גם כאן, לא חדלה אמה לעמוד לשירות היולדות במקום ואנני, שחששה להישאר לבד והייתה חרדה לשלום אמה, התלוותה אליה לעתים קרובות. הגרמנים ציוו על האזרחים לעזוב את המקלטים הזמניים בצוקים ביולי 1944 והמשפחה החלה לנדוד במסע חזרה לפריז והגיעה לשם רק בסמוך ליום השחרור.

אחרי סיום התיכון "הלן בוּשֶה" בפריז, חזרה אנני ז'ירארדו לנורמנדי על מנת ללמוד, כדוגמת אמה, בבית ספר לסיעוד בקאן (קלבדוס). אולם, משוכנעים בכשרון הנערה, הביאו אותה האם והחבר שלה, אמה פרטי, לשיעורים פרטיים אצל שחקן התיאטרון אנרי בוסק ובשנת 1949 נרשמה בקונסרבטוריון ברחוב רו בלאנש בפריז ("בית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות וטכניקות התיאטרון") והתקבלה שם כתלמידה באותה כיתה עם ז'אן פול בלמונדו, כשהיא תלמידתו של ז'אן מאייר‏[1]. בתקופה זו הופיעה בערבים במועדוני קברט כמו "לה רוז רוז'", ("הוורד האדום") במונמארטר, תחת השם אנני ז'יראר, או ב"לאפן אז'יל" ("הארנב הזריז"). כמו כן השתתפה במופעי רוויו כמו "דוגודו" עם להקתו של רובר דרי (Dhery).

סיימה את לימודיה בקונסרבטוריון עם שני פרסים להצטיינות בקומדיה קלאסית (ב"פונדקאית" מאת גולדוני) ומודרנית והועסקה החל משנת 1954 בלהקה של הקומדי פראנסז. ב-1956 ז'אן קוקטו התלהב ממנה כששיחקה לצידו של רובר הירש במחזה שלו, "מכונת הכתיבה" . הוא קרא לה "הטמפרמנט הדרמטי היפה ביותר שלאחר המלחמה" והשוותה אותה לשחקנית המפורסמת רז'אן.

המשך הקריירה בקולנוע ובתיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

את תחילת דרכה בקולנוע עשתה בסרט Treize à table של אנדרה אונבל בשנת 1954. בשנת 1956 זכתה בפרס סוזן בינאקטי שיועד לכשרונות מבטיחים. בשנת 1957 הודיעה שאינה מוכנה להישאר חברה קבועה בלהקת ה"קומדי פראנסז" ועזבה על מנת לעבוד בתעשיית הקולנוע. עם זאת לא הפסיקה כל חייה לשחק תיאטרון. שיחקה בסרטים פופולרים רבים, רובם מהסוגה "סרי נואר" (Série noire )של "סרטי בלשים". כך למשל - בסרטים (Le rouge est mis) של ז'. גראנז'ייה וב"מגרה מכין מלכודת" (Maigret tend un piège) של ז'.דלנואה (1958), בשניהם יחד עם ז'אן גאבן.

לוקינו ויסקונטי הכיר אותה כשביים את ההצגה "נדנדה בשניים" בה שיחקה לצידו של ז'אן מארה. מאוחר יותר ויסקונטי ליהק אותה באחד מתפקידיה המפורסמים ביותר - נדיה הזונה - בסרטו רוקו ואחיו Rocco e suoi fratelli) 1960) ‏ שבו יופיה של הגבורה מעורר קנאה רבה בין שני האחים - רוקו וסימונה. סימונה, המגולם על ידי רנאטו סלבאטורי, אונס אותה. במציאות, בשנת 1962 רנאטו סלבטורי הפך לבעלה של אנני ז'ירארדו והם חיו ביחד עד שנת 1968 אך לא התגרשו לעולם. רנטו סלבאטורי שנפטר בשנת 1988, נשאר למרות זאת הגבר של חייה. לבני הזוג נולדה בת, ג'וליה סלבאטורי (ילידת 1962). שיחקה במקביל בצרפת ובאיטליה שהפכה בשבילה למעין מולדת שנייה. יחד עם בעלה שיחקה ב"סמוג" ב-1962, ב"החברים" וב"יום הקצר ביותר" בשנת 1966 ובסרטים של חוזה ג'ובאני - "החשד" (Le soupçon )ו"הצועני" (Le gitan). אחרי השתתפות בסרטים שונים ומשונים, מהם גדולים ומהם בינוניים, נקלעה למשבר זמני בשנים 1965-1966 כשחדלה זמנית מלהופיע בסרטים. אבל הקריירה שלה זינקה מחדש בסוף שנות השישים כאשר הפכה לשחקנית הפופולרית ביותר. מסרטים קלילים יותר בבימוים של מישל אודיאר,קלוד ללוש, אנדרה קאיאט עברה לשחק גם בסרטים הנחשבים יומרניים יותר כמו "דילינג'ר מת" ו"Il seme dell' uomo" של מרקו פררי (1969). הייתה השחקנית הצרפתית הראשונה שגילמה על המסכים נשים בתפקידים של רופאה, עורכת דין או חוקרת משטרה. סרטה המפורסם ביותר באותן שנים היה "למות מאהבה" (Mourir d'aimer), מבוסס על דרמה אמיתית, בו גילמה את המורה בתיכון המפתחת רומן עם תלמיד, על רקע מהומות הסטודנטים במאי 1968 בפריז.

החל משנת 1974 ועד 2002 שיחקה על במות התיאטרון את התפקיד מאדאם מרגריט במחזה בעל אותו השם מאת רוברטו אטאידה. תפקיד זה הפך לאחד מסימני ההיכר האמנותיים שלה. רגילה להבטיח לבני משפחתה ומקורביה רמת חיים טובה, לרכוש דירות פאר במקומות מן היקרים ביותר של פריז (בפלאס דה ווז'), נלחצה מאוד, כעדות בתה, בתקופות שבהן החוזים איתה התחילו להצטמטם. בעלת אישיות כובשת, גברים רבים נמשכו אליה - ביניהם קלוד ללוש, ז'אק ברל, ברנאר פרסון (איתו הייתה בקשר ממושך יותר), בוב דקו. בשנת 2006 חשפה בתה היחידה, ג'וליה סלבאטורי, בפני המגזין פארי מאץ' שהחל משנת 2003 לקתה אמה במחלת אלצהיימר. השחקנית המשיכה בכל זאת להופיע בתוכניות טלוויזיה עד שנת 2007. בשנת 2007 ג'וליה כתבה ספר על התמודדות המשפחה עם מחלתה של אנני ז'ירארדו, תחת הכותרת "הזיכרון של אמא". בשנת 2008, עקב החמרת מחלתה, התאשפזה אנני ז'ירארדו בסנטוריום לטיפול סיעודי. אנני ז'ירארדו נפטרה בפריז ב-28 בפברואר 2011 ונקברה בפר לשז.

סרטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנני ז'ירארדו שיחקה ב 124 סרטים - מהם 12 בשנות ה-1950, 39 בשנות 1960, 21 בשנות ה-1970, 15 בשנות ה-1980, 12 בשנות 1990 ו 14 בשנות ה-2000

מבחר סרטים:

  • רוקו ואחיו Rocco et ses frères 1960
  • Smog 1961
  • Le mari de la femme à barbe 1963
  • Trois chambres à Manhattan 1965
  • Vivre pour vivre 1967
  • Elle boit pas, elle fume pas, elle drague pas mais elle cause 1970
  • La vieille fille 1972
  • Elle cause plus elle flingue 1972
  • La gifle 1974
  • Docteur Françoise Gailland 1975
  • Cours après moi que je t’attrape 1976
  • Tendre poulet 1977
  • La Zizanie 1978
  • Cause toujours, tu m’intéresses 1978
  • On a volé la cuisse de Jupiter 1980
  • Adieu Blaireau 1985
  • Il y a des jours… et des lunes 1990
  • Merci la vie 1991
  • Les Misérables 1994
  • T’aime 2000
  • המורה לפסנתר La pianiste 2001
  • מחבואים Caché 2005
  • C’est beau une ville la nuit 2006
  • Boxes 2007

כמו כן שיחקה ב-53 סרטי טלוויזיה בין השנים 1955 ל-2007.

פרסים ואותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1956: פרס סוזאן ביאנקטי לכשרונות צעירים עבור משחקה בL'homme aux clés d'or
  • 1965: גביע וולפי לשחקנית הטובה ביותר בפסטיבל הסרטים של ונציה עבור משחקה בסרט של מרסל קרנה "3 חדרים במנהטן", לפי רומן של ז'ורז' סימנון.
  • 1968 פרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל של מאר דל פלאטה עבור תפקידה בסרט "Vivre pour vivre" (לחיות בשביל לחיות) בבימויו של קלוד ללוש, ולצידם של איב מונטאן וקנדיס ברגן.
  • 1977 פרס דוד די דונטלו לשחקנית הזרה הטובה ביותר, עבור תפקידה בסרט Cours après moi que je t'attrappe ,
  • 1977: פרס סזאר לשחקנית הטובה ביותר, כשגילמה את התפקיד המרכזי בסרט "דוקטור פרנסואז גאיאן" (Dr. med. Françoise Gailland).
  • 1989 פרס d'or 7 עבור תפקידה בסרט le Vent des moissons
  • 1996: פרס סזאר לשחקנית המשנה הטובה ביותר עבור השתתפותה (כ"מאדאם תנארדייה") בסרט "עלובי החיים של המאה ה-20" -(Les Misérables du XXe siecle) של ללוש
  • 2002: פרס סזאר לשחקנית המשנה הטובה ביותר עבור משחקה בסרט "המורה לפסנתר".
  • 2002: פרס מולייר לשחקנית הקומדיה הטובה ביותר בהצגה Madame Marguerite ופרס מולייר למפעל חיים.

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Paroles de femmes 1984
  • 1989 Vivre d'aimer
  • 1994 Ma vie contre la tienne

מקורות וקישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]